תכח.

בראש השנה מפרש מאמרות מאי ניהו. ויאמר ויאמר הבראשית. הני תשעה הוו. בראשית נמי מאמר הוא. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ובפרקי דר' אליעזר ובפסיקתא משלימן מאותם הכתובים אצל יצירת האדם ואעפ"י שאינם אצל מעשה בראשית לפני ויכולו. מה תלמוד. ויאמר ויאמר האילו מה תלמוד. מה אנו למידין מהן והלא במאמר אחד היה יכול להבראות את כל העולם. אילו אמר יתקיים כל העולם כולו לרצוני. וזהו מאמר אחד. מה טעם לא בראו כולו במאמר אחד ומפרש. כדי להיפרע מן הרשעים פירעון גדול וכבד. שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות שטרח בו הק' לבראו בעשרה מאמרות. וכדי ליתן שכר כו'.

עשרה דורות מאדם ועד נח. אדם. שת. אנוש. קינן. מהללאל. ירד. חנוך. ומתושלח. למך. נח. ולמה עשרה כנגד י' מאמרות של בריית עולם: היו מכעיסין. ובאים ל"ג. ולפיכך שימר והמתין להם הק' י' דורות. כנגד י' מאמרות. עד שהביא עליהם מי המבול. כיון שראה שלא היתה בהן תועלת. משהודיע ארך אפים לכל באי עולם הביא עליהם מי המבול ולא נשתייר מהם אלא נח ובניו ודיי להם שיצילו את עצמם שלא היה בהם זכות להציל כל העולם כולו: עשרה דורות מנח ועד אברהם. שם ארפכשד. שלח. עבר. פלג. רעו. שרוג. נחור. תרח אברהם. עד שבא אברהם אבינו וסיגל מעשים טובים. וניסהו הק' בי' נסיונות. ועמד בכולן. והיה מדריך כל העולם בדרך ישרה. והציל את כולן. ונתן הק' שכר לו על שהחיה את כולן. לפי שאין הק' חפץ במיתתן של רשעים והוא הורה אותם דרך תשובה. שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. כתרגו'. ויש לומר. שכר כנגד מה שהיה ראוי לכולן. כאותה שמצינו בתלמוד. לעולם יקדים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים. שאפי' הם מאה נוטל שכר כולם. שכר כולם ס"ד. אלא שכר כנגד כולן. הכא נמי נוטל כנגד הצדיקים שהיו באותם הדורות. שם. ארפכשד. שלח. עבר. יקטן. לפי שהוא סיגל מעשים טובים הרבה יותר מכולן. ובאים. מחוק ממשניות. וכת' באין מלפניו: עשר נסיונות. וכולו מפורשת בפרקים דר' אליעזר בן הורקנוס: תחילה ביקש נמרוד להורגו ונחבא בקרקע י"ג שנה. שוב הוליכו לעיר כשדים וגלה ממולדתו. והביא הק' רעב בארץ כנען לצרפו. ונלקחה שרה. ובא עליו כדרלעמר וחביריו והגלו את לוט בן אחיו. והראה לו הק' בין הבתרים שיעבוד מצרים. ומן הד' מלכיות. שנאמר קחה לי עגלה משולשת. וציוהו על המילה. ואמר לו לגרש ישמעאל עם אמו. וצוה לשחוט את בנו: ובמדרש תילים הוא נדרש. וכך הם מנויים. אני י"י אשר הוצאתיך מאור כשדים. לך לך. ויהי רעב בארץ. ושנים. אחד בפרעה ואחד באבימלך ושל בתרים. ושל יצחק. ושל ישמעאל. ואחד במלכים: ובמשנת ר' נתן הן נכללין כך. שנים בלך לך. שנים בשתי נשיו. ושנים בשני בניו. ואחד בשני בניו. ואחד באור כשדים. ואחד בברית מילה: וכל כך למה. כדי שיטול אברהם שכרו ויהיו כל אומות העולם אומרים יתר מיכן שוה לאברהם שיטול שכרו. עליו הכת' אומר לך אכול בשמחה לחמך: ולמה ניסהו בעשר. לא פחות ולא יותר. כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדיי היה אברהם שנתנסה בי' נסיונות ונמצא שלם שיעמיד העולם שנברא בי' מאמרות:

בבא זו כך היא כתובה ברוב סיפרי משנה. עשרה ניסים. כו'. ואין כת' בם ה' מכות כו'. ואומר הייתי שזה הכת' במחזורים שלנו עשר מכות הביא. פי' הוא. שאילו הן הניסים שנעשו לאבותינו במצרים. ועל הים שלקו במצרים עשר ובים עשר. וישר' נוצלו מאילו ומאילו. שהגין הק' עליהם. אבל מצאתי אחרי כן מוגה במשנה דווקנית שהוגה ממשנת ר' אפרים עשר מכות כו'. ואילו הן שבמצרים. דצ"ך עד"ש באח"ב. דם. צפרדע. כנים. ערוב. דבר. שחין. ברד. ארבה. חשך. מכות בכורות. ולכך עשה סימנין שלא תחליפם בדוד בתהלים. אלא כסדר הכתובים בבא. ושלש תיבות למה כלפי ששנינו בסנהדרין. מי שלקה ושנה בהתראה ב"ד כונסין אותו לכיפה לשלישית אף בלא התראה. וכן השנים ראשונים בהתראה והשלישית לעולם בלא התראה לבד מבכורות שהתרה בראש כולן על שם שהיתה קשה מכולן: כ"ש: ועשר על הים. שכת' בהן עשרת מיני מיתה בפרשת ויושע. רמה. ירה. טבעו. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות. תרעץ אויב. תהרס קמיך. יאכלמו כקש. נערמו מים. נצבו כמו נד נזלים. שנעשו המים כערימה וקמו נד אחד והיו משברים ראשיהם של מצרים. צללו כעופרת. הרי כאן עשרה. תבלעמו ארץ מניין. דבשבחם דיבר הכתוב שזכו לקבורה. עשר מכות שנעשו על הים. שנאמר במשנת ר' נתן כנגד עשר נסיונות אברהם אבינו ובכולן עמד ונעשה שלם הביא הק' לבניו נס במצרים וכנגדו הביא עשר מכות במצרים. וכנגדו עשה להם ניסין על הים. בשעה שעברו כו'. ובמכלתא כך היא שנוייה. בשעה שבאו משה ואבותינו על ים סוף אמר להן משה קומו עברו. אמרו אין אנו יכולין לעבור. עד שיעשה לנו הים גזרים גזרים. שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. עד שיעשה הים בקעים בקעים. וכן הוא אומר בקע ים ויעבירם. עד שיעשה הים טיט. וכן הוא דרכת בים סוסיך חמר מים רבים. נקבים נקבים. וכן היה. שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו. מדברות מדברות. וכן היה שנאמר המוליכך במדבר. פירורין פירורין וכן היה. שנאמר אתה פוררת בעזך ים. סלעים סלעים. שנאמר שירת ראשי תנינים על המים. היכן נשברין ראשי תנינים. הוי אומר על הסלע: יבשה יבשה. שנא' ובני ישר' הלכו ביבשה בתוך הים. נודות נודות. נצבו כמו נד. ומים שהיו בין הגזרים ירדה אש מן השמים וקלטן. שנאמר כקדח אש המסים מים תבעה אש. וסימן נבט נמף סינן: העשירית. נודות של שמן ושל דבש היו יורדין לתוך פי תינוקות של ישר'. שנ' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. ויש אומ' מים היו נובעים מן הים שמהן היו שותין. מפני שמי הים מלוחים הם. ר' אלעזר אומר תהום קפה להם למעלה כדי שלא יצטערו: עשר נסיונות דבמדבר. מפורשות במסכת ערכין. בפ' יש בערכין. ובמשנת דר' נתן. בפ' יוסף בן יועזר. אילו הן. שנים במים. שנים במן. שנים בשליו. אחד בעגל. ואחד במדבר פארן. שנים בים אחד בירידה. ואחד בעליה. בירידה דכתיב המבלי אין קברים וגו'. ובעלייה. אמר רב הונא ישר' שבאותו הדור מקטני אמנה. שנא' וימרו על הים בים סוף. מלמד שהיו ישר' ממרים באותה שעה ואומרי' כשם שאנו עולין מצד זה כך מצריים עולין מצד אחר. עד שאמר לו הק' לשר של ים פלוט אותם ליבשה ופלטם: שנים במים. במרה. וברפידים. במרה דכת' ויבאו מרתה וילנו העם על משה. ברפידים. ויחנו ברפידים. וירב העם עם משה. שנים במן. אל תצאו. ויצאו. אל תותר. ויותירו. שנים בשליו. בשליו ראשון. בשבתנו על סיר הבשר. בשליו שני. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. אחד בעגל שעשו. ואחד במדבר פארן במרגלים. דכת' ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישר' אל מדבר פארן קדשה. והוא נסיון עשירי. דכת' וינסו אותי זה עשר פעמים. ומי מריבה. לאחר מיכן היה. ועל כולם הוכיחן משה. וכמפורש אף במשנת ר' נתן. שנאמ' אלה הדברים. במדבר. על שעשו ישר' העגל. שנאמ' עשו להם עגל מסכה. בערבה. על המים. שנאמר ויצמא שם העם למים. מול סוף. על שהמרו בים. שנאמ' וימרו על הים בים סוף. כמו שפירשתי למעלה. ויש אומ' פסלו של מיכה. ר' יהודה אומר אף בים המרו. וכבר פירשתיו. בין פארן. אילו המרגלים. ובין תפל. אילו דברים של תיפלות. שנטפלו על המן. ולבן. זה מחלוקתו של קרח. נ"ל לפי שבאותו הפרק פרח מטהו של אהרן. וחציות על העריות. נר' לי לפי שנאמ' וישמע משה את העם בכה למשפחותיו. על עיסקי משפחותיו. ואותה בכייה היה סמוך למעשה מרגלים. ואעפ"י שאין הפרשיות סמוכות. כמו שמפורש בכל כתבי. שאין שם מקומה. הרי כאן שבעה. ובמקום אחר הוא אומר ובתבערה ובמרד. ובקברות וגו'. הרי כאן עשרה. ותרגום אונקלוס מוכיח קצת אוכח יתהון על דחבו במדברא כו'. ונוח וקל להבין:

לא הפילה. אשה עוברה. מתאות הריח. ואע"ג דאמרי' עזים שביריחו היו מתעטשות מרוח פיטום הקטורת. ומירושלם ליריחו עשר פרסאות. אפי' הכי לא הפילה אשה. ולא התליע. שהרי כשלא היה להם פנאי להקטיר כל האיברים שניתותרו מן הערב מעלין אותו לראשו של מזבח. לפי שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בקר. ומתרג' ולא יביתון בר ממדבחא כו'. והן עומדין שם ב' ימים או ג' עד שיהו פנויים. לפי שאין לינה מועלת בראשו של מזבח. ואעפ"י כן לא הסריחו: ולא אירע קרי. ודוקא קרי אבל שאר טומאות אירעו בו. כגון טומאת שרץ. וכגון יוסף בן אילם שנתזה צינורא של עם הארץ על בגדו. בפ"ק דיומא. וכל כך. מפני שהטומאה היוצאה מגופו מכוערת היא מכל שאר טמאות שבעולם. ואעפ"י שלא אירע קרי. לא סמכינן אניסא. והיינו דתנן שבעת ימים כו'. שמא יארע בו פסול. ופי' הקונטרס קרי או שאר טומאה המעכבתו מלבא במקדש. ואי לאו פי' הקונטרס הוי אמינא מדנקט פסול התם במשנה והכא קרי. אלמא פסול דהתם לאו מקרי קאמר אלא משאר טמאות. ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו השלחנות של שיש כדמפרי' במסכת שקלים. שעליהן היו מניחין בשר הקרבן. ולא נמצא פסול. ליגע שרץ במנחת העומר. או בקומצה. שלא כהילכתה. ונס גדול הוא זה. שאילו היה בו פסול היה נדחה לגמרי ואין לו תשלומין. שהרי אי איפשר ללקיטתו. וקצירתו אלא בליל י"ו. וכדמפורש במנחות. פ"ר ישמעאל. ובשתי הלחם של עצרת. אף בם לא אירע פסול. דשוב אין לו תשלומין מאחר שחל עליהן יום טוב. שהרי צריכין לאפותו מערב. שאין אפייתן דוחה לא את שבת ולא את יום טוב. כדמפורש בפסחים. ונמצא שהיו נדחים לגמרי. ואם נמצא בלחם הפנים בשבת היה נדחה עד שבת הבאה. שאי אפשר לסדרן אלא בשבת. שנאמר ביום השבת יערכנו: לא כיבו. ולא נצחה. הן כתובין במשניות. אבל לפי שאנו מקשי' בפ"א של יומא על ולא הזיק. ותו ליכא. והא לא כיבו ולא נצחה. למדנו שאין דרכם ליכתב במשניות. ונראה לפי אותו עניין. דעומר ושתי הלחם. ולחם הפנים. חשובין הן בשלשה. עומדין צפופין. דחוקים ומצומצמים. שמתוך הדחק היה נראה לאדם כאילו הוא על גבי חבירו. וכשהיו מתפללין ומשתחוים כלפי היכל לבקש צורכיהם היו רוחים עד שיהיו בין כל אחד ואחד ד' אמות. כדי שלא ישמע אחד מהן תפילתו של חבירו. כשהיה תובע צרכיו ומתודה עוונותיו כדי שלא יתבייש. ובבר' רב' אמרי' עלה דעומדים צפופים. א"ר שמואל בר אחא ארבע אמות היה לכל אחד ואחד לכל צר: ולא הזיק שלא נשך אדם ומת. שהיתה ירושלים משמרת על יושביה שאין אדם נפגע בה. וזהו שקראה הכת' עליזה. צר לי המקום שאלין שאהא לן. דחוקה שעתי. שאין לי במה להתפרנס ואי אפשר לדור וללון בירושלם לפי שכל הדרין בה הק' מזמן פרנסתם להם. שלא היו צריכין לצאת. כך קיבלתי: ולי נראה שאינו מדבר אלא על עסק הרגלים. שכל ישר' נאספין לשם וסיפוקם מרובה. ועומדין בבקר ונפטרין והולכין. שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. ולא אמר אדם לחבירו מעולם כדרך אדם הקובל ומתרעם על עצמו צר לי המקום שאהא לן הלילה בו. אם מפני שלא היה מוצא בית ללון. או מפני שלא היה מחסורו בעיר. ופ"א של סדר יומא הוא משיב. פתח במקדש. בנסים שנעשו במקדש, וסיים בירושלם. בניסים שנעשו בירושלם. בתמיה. ומשני. אילו שנים אחרונים העסוקין בירושלם אינם עולין מן המניין הרי יש לך שני ניסים אחרים למלאות החשבון. לא כיבו. ולא נצחה. שלא כיבו גשמים אש של עצי המערכה. ואעפ"י שהיה המזבח עומד בגלוי החצר. שלא היה החצר מסוכך על גביו. ועוד שעשן המערכת של עצים אפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו. שהיה מתמר ועולה כמקל. שלא יזיק לעיני הכהנים העסוקין בעבודה. ועוד ללמד השיבות לכל באי עולם שהיה בו כח לעמוד לפני הרוח: ושם הוא מונה עומר ושתי הלחם ולחם הפנים. הני תלתא פסולי כחד. ומכניס תחתיהן הא דאמר אביי מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעין. ושברי כלי חרס נבלעין במקומן. ובלועים כולהו חשבינהו כחד. איכא אחריתי. דאמר ר' יהושע בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים שסילוקו כסידורו. שנאמר לשום להם חם ביום הלקחו: הכי איתא בשילהי פ"ק דיומא:

בערב שבת בין השמשות. בתוך כך מעריב והולך. בערב שבת בראשית סמוך לחשיכה. לפי שעד אותה שעה נתעסק הק' במלאכה האמורה בעינין. ופי' בין השמשות. כמו בין כך ובין כך שמסיים מעשה ששת ימי בראשית עשה את אילו. אחר לכולן. שמעין בשר ודם שעושה מעשה אחר חבירו עשה הק'. נמצאו אילו הן המאוחרים לאותם הכתובים במקרא סמוך לחשיכה. ומחלוקת ב"ש וב"ה בבר"ר. ור' שמעון בן יוחי מכריע לומר שהיתה מלאכה עם דמדומי חמה כבא השמש. ויש לומר בין השמשות ששנינו לא מפני שהיה סמוך לחשיכה אלא מפני שכל בין השמשות שבתלמוד סתמו בערב שבת הוא מדבר. ועל שם שאותו בין השמשות חלוק משאר בין השמשות. לפי שמוסיפין בו מחול על הקודש. ובברייתא דר' אושעייא הוא אומר יש מהן שנבראו ויש מהן שעתידין להבראות. אלא שנגזר עליהן מאותה שעה. לפי שאין כל חדש תחת השמש. פי הארץ. לבלוע את הרשעים. דכתב ותפתח הארץ את פיה. וגו'. ופי הבאר. שהיו ישראל אומ' עליו עלי באר עלי באר והיה מתגלה מיד. והיה מתגלגל עמהם במדבר. מנחליאל במות. ומבמות הגי. ופי האתון שנברא הדיבור והיה עומד ומצפה עד שדיברה בו האתון. ועל שם ויפתח ה' את פי האתון הוא אומר פי האתון. ועוד כת' מי שם פה לאדם. למדנו שציחצוח הלשון הזה הוא קורא לדיבור פה. והקשת. שבענן. דכת' את קשתי נתתי בענן. והמן. שאכלו ישראל במדבר. והמטה. שבו קרע משה את הים שלא היה דוגמתו בעולם שהיה חקוק עליו שם המפורש. ואדם מסרו לשת. וכל הדורות מסרוהו זה לזה עד שירד יעקב אבינו למצרים ומסרו ליוסף. וכשמת יוסף חיפשו עבדי פרעה כל מה שבביתו והניחוהו בבית גנזיו של פרעה. והיה שם יתרו חתן משה שהיה מאצטגנוני פרעה וידע מתוך אסטגנוניתו חשיבותו של מטה. ונטלו ושתלו בגן ביתו. ונשתרש בארץ. וראה (באסגנוניתו) [באסטגנוניתו] שכל העוקרו יהיה מושיעו של ישראל. והיה מנסה בו בני אדם. וכשנזדמן לו משה ועמד ועקרו השליכו לבור בחצירו. וציפורה נכנס אהבתו של משה בלבה ותבעתו מאביה. ועמד יתרו והשיאה לו. כמו שמצינו באגדת השכם. ודברי הימים של משה. ועוד מצינו שהיה מטהו של אהרן שגמל שקדים וכדי שלא להטיל קנאה ועמד משה וחלקו לי"ב מטות. ופשטו של דבר שנגזר עליו שיעשו כל האותות והמופתים שעשה משה על ידו. והשמיר. כמו תולעת. ובו נרשמו שמותם של ישראל באבני האפוד והחושן. כדמפורש (ביומא) [בסוטה], שהיו כותבין את השם על גבי אבנים ומוליכין השמיר על האבן לפי תבנית האות. והאבן מתבקעת כנגדו במקום הכתב. ובעיניין זה אתה מוצא פתוחי חתם במלאתם. שלא היו חסירות כלום. ולפי מה שאנו אומר' ביומא כי אברהם יצחק ויעקב ושבטי ישורון כתב שם. יש לומר כמו כן שיש בכל אבן ו' אותות. והויין שוות כולן. וזהו במלאותם כך קיבלתי: והכתב. תיקון הכתב. כמו שהאות מתהפכת במסיבותיה. אשקיבשמט ב'. והמכתב. עט שבו נחרתו הלוחות. שקורין גרייפא. ואני קיבלתי והמכתב. והלוחות. שהן מעשה אלהים. הם הלוחות שנכתבו הדיבור עליהן. אף המזיקין. רוחין. ושידים. ולילין ורשפים. ופרחים. טולטן. ושעירי. וצעירי. וטיהרנון. שלא הספיק הק' לבראותם עד שחשך עליהם היום. ולפיכך אין כח בעין לראותם מפני שדומים לרוח הקודש. ובבר"ר פירשוהו חכמים מן המקרא. שנאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה. נפש חיה. אילו המזיקין. וקבורתו של משה. ולא ידע איש את קבורתו. ואילו של אברהם אבינו. שנאמר והנה איל אחר נאחז. שנזדמן מאותה שעה. אף צבת. שקורין טניילש ב'. ובלשון הקודש מלקחיים. אף היא נעשית בו ביום. שהיא דרך צבת ומלקחיים ליעשות על ידי צבת. וצבת ראשונה מי עשאה. על כרחך ברייא בידי שמים הית' שהרי אי איפשר לאומן לעשות דבר באור אלא על ידי צבת שלא ישלוט בו האור. וכן אנו אומרי' בפ' מקום שנהגו. צבתא בצבתא מתעבדא. צבתא קמייתא במאי (כו) מתעבדא. הא למדת שמששת ימי בראשית נבראת. ומלקחיים. מתרג' וצבייתהא. והוא כגון צביתו ליה זוודתא. לשון תיקון והכנה וזימון. ולדברי חכמים איפשר לצבת ראשונה שתעשה בכמה עיניינין. או על ידי בית יד ארוך או על ידי יציקה:

אדם בלא בינה והשכל קרוי גולם. שדומה שלא נגמרה מלאכתו. לשון גולמי כלי עץ. והם כלים שלא נגמרה מלאכתם: בפ"א דחולין. פורמש ב'. והוא לשון גלימא דאליהו. לט באדרתו ויגלום. שכיון שאדם נתעטף בטליתו דומה לכלי שלא נגמר. שאין לו לאדם חיתוך איברים. החכם אינו כו'. הרי אחת. בחכמה ובמניין. אין כת' במשניות. וחכמה. שרובץ תורה ולמד יותר ממנו. ובמניין. בתלמידים ולכך נקרא מניין. לפי שכשהיה מעשה בא לפניהם בבית המדרש היו נושאין ונותנין בדבר. ועומדין למניין. רבו המטמאין טמאים. רבו המטהרין טהרו: נכנס. הוא שאינו מניחו להשלים דברו אלא מפסיקו מדבר עמו קודם שיכלה הדבר מפיו. וכן הוא אומר משיב דבר בטרם ישמע. אולת היא לו וכלימה. ואינו נבהל להשיב על דבר חבירו. להשיב בחפזון ובבהלה. אלא מבין ואחר כך משיב. כמו שמצינו בדניאל. אשתומם כשעה חדא. שואל כהלכה. אם בא הוא לשאול. שואל בפי ההלכה שהן עסוקין בו. ואם נשאל ממנו דבר משיב לשואלו באותו עיניין בדבר ששאלו שאינו מפליגו בדבר. ומשיאו לדבר אחר. ואומר על ראשון ראשון. אם שאלוהו שנים ושלשה דברים משיב כסדר ששאלוהו. על ראשון ראשון. ואינו מחליף. מוקדם ומאוחר. לפי שהוא דרך ילדות. כמו שמצינו ברבקה ויעקב. ברבקה. כשהשיחה עם אליעזר. ביעקב כשהשיח עם לבן. אומר לא שמעתי. כמו שמצינו בר' אליעזר בן הורקנוס. במסכת (סוטה) [סוכה], שאינו מחזיק עצמו כחכם אלא א"כ יש בו. ועוד למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. ומודה על האמת. אם טעה ונכשל בדבר מודה ואינו בוש. אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם: וחילופיהן בגולם. ובמשנת ר' נתן מפרשם כך. חכם אינו מדבר. אי איפשר. שבמקום שאחי גדול ממני איפשר לי לדבר. לפיכך אמר לו משה לאהרן דבר. שנאמר וידבר אהרן את כל הדברים (האלה) אשר דבר ה' אל משה. ואינו נכנס זה אהרן ששתק עד שסיים זה משה דברו. ולא אמר קצר דבריך. וכן הק' לאברהם במעשה סדום. ואע"פ שהכל גלוי לפניו. ואינו נבהל להשיב. זה אליהו בן ברכאל הבוזי. שנאמר אמרתי ימים ידברו. ומניין שלא ענו בערבובייא. שנאמר ויען איוב. ויען אליפז. בלדד. אליהו. לא סידרן הכתוב אלא להודיע לכל באי עולם. שאין חכם מדבר כו'. ואין נבהל כו'. ואינו נכנס כו'. שואל כהלכה זה יהודה. דקא"ל לאבוה אנכי אערבנו. ואומר על ראשון. זה יעקב. על מה שלא שמע. אילו אנשי חרן. ומודה על האמת זה משה רבינו. שנאמר וישמע משה וייטב בעיניו. וכן הק' כן בנות צלפחד דברת:

על שבעה גופי עבירות. על ז' חבילות גופים של עבירות. והרי שכמה עבירות בחבילה אחת. ואילו הן. מקצתן מעשרין כו'. שבשעה שישראל מקצתן כו'. רעב של בצורת. שמתייקרת התבואה מתוך ששמים נעצרים. ונעדרין ומתבצרין. שהחלקה אחת תמטר. והחלקה אחת לא ירד עליה מטר. ומתוך כך מקצתן רעיבים ומקצתן שביעים. שבמדה שמדדו בה מודדין להם. גמרו שלא לעשר. שבטלו כלם תורת מעשר לגמרי. רעב כבד בא עליהן של מהומה. שמהמה אותם ומשגשם וטורדן מן העולם. כד"א וגם יד ה' היתה בם להמם וגומ'. שלבד פורענות הבצורת הק' מכניס מאירה באותו מיעוט תבואה שגדלה. ואף בבני מיעיים ואוכלין ואינם שביעים. ומתוך כך הרעבון מצוי בכל. ושל מצורה. שצריכין לאוכלו במצור ובמצוק. כדכת' במצור ובמצוק וגומ': ואם גמרו שלא ליטול אף החלה. שבטלו תורת חלה ומעשר לגמרי. רעב של כלייה באה. רעב כבד שמכלה את כולן והן מתים ברעב. במכילתי בפרש' השירה. ויהם את מחנה מצרים. הממם ועירבבם ונטל סיגניות שלהן. ולא היו יודעין מה הן [עושין]. ד"א אין הממה אלא מגפה. כעיניין שנאמר והמם מהומה גדולה עד השמדם. ומניין שלעבירה זו באה פורענות זו שכן מצינו בפ"ב דשבת בעון ביטול תרומות ומעשרות שמים נעצרין מלהוריד טל ומטר. והיוקר הווה. (והשבר) [והשכר] אבד. ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואין מגיעין שנאמר ציה גם חם יגזלו מימי שלג שאול חטאו. ותנא דבי ר' ישמעאל בשביל דברים שציויתי אתכם בימות החמה ולא עשיתם. והן תרומות ומעשרות יגזלו מהם מימי של גשמים. למדנו שבעון ביטול תרומות ומעשרות התבואה מתייקרת והרעב בא. ומצינו שאין הק' נפרע מן האדם אלא מידה כנגד מידה. דכת' כי בדבר אשר זדו עליהם. וכמו שפירשו חכמים במסכת סוטה. מבסאסאה בשלחה תריבנה. שבסאה שאדם מודד בה מודדין לו. ועוד תניא בעון חלה אין ברכה מצויה במכונס. ומאירה משתלחת בשערים. וזורעים זרעים ואחרים אוכלים אותם. שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה. אל תיקרי בהלה אלא בחלה. בעון חלה. דכתיב וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם. ומתוך כך הם כלים ברעב. ואע"פ שכת' בהא אותיות אחה"ע מתחלפות זו בזו: שלא נמסרו לב"ד אלא במיתה בידי שמים הן. שאם הרגילו בני אדם בעבירות שאין בהם מיתת ב"ד אלא מיתה בידי שמים הק' מביא דבר לעולם והוא נפרע מהן. והוא המיתה בידי שמים. דאילו על אותם שנמסרו לב"ד אין דבר בא לעולם אפילו בזמן הזה. אלא כדוגמתם ומעיניינם הקב"ה נפרע מן האדם. כאותה שמצינו בתלמוד. אע"פ שבטלו ארבע מיתות. דין ד' מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה ליסטין באים עליו והורגין אותו. מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי. ובאילו הן הנחנקין מפר' אילו שבמיתה בידי שמים האוכל טבל כו'. והא דאמרי' דין ד' מיתות לא בטלו בדאיכא עדים והתראה. דומיא דפני הבית שדנו ד' מיתות. אבל ליכא עדים ואפילו איכא ולא התרו בו ודאי בטלו ובטלו. כך קיבלתי: ועל פירות שביעית. שגוזל את העניים. והרי הכת' אומר אל תגזל דל כי דל הוא. וגומ'. וקבע את קבעיהם נפש. על עינוי הדין. שמשהא את דינו של אדם יום או יומיים. ודן לאחרים. והוא מתענה ומצטער בעצמו שמצפה ועומד ואף אינו יודע אם יתחייב אם לאו. ובכולו אנו למידין בבמה מדליקין מדכתב והבאתי נקמת נקם וגומ'. ואין ברית אלא תורה. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה. יען וביען במשפטי מאסו. ומה ששנינו במכילתי. אם ענה תענה אותו וגומ'. וחרה אפי' והרגתי אתכם בחרב, אם ענה תענה. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. וכבר היו יוצאין רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול ליהרג. אמר לו רשב"ג לר' ישמעאל. ר' לבי יוצא שאין אני יודע למה נהרג אני. מוסף עליו במשנת ר' נתן שלבו היה מצטער. מפני שדומה לעובד ע"ז ומחלל שבתות ושופך דמים ומגלה עריות. אמר לו ר' ישמעאל מימיך לא בא אדם לפניך לדין ושהיתו עד שתהא קושר כיסך או נועל סנדלך. או עוטף טליתך. והתורה אמרה אם ענה תענה אתו. אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. ואם על העינוי חייב ק"ו לעיוות. ועל המורה שלא כהלכה. ועוד יש לפרש על העיוות. כלפי שאמרו חכמים שכל הגוזל את חבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו. שנאמר אל תגזל דל וגומ'. והמעוות את הדין. נוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין. ועל המורה בתורה שלא כהלכה. שאינן מורין יפה. שנאמר כי רבים חללים הפילה. זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה: על שבועת שוא. פירשו חכמים בפ"ב דשבת. מדכת' ואם באלה לא תוסרו. והשלחתי בכם את חית השדה. אל תיקרי באלה אלא באלה. דיש אם למסורת. ולא (שרי) [שני] קרא למסורת דומיא דיראה יראה בריש סנהדרין. וכת' ביה בשבועת שקר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם (י"י) אלהיך. וכת' ביה בחילול השם ולא תחללו את שם קדשי. ונלמד חילול חילול משבועת שקר. ואע"פ שבשבועות מחלק בין שוא לשקר. לשוא גופיה מתרג' לשיקרא: גלות בא לעולם כו'. ועל השמט הארץ. וכולן אנו למידין בפ"ב דשבת מדכת' בעריות כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ וגומ'. וכת' ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וגומ'. ובע"ז כת' ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם. וגומ'. כאדם המשליך את חבירו מעל פניו. שכן פליטת כלי קרי גיעול. בלשון תלמוד. ובשמטות כת' תרצה הארץ. ותרץ את שבתותיה כל ימי השמה תשבות וגו'. ובמשנת ר' נתן שנינו על גילוי עריות כיצד. א"ר ישמעאל בר יוסי כל זמן שישר' פרוצים בעריות שכינה מסתלקת מביניהם. שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך: שפיכות דמים. ואפילו שוגג. שכן גולה לערי מקלט כל מכה נפש בשגגה:

הדבר מרובה. פירשו חכמים אל תגזול דל כי דל הוא. וכי מה יש לו לגזול את הדל. אלא מתנות עניים. שכל המעכבם ואינו נותנם לעני כאילו נוטל נשמתו ממנו. וקבע את קובעיהם נפש. נפשו של גזלן. שהגזלן שולח יד ומחייב לעצמו מיתה. הא למדנו שהגוזל מתנות עניים ומעכבם חייב מיתה. ואף במשנת ר' נתן שנינו כן. בפ"ז מיני פורעניות. ואפי' אם תימצי לומר נפשו של נגזל. הרי הוא אומר שפך דם האדם באדם דמו ישפך. שמודדין לו מדה במדה. ולפיכך הדבר מרובה ומצוי באותם ד' פרקים. משעה שהחזיקו בהן. ובמוצאי החג. של סוכות. שבכל שנה. ברביעית. כו'. שבשלישית שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו. מה ת"ל תוציא בשנה ההיא. והנחת. ואכלת. לפי שנאמר למעלה בעיניין עשר תעשר וגומר: ואכלת לפני ה' אלהיך. שזקוק ליטול מעשר שני בכל שנה ולהעלותו לירושלם.... ראשון שנותן ללוי. כדכת' ולבני לוי הנה נתתי וגומ'. ואותו מעשר שני אסור לאוכלו חוץ לירושלם. כמה שנאמר להלן לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך. לכך בא הכתוב עתה ללמדך שאין תורת מעשר שני נוהג בכל השנים כולן להעלותו לירושלם. אלא בכל ג' וג' שנים של שמיטה הוא מתחלק לעניים. ואינו עולה לירושלם. ומעשר ראשון נתון ללוי בכל מקום. וכך הוא סדר המעשרות. שנה ראשונה ושנייה מעשר ראשון ומעשר שני. שלישית מעשר ראשון ומעשר שני. וכן רביעית וחמישית מעשר ראשון ומעשר שני. ששית מעשר ראשון ומעשר עני. במוצאי שביעית. שמינית היא קרוייה מוצאי שביעית. בכל מקום מפני פירות שביעית. שלא נהגו בהן הפקר כדין שביעית. מפני גזל. שזמן אסיפה הוא בסוכות. ולכך נקרא חג האסיף. חג הבא בזמן אסיפה. וכשגוזלין מתנות עניים שאין מניחין להם לקט שכחה ופיאה. הק' נפרע מהן מיד לאחר אסיפתם:

שלי שלי ושלך שלך. כלומר המתנהג במדה זו שאינו רוצה ליהנות משל אחרים. ואף אינו רוצה ליהנות אחרים מנכסיו. ונעשה כאומר לחבירו שלי שלי ושלך שלך איני רוצה להנותך. ואף לקבל טובתך איני חפץ. מדת בינונית. אנו גורסין זו בינונית. מדה שוה היא זו. שאינו נהנה לא עם הצדיקים ולא עם הרשעים שהרי אינו גוזל כלום משל אחרים. ויש אומרי' זו מדת סדום. שלא היו נוטלין משל אדם כלום. ואף לא היו רוצין ליהנות שום עני מנכסיהן. כדכת' הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה. וכדמפרש בחלק. מעשיהם המקולקלין. כי חזו דקא יהבי ריפתא להלך. ואומר הנשכחים מני רגל שפסקו מעליהם רגלי בני אדם: עם הארץ. דישנוריץ. אין זו תרבות ודרך ארץ. והרי הוא נוהג כאחד מעמי הארץ. שאינם בושים מליקח טובת חביריהם. אלא עושים עצמם גאים לבקש מהן מתנות בעזות מצח. וזהו ששנינו במסכת סוטה פרק אחרון. משרבו מקבלי טובה רבו איש (כל) הישר בעיניו יעשה. פתרון עם הארץ. עמיא דאורייתא. כהה מתרגם עמיא ומארצו יצאו... חסיד שרוצה... משלו. ושונא מתנות יחיה. רשע, שחומד ממון אחרים ואינו רוצה להגותם.

יצא שכרו בהפסידו. שכר שהוא מרויח במה שהוא נוח לרצות הוא מאבד בהפסד שיש לו במה שהוא נוח לכעוס. שהרי כל שעות שביום צריך להרבות עליו ריעים לפייסו. ואינו משתכר כלום מעכשיו. שגדול הפסדו משכרו. אבל קשה לכעוס וקשה לרצות (וקשה לרצות). מדה טובה הימנה קצת דשכרו דאינו כועס אלא בקושי מרובה הוא יותר מהפסדו. שהוא קשה לרצות. ויצא הפסדו מועט מן המניין. שאינו נחשב לכלום מפני רוב שכרו שמרויח במה שאינו כועס תמיד. שמתוך כך בא לידי עון. דאמר מר לא תירתח דלא תחטי: מהר לשמוע מרבו. ומהר לאבד. שמשכח. יצא שכרו שמשתכר במהירות שמועתו. בהפסידו. שמיד ממהר ומשכח ונמצא שלא עלה בידו כלום. יצא הפסדו. ששומע בקושי מחמת שכר שבידו. שמאבד בקושי. ונמצא שמועלת לו מדה זו מקצת: עינו רעה בשל אחרים. שאינו רוצה שיעשו צדקה. כדי שלא ירבו נכסיהם. ואינו רוצה שיצא עליהם שם טוב. עינו רעה בשלו. שמתוך כך נכסיו נמנעים מלהרבות. והמשל מלה ממון חסד. ואמרי לה חסר. והיא היא. וכן הוא אומר אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר. שיתן ויתנו כו'. ואין אנו גורסין במשנה רוצה אלא בראשון גרסי' רוצה שיתן ולא יתנו כו': שכר הליכה בידו. שטרחם לשם מצוה ואינו הולך. כגון שלמד בתוך ביתו. חסיד. שמקיים שכת' בו והגית בו. ולמדתם ושננתם. רשע. שלא חשש לזה:

ספוג. אשפונצא ב'. והוא בולע ומוצץ את המים. כשנותנין אותו במלא ספל מים. משפך. אטונוייר. שראשו האחד רחב מלמעלה. וראשו השני קצר מלמטה. והקצר מכניסין בנקב שבחבית מלמעלה מעל גביו ומערה המשקה למשפך והוא נשפך לתוך החבית דרך נקב שבחבית. ושבמשפך מלמטה. משמרת. שהוא כמין שק שנותנין לתוכו השמרים ותולין אותו והיין מתמצה ומטפטף ממנו. וכמו כן יש אדם שמניח עיקר שמועתו וטעמו של דבר. וקופא והולך כאדם שצף על פני המים ומניח את העיקר ואוחז את הטפל. נפה. שמרקדין את הקמח. שמוציאה את הקמח. במקום שטוחנין בריחים של גרוסות לצורך סולת. הוא אותו קמח שאינו נטחן הדק. אותו קמח דק שנופל מן הנפה קרוי אבק של מנחות. וגרוע הוא ופסול. אבל מה שנשאר בנפה חוזרין עם אותו שבנפה דק ומוציאין סלת נקייה (והיא דרכן) [והוא דרכו של חכם] שמניח את הטפל ומחזיק בעיקר:

בדבר. על שמהנהו משלו ולא מחמת קורבה. בטל דבר. מתוך שבטל דבר בטילה אהבה. ושאינה תלוייה בדבר. שאינו אוהבו בשביל שיהנה ממנו אלא בשביל קורבה או בשביל טובות שיש בו דזהו דבר שאינו בטל אף האהבה אינה בטילה: אמנון ותמר אחותו. שאהבת אמנון כדי לשכב עמה. ולא נתקיימה מחשבתו. וגדלה שנאה ביניהן. מפני שנימה קשרתו לו ועשאו כרות שפכה. דוד ויהונתן. שכך אמר דוד כשקינן עליו נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים:

לשם שמים. להעמיד דבר על אמיתו. או להוכיח בני אדם על דבר עבירה. ולא להשתרר ולקנות שם ולהתגאות בחנם איש על חבירו. שהיא לשם שמים. מחלוקת הילל ושמאי. אין אנו גורסין לא בבבא ראשונה ולא בבבא זו. תיבה זו. אלא בזו מחלוקתו של קרח. הילל ושמאי היו מתכוונין לשם שמים להעמיד דבר על בוריו. זו מחלוקת של קרח. שהיה מתכוין ליטול שררה. ראה שסופה לא נתקיימה המחלוקת ולא עמדה לאורך ימים. אלא בא עליו פורענות. כדכת' ותפתח הארץ וגומ': נמצא בטל המחלוקת:

המזכה, שמדריכן בדרך ישרה. שעל ידיהן זוכין. במה יזנה הנער. זכיתי לבי. צדקה. מתרגמ' זכותא. שנינו במשנת ר' נתן כל המזכה את הרבים אין מגלגלין עבירה על ידו כדי שלא יהו תלמידיו נוחלין העולם הבא והוא יורד לשאול. שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כרי שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול והוא נוחל לעולם הבא. שנא' אדם עשק בדם נפש עד בר ינוס אל יתמכו בו: ומשפטיו. של הק' עשה. עם ישר'. שמתנהגין ישר' על ידי אותו מחוקק האמור באותו פסוק והוא משה. שכיון שעל ידו נעשית. שעל ידי שלימדם חכמה הן מקיימין. ומעלה עליו הכת' כאילו עשאו:

עין טובה כו'. שכן היו באברהם ג' מידות הללו. עין טובה. דכתיב וישקל אברהם לעפרן וגומ'. עבר לסחר. שנתן לו קנתורין שהן עוברין בכל מקום. ורוח נמוכה ואנכי עפר ואפר. ואומר גר ותושב אנכי עמכם. ונפש שפלה. שמתוך שנפשו של אדם שפלה בפניו נראה בעצמו שיש לו רחבת ידים בריוח כל שהו. ורב לו במלא כף נחת. שכן אמר אברהם לפני הק' לו ישמעאל יחיה לפניך. ולא ביקש ממנו גדולות. וכן אמר למלך סדום אם מחוט וגומ'. עין רעה. דכת' וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו. שהכניס בהן עין רעה. ונפש רחבה. שדעתו רחבה. ונחשב עליו הכל כאפס ותהו. שכן שלח לבלק. אם יתן לי בלק מלא ביתו. וכו'. וכך אנו שונין בסדר ויכולו. נפש של בלעם רחבה היתה עליו. ואומר רום עינים ורחב לב נר רשעים חטאת. הא למדת שמדת רשעים רחבי לב: ורוח גבוהה. כי מאן ה' לתתי להלך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם. והוא שנאמר ויסף עוד בלק שלח וגומ'. וכן דרש ר' תנחומא: לא יחצו ימיהם. שכן בלעם הרשע לא הגיע לחצי ימיו. שהרי שנותיו של אדם ע' שנה. וחציו ל"ה. ומציגו באגדת חלק כת' על פנקסיה דבלעם. בר תלתין ותלת שנין הוה בלעם חגירא כד קטל יתיה פנחס לסטאה. ויש תימא דאמרינן בפ"ק דסוטה. שלשה היו באותה עצה דכל הבן הילוד. בלעם ואיוב ויתרו. ובאותו זמן נולד משה. שאז הושלך ליאור. ומשה בן שמונים שנה בעמדו. ובלעם נהרג כמה שנים אחרי כן. ויש לדחות דאין משיבין על האגדה. ושמא פלוגתא דאמוראי הוי: להנחיל אהבי יש. וקרא מיירי באברהם. דכתיב זרע אברהם אהבי:

עז כנמר. אנגריש ב'. כדאמר בביצה. שלשה עזין. ישר' באומות. הוי בעל זרוע לעסוק בתורה בכל כחך. וקל כנשר. שהוא חש לאכול ומגביה לטוס מכל העופות. וגבור כארי. ולשון המקרא הוא. כמו שאמר דוד בשאול ויהונתן. מנשרים קלו מאריות גברו:

חסלת מסכת אבות:

ברוב המחזורים שנינו ההיא דשמואל הקטן אומר בנפול אויביך אל תשמח. בסוף בי' מאמרות. ואעפ"י ששנויה למעלה בפ' בן זומא. כדי לסמוך עליה הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. ויש שאין כת' למעלה לדשמואל הקטן וכת' הכא: בן ה' שנים למקרא. שכן מצינו בערלה. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל לאסור אף בהנאה כדמוכח בכל שעה. אבל ברביעית מותר על ידי (פרייה) [פדייה]. דכתיב ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לי"י. אל תיקרי הלולים אלא חילולים. אחליה לקדושה והדר אכליה. ובשנה החמישת תאכלו את פריו. וכן התינוק בשנה שלישית יגמל. משעברו עליו שתי שנים. שכן דרך לתינוק להניק כ"ד חדש. ומשמואל נפקא לן. וממניין לא תבש"ל. חוץ מיום שמת בו. ומיום שנתארסה בו. גבי מניקה שמת בעלה. בכתובות. וברביעית יעמידוהו על הספר. או ילמדוהו קצת על פה תורה צוה לנו. כדי להשגירו בפיו. ושנת חמש יחזיקוהו על המקרא. וכן מצינו בויקרא רבה. ובמדרש ר' תנחומא: בן עשר למשנה. שכך מצינו בלוים. שכת' אחד אומר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבא צבא בעבודת וגומ'. וכת' אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה. ופירשו חכמים בהכל שוחטין. הא כיצד בן כ"ה להתלמד. בן שלשים לעבודה. שאפי' הוא לוי שלא למד מעולם יכול הוא ללמוד טכסיסי לויה בחמש שנים הוא זמן לימוד המקרא. והוא מחמש ועד עשר. ואחר שלמד והוא בן עשר. חוזר ומתחיל לעסוק במשנה. ועוסק מי' ועד ט"ו. וכשהגיע לט"ו שלמד כבר המשנה קבועה בה' שנים שהוא הגמרא של תנאים חוזר ולומד התלמוד שלנו. שאנו קורין גמרא. שהוא גמרא של אמוראים. וכי הא דר' מאיר אתא לקמיה דר' ישמעאל וגמר גמרא. הדר אתא לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא. וגמר גמרא. היא גירסת המשנה בלא פירוש הטעמים. וסבר סברא. הוא פירוש המשנה וטעמיה. הוא גמרא שלנו. אלא שהתנאים שהיו מארץ ישר' שהיו מספרים בלשון עברי קורין אותה משנה. ואמוראים שעמדו אחריהם שהיו עומדין שם בבל. שהיו מספרין בלשון ארמית יסדו התלמוד בבלי פירוש וטעם למשנה. ובלשון ארמית וכן התלמוד ירושלמי: ולעסק התלמוד אין שיעור. לפי שנאמר דדיה ירוך בכל עת. שבכל עת אדם מוצא טעם בדברי תורה. כדפרי' לעיל: בן שלש עשרה למצות. דמבן י"ג הוא מביא שערות בזקן התחתון. ונקרא איש. כמו שפירשו רבותי, במסכת נדה. ואף במקרא מצינו שבן י"ג נקרא איש. בלוי בן יעקב שנקרא איש במעשה שכם. ולא היה באותה שעה אלא בן י"ג שנה. ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. צא וחשוב בן כמה שנים היה באותו מעשה ותמצא שהיה בן י"ג. כיצד. לאחר שנשא יעקב את לאה עבד את לבן ז' שנים ברחל. שכן כת' מלא שבע זאת. השלם שבוע של חופת לאה. ואחרי כן אתן לך את רחל בשבוע שנייה בעבודה אשר תעבוד עמדי. וגו'. משתשאנה. ושש שנים עבד בצאנו. ובבואו מפדן ארם כת' ויעקב נסע סכתה. שעמד שם ו' חדשים של קיץ שדרים בני אדם בסוכות. ויבן לו בית. הן חודשי החורף. שבני אדם עושין להם בית מפני הצינה והגשמים. ולמקנהו עשה סכות. שעשה שם ו' חדשים בקייץ. הרי י"ח חדשים. כמו שמצינו בסוף מגילה נקראת. ובסדר עולם הלך לסוכות ועשה שם שנה ומחצה. הרי לך י"ד שנים וחצי. וששה חדשים נשתהה בדרך. הרי לך ט"ו שנים. צא מהן שנה ומחצה. או שתי שנים לג' עיבורים של ראובן. שמעון ולוי. שנולדו לשבעה חדשים. ויולדת לשבעה יולדת למקוטעין לדברי הכל. הרי שהיה לוי בן י"ג כשבא מסוכות לשכם וקראו הכת' איש: אבל אינו לא בכרת ולא במיתה בידי שמים אלא מעשרים שנה ואילך. כמו שמצינו במעשה מרגלים שהוא כרת בידי שמים ולא נגזרה גזרה על פחות מעשרים. דכת' וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו בן עשרים לרדוף. שמרדפין אותו מן השמים. ומענישין אותו. כך קיבלתי. ולבי מהסס. ולולא לא נגזרה גזירה אף על יותר מבן ס'. ויש לפרש שלדבר זה שוין פחות בן כ' ויותר מבן ס'. לעיניין עונש מיתה. שכשם שאין מיתה הבאה לאדם בפחות מכ' שנה אינו משום עונש מיתה בידי שמים וכרת. שכן פירשו חכמים בסוף ואילו מגלחין כמו כן מס' שנה ואילך מיתת זיקנה היא זו. שנאמר תבא בכלח. ודוק התם ותשכח הכי. בן שמונה עשרה לחופה. י"ח פעמים כת' אדם בספר בראשית עד שנזדווגה לו חוה. ואף דרך ארץ כן הוא. ומידה שוה היא זו. כדאמר רב חסדא בפ"א דקידושין האי דעדיפנא מחבריא משום דנסיבי בר שיתסר ואילו נסיבי בר ארבסר. הוה אמינא לסטנא גירא בעיניה. ואע"ג דאמר בלולב הגזול לא לימא איניש לסטן גירא בעיניה דילמא אתי לאיגרויי ביה. לפי' הקונט' לא קשי מידי דפ"א דקידושין דשטן דהתם הוא יצר הרע. ואף למפר' שטן ממש ה"פ יכילנא למימר אע"ג דלא עבידנא. ואעפ"כ אין זו דרך ארץ שהרי ממהר לישא אשה יותר מדאי. שכן ריחים בצוארו ואי איפשר לו לעסוק בתורה. אלא יעסוק ג' שנים ואחר כך ישא אשה. כמו שפירשו חכמים בהכל שוחטין. שאין עסק פחות מג' שנים קרוי עסק. ואפי' בדבר קל. כדכתיב ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים. ולהמתין עד עשרים שנה אי איפשר. דאמר רב הונא. כיון שעמד אדם עשרים ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה: בן עשרים לרדוף. אני מקובל לרדוף אחר מזונות אשתו ובניו. שהרי נשא בי"ח ויש לו בנים ממנה. ולי נראה לרדוף אחר המלחמת ארץ ישר'. דבן י"ח נשא אשה וצריך להיות נקי עם ביתו שנת י"ט. שנאמר נקי יהיה לביתו וגו'. ובשנת כ' ירדוף אחר המלחמה ולא יהיה עוד נקי. וכן מוכיח בריש ספר וידבר. מכן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא. מגיד שאין יוצא פחות מעשרים. ובד"א במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. פ"א לרדוף. שמרדפין אותו מן השמים ומענישין אותו. כדאמ' בפ' האשה נקנית. כיון שהגיע אדם לעשרים ולא נשא אשה א' הק' תיפח עצמותיו כו' בן שלשים לכח. שכן מצינו בלוים שנכנסין לעבודה מבן ל' שנה ומעלה. שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. בן ארבעים לבינה. דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגומ'. עד היום הזה. והיא היתה שנת מ' ליציאת מצרים ולמתן תורה. ואף שאמר להם שכינה לישר' בשעת מתן תורה מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי. לא הרגיש בו משה עד מ' שנה. שהיה אומר משה לישר' שמשעת מתן תורה ואילך לא הספיקו ללמוד ולעמוד על דעתו של משה עד שנת מ'. ומשה לא הודיעם כי טוב בעיני ה' שיבינו מדעתם ויאמרו מעצמם ולא על ידי משה רבם. מיכן לתלמיד שאינו עומד על סוף דעתו של רבו מ' שנה. והיינו דא"ל חסדא חסדא צריכת לי עד ארבעין שנין: בן חמשים לעצה. שכן הכת' אומר ומבן שנה ישוב. וגומ'. ושרת את אחיו. שמשיאו עצה ההוגנת להם לכל צרכי העבודה ושאר הדברים: בן ששים לזקנה. פירשו חכמים תבא בכלח עלי קבר. בכל"ח בגימטריא ס' הוו. בן ע' לשיבה. שכן כת' במלכים בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך. ובמיתתו של דוד כת' בדברי הימים. וימת (דוד) בשיבה טובה שבע ימים עשר וכבוד: בן שמונים לגבורה. שנא' ואם בגבורות שמונים שנה. שהגביר והעצים להחיות יותר מדאי מכדי הראוי. לגבורה. לזמן הקרוי גבורה. ויש מפרשין גבורה גדולה היא זו. אם הגיע לשמונים שהרי אין בו כח לאכול ולשתות ובגבורתו של הק' הוא חי. ולא מחמת כח שבו. כמו שמצינו בברזילי הגלערי בספר שמואל בן שמונים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר אכל. ואי משום דכלב אמר ליהושע הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככוחי אז וככוחי עתה למלחמה ולצאת ולבא. שאני בלב דרב גובריה: בן תשעים לשוח. שהיה שחוח וכפוף. ויש אומ' לשוחה. לקבורה. ושוב אינו יכול לצאת ולבא. בן מאה. כאילו מת. שהרי כהו עיניו ונשתנו פניו. ומעיין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך:

תניא ר' נתן אומר. ברייתא ואף הוא נהג לאומרו בסוף בעשרה מאמרות. וקמפריש ואזיל עז פנים מהו. ולי הכותב נר' לגרוס ר' יהודא הנשיא. דכך היא שנוייה במסכת כלה. ועלה דר' יהודה הנשיא קיימי הנך תנאי ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא. שנחלקו על תלמיד אחד שהלך ועמד עליהם בקומה זקופה. ר' אליעזר אומר ממזר הוא זה. ר' יהושע אומר בן הנדה. ר' עקיבה אומר ממזר ובן הנדה. אמרו לו היאך תנוח דעתך לעמוד על דברי חביריך. הלך ר' עקיבא אצל אמו. ואמר אם תגלה לי הדבר הזה אני מביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו השבע לי. והיה ר' עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. שאל לה מה טיבו של עובר זה. אמרה לו כשנכנסתי לחופה פירשתי נדה ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני. קראו עליו סוד ה' ליריאיו: מיכן ועד סוף הבבא בי' יוחסין: הפוסל את זרעו. שנושא ממזרת או שפחה שהן פסולות לו מן התורה. ונושא אשה שאינה הוגנת לו. שאינה כדיי לבא בקהל. ופוגם את משפחתו. כגון אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. דפסול ודאי לא הוי אלא פגום הוא שנתחלל מזרע כהונת עולם. ונושא אשה שאינה הוגנת לו. אע"פ שאינה פגומה. כגון חבר לבת עם הארץ. כדאמרי' לעולם ימכור אדם כל אשר לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא כו'. ואל ישא בת עם הארץ. מפני שהן שקץ ובנותיהן שרץ. ועל בנותיהן הוא אומר. ארור שוכב עם כל בהמה: כופתו. לשון בעבד כפות. כפתיה ואודיה. עוקד ידיו ורגליו כיצחק בן אברהם. רוצעו מכהו ברצועה. כופתו על העמוד ומלקהו. ומשל הוא זה. כלומר ייסורין באים עליו. מכות גדולות ונאמנות. וחלאים רעים ונאמנים: ועל פי אליהו שכותב ייחוסן של ישר' כדכת' והשיב לב אבות על בנים: וכל הפוסל פסול. אדם הרגיל ודרכו בכך לומר לכל אדם שהן פסולים ומחרפם ומגדפם. ומשיאם שם רע של פסול בידוע שהוא פסול. לפיכך אינו מדבר בשבחם לעולם. אינו יכול לדבר בשבח של שום אדם לעולם. שברצונו הוא שיהו הכל פסולין כמוהו. אמר שמואל במומו פוסל. במום שהוא פוסל לאחרים מן הסתם. שלפי שמכיר בעצמו שהוא פסול. באותו פסול הוא רוצה לעשות את הכל פסולין כיוצא בו: הכל למיתה הן עומדין. מיכן א"ר אבא ¹ אשרי מי שגדל בתורה. כי אדם שגדל. ועמל. ועושה וגדל. נפטר בשם טוב. ומה טיבו עולה על כולן. כאמור לעיל. כשמן שהוא טוב על כל המשקין. שכל המשקין מתערבין האחד עם חבירו. אבל שמן כשנתערבו עם כל המשקין שבעולם הולך ובא למעלה, כן השם הטוב עולה על גביהן: ודע מתן שכרן של צדיקים. ותן לבך לדעת כמה גדול שכרן של צדיקים לעתיד לבא כדי שיקחך לבך לעסוק בתורה: ולעיל פי' ס"פ ר' אומר: ע"א ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כלומר אל ישיאך לבך לבלתי עסוק בתורה מפני שאתה רואה שאותם שאינם עוסקין מלאים כל טוב. אל תאמר כך כי מתן שכרן של צדיקים אינו אלא לעתיד לבא. ופירות אוכלין בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:

footnotes: ¹ גליון כת"י: מאחר שלמית' הן עומדין.