תכט.

כך שנו. אומר אני שהחכמים שהנהיגו לומר פרקים הללו בבית הכנסת לא היו שונין כלום אחר בעשרה מאמרות. מתניא ר' אומר והולך. אלא הוא היה אומר כו'. איפשר לומר שהיו רגילין לשנותה בסוף בעשרה מאמרות כדי לסמוך לזה הוא היה אומר. כמו שמצינו בכל המחזורים הישנים. ואע"פ שבסדר המשנה היא שנוייה למעלה וסידרה אחרי כן כעין פרק מעין אבות מברייתא ודברי האמוראים והיה יכול לאומרו בשבת בפני עצמו: וזהו שאנו אומרי' כך שנו חכמים בלשון המשנה. דבריית' היא. ובלשון משנה היא שנוייה. שאף הברייתא נקראת משנה. משנת ר' חייא. משנת ר' אושעיא. ובר קפרא אומר כו'. חכמים האחרונים הוסיפו אותה. שאף היא מעינייה בפרקים הראשונים. שאלמלא קבעוה הראשונים היו קובעים אותה בפ' ר' מאיר. זוכה לדברים הרבה. כדמפר' שזוכה להיות חסיד. כדיי הוא לו. דיי אם נברא כל העולם כולו בשבילו. כמו שפירשו חכמים במסכת שבת. את האלהים ירא ואת מעותיו שמר כי זה כל האדם. כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות זה את זה. ריע ולי מה יקרו ריעיך. ואהוב. אני אוהביי אהב. ומלבשתו שנעשים לו הענוה והיראה כמלבוש שאדם עוטה בו. כדכת' צדק לבשתי וילבישיני. וילבש צדקה כשריון. והענוה מביאה לידי יראת שמים. דכת' עקב ענוה יראת ה'. ויראה מביאה לידי תורה. דכת' ראשית חכמה יראת ה'. הרי שכל מי שיש בו תורה יש בו מדת הללו. ואני הכותב איני אומ' כך. שהרי שנינו בע"ז פ"ק. תורה מביאה לידי זהירות. ענוה ליראה. אמר ר' יצחק ממה שעשתה חכמה כפה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה. בע"ז ירושלמי' איתה הכי. וכן בפ"ק דשבת ירושלמי: צדיק. הולך בתומו ואינו (ואינו) עושה עול. ומהנה לאחרים משלו. אבל אינו גומל טובה מגופו לטרוח בשביל אחרים. דצדקה לחיים ולא למתים. לעניים ולא לעשירים. והגומלו רעה משלם לאיש כמעשהו. אבל מדת חסידות בין בגופו בין בממונו: בין לחיים בין למתים בין לעניים בין לעשירים. דאינו גומלו רעה. אלא עושה עמו לפנים משורת הדין. כמו שפירשו חכמים מועשית הישר והטוב. ונאמן לא יעשה עולה. ולא ידבר כזב. ולא ימצא בפיו לשון תרמית והוא נאמן רוח לכסות דבר. כדכת' בכל ביתי נאמן הוא. והוא למשענת ארז לכל הבוטחים בו. עלוב. ואינו עולב. שומע בזיונו ושותק. ומרחקתו. דתנא דבי ר' ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא נימוח. שנאמר אבנים שחקו מים. ואין מים אלא תורה. שנאמר הוי כל צמא לכו למים. ואם ברזל הוא מתפוצץ. שנאמר הלא כה דברי כאש וגומ' ונהנין ממנו. בני אדם נהנין ממנו. להימלך בו ולהתייעץ ולקחת ממנו עצה ותושיה. ליאטיר ב'. פירשו חכמים שלכך נקראת התורה תושייה מפני שמתשת כוח של אדם ע"י טורח ומחשבה. וכדאמרי' אלמלא שקיבלו ישראל את התורה שמתשת כוחם אין כל אומה יכולה לעמוד בפניהם: לי עצה ותושייה. בריש משלי הוא. ובשביל התורה אמרו שלמה בחכמתו. מלכות וממשלה. וספק בידו למלוך. שמתנדבים הכל לעשותו ראש וקצין. וחולקין לו כבוד. שנאמר בי מלכים ימלוכו. ומיכן פירשו חכמים בגיטין שתלמידי חכמים נקראו מלכים. וחיקור דין. כדרך הרשות. שאמרו חכמים במסכת שבת שאין מספיקין לכתוב חללה של רשות. שנאמר שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר. רזי תורה. סתרי תורה. כגון מעשה בראשית. מעשה מרכבה. וספר יצירה. וכל שכן שאר התורה. שנאמר ונביא לבב חכמה. ומההיא אמרי' חכם עדיף מנביא. שנאמר ונביא לבב חכמה. רז. לשון מי הוא שמגלה רזיי לבני אדם. דיונתן בן עזיאל. רזי לי רזי לי. וכל רז לא אנס לך דדניאל. כמעיין. דכת' שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בתחילה מבורך שהן מכונסין. ולבסוף מבארך שהן מים נובעים. ושוב מה כת' יפוצו מעיינותיך חוצה. שנעשה נהר גדול. ומוחל על עלבונו. מעביר על מידותיו מרוב ענוה. ומרוממתו על כולן. כדא' כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו:

אמר ר' יהושע בן לוי אגד' היא בתנחומ'. בת קול אינו מלאך אלא מדת קול היא. ונמצאת בפני עצמה ברוח המנשבת. ורב סעדיה פי' שהוא קורא בין ההרים והקול נענה לו מבין שברי ההרים והמערות שבסלעים. ולשון בת. שאין שומעין הקול ממש. אלא את שכנגדו. שנראה ההר העונה כנגד אדם הקורא אצלו. מהר חורב. מקום שניתנה בו תורה. לפיכך היא נשמעת לו משם. מעלבונה. שמעלבין את התורה. שהיא עלובה על שאין לה עוסקין. נזוף. נוטרייקון. נזם זהב. ואף ולשון ויגער בו אביו. מתרג' ונזף ביה אבוהי. שהוא כמנודה לשמים. דכת' ארור אשר לא יקים וגומ'. ושאינו לומד היאך יקיים. דאין בור ירא חט. ולא עם הארץ חסיד. ואמרי' במסכת (סוטה) [שבועות], ארור. בו נידוי בו קללה. נמצא שהוא מנודה כמו נזם זהב באף חזיר. כן אשה יפה וסרת טעם, דתלמיד חכם המסיר עצמו מללמוד הרי הוא כמנודה. שפורשין בני אדם. שאע"פ שכת' אשה לא דיבר הכת' אלא כנגד התורה. שכך אמר שלמה בחכמתו כל דבריו כעין משלי והוא שאמרו חכמים ביבמות כמה טובה אשה טובה שהתורה נמשלה בה. חרות על הלוחות. נעשה בן חורין. על עסק הלוחות שבני אדם מכבדין אותו. ומשמשים לפניו. וכן כת' בספר בן סירא סלסליה ותרוממך. נחליאל. בפר' יום הכיפורים אמרי' שבתורה הכת' מדבר. לפי שכת' למעלה וממדבר מתנה. ופירשו חכמים כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל. ניתנה לו במתנה. ומשניתנה לו במתנה נחלי אל. שנא' וממתנה נחליאל. וכיון שנחלו אל. עולה לגדולה. שנ' ומנחליאל במות. ואם הגביה עצמו הק' משפילו. שנא' ומבמות הגי. ולא עוד אלא ששוקעים אותו בקרקע. שנא' על פני הישימון. ואם חוזר בו הק' מגביהו. שנאמר כל גיא ינשא: שני דברים. שמצינו שאמר לו אחיתופל לדור. אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. מתשובת אחיתופל אתה למד דברי דוד. שפעם אחת מצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ושונה לבדו. אמר לו מה אתה עושה. הרי כבר כת' חרב על הבדים ונואלו. חרב על תלמידי הכמים שיושבין בד בבד ועוסקין בתורה. ולא עוד אלא שמטפשין. דכת' ונואלו. וכת' ונואלו שרי צוען. אשר נואלנו. די טפשנא. אמר לו אשר יחדיו נמתיק סוד. נעסוק בתורה אני ואתה. ושוב פעם אחרת מצאו שהיה הולך יחיד לבית המדרש בנחת. אמר לו מה אתה עושה. הרי כבר כת' ברב עם הדרת מלך. אמר לו ומה אעשה. אמר לו בית אלהים נהלך ברגש. בריגשת בני אדם נלך אני ואתה. אבל בכבישת התהום לא לימדו כלל מפני שהוא עצמו כתבו ואית דאמרי שלימדו קל וחומר דהחליל להתיר למכתב שם אחספא. דמה בין איש לאשתו אמרה תורה כו'. ואתה אנוש כערכי. דוד היה משבח לאחיתופל ועושה אותו כערכו וכמותו. ואף חשוב ממנו. אלופי ומיודעי. חכם ורב שלי. כמו אנשים חכמים וידועים. הלמד מחבירו אדם הדיוט. על אחת כמה וכמה. כל שכן שזקוק להשפיל את עצמו. להכניע עצמו אצל חבירו כיוצא בו באות אחת. ואין כבוד אלא תורה. אין לך אדם הראוי להתכבד יותר ממי שהוא בעל תורה. וכ"ש זה שלמדו חכמה. ואף התמימים על עסק שנחלו טוב. ואין טוב אלא תורה:

פת במלח תאכל. שאם אין לו לאדם אלא פת חריבה שיטבול במלח. אע"פ כן אל ימנע עצמו מלעסוק בתורה. ואם הוא עשיר כל שכן שיעסוק בתורה. וטוב לו. כדי שינחל שני עולמים. כמו שמצינו באגדה (חלק) [כהן משיח]. אטו (צדיק כי אכול) [צדיקי אי אכלו] תרי עלמ' (מיסני) [מי סני] להו. ומים במשורה מדת הלח. ואין לך אדם שותה במדה אלא בשביל עצירת מים. ואפי' הכי החוק ללמוד תורה. ואל תחמוד כבוד. להתכבד בתורתך. דא"כ אתה נראה כלומד שלא לשמה. ויותר מלימודך עשה. שיהו מעשיך מרובין מחכמתך. ואל תתאוה. שאם יפתוך לעשות כמעשיהם וליתן לך שררה לא תשמע ולא תאבה. ואל תתחר. ואל תקנא בהם. ואל תפקפק בדברי תורה מפני שאתה רואה אותם מצליחין. מפני ששלחנך לעולם הבא גדול משלחנם בעולם הזה וכתרך גדול מכתרם. ואפילו בעולם הזה. דג' כתרים הם. וכתר שם טוב על גביהן. בעל מלאכתך. הק' שאתה עושה מלאכה שלו:

שהמלכות בשלשים מעלות. מקצתו במקרא ומקצתן במשנתינו בסנהדרין. ואילו הן. מלך לא דן. ולא דנין אותו. לא חולץ ולא חולצין אשתו. לא מייבם ולא מייבמין אשתו. ואין נושאין את אלמנתו. מת לו מת אינו יוצא מתוך פלטירין שלו. וכשמברין אותו כל העולם יושבין על הקרקע והוא מיסב על הדרגש. ערסא דסלא. ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. וכל העם בוזזין ונותנין לפניו. והוא נוטל חלק בראש. ולא ירבה לו נשים אלא י"ח. ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי אכסניא שלו. וכותב לו ספר תורה לשמו. והיתה עמו. בין במלחמה. בין במדינה. בין בהליכה. בין בישיבה. ואין יושבין על כסאו. ואין רוכבין על סוסו. ואין משתמשין בשרביטו. ואין רואין אותו ערום. ולא כשהוא מסתפר. משום שנאמר שום תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך. אשר יבחר ה' אלהיך בו. על פי נביא. מקרב אחיך. ולא חוצה לארץ. אחיך ולא אחרים. כדכת' לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא. מלמד שהגוי פסול. ואף ישראל פסול בעבד וממזר. משום שנאמר כלך יפה רעייתי. שלא יהא ראוי להושיבו בסנהדרין. ואע"פ שאמרו אין מושיבין מלך בסנהדרין. ואיפשר להו הכניס תחתיהן. זה יהיה משפט המלך אשר ימלך. שפירש שמואל הרואה. את בניכם יקח. ושם במרכבתו ופרשיו. ורצו לפני מרכבתו. ולשום לו שרי אלפים ושרי המשים. ולחרוש חרישו. ולקצור קצירו. ולעשות (לו) כלי מלחמתו. וכלי רכבו. ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות. ולאופות. ואת שדותיכם ואת כרמיכם וזיתיכם הטובים יקח. וזרעיכם וכרמיכם. יעשר. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח. צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים. הרי כ"ג מן המקרא. מוסיף עליהם שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך. וכתב לו את משנה התורה. הרי שלשים ומסתפר בכל יום אינו מן הכלל של מקראות הללו. אלא משום שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך. והכהונה בכ"ד. ואילו הן. קדושה. טהרה. בגדי שש. תספורת ראש וזקן כל ל' יום. וכהן גדול כל ז' ימים. לנפש לא יטמא בעמיו. לא יקרחו קרחה בראשם. ופאת זקנם לא יגלחו. ובבשרם לא ישרטו שרטת. אשה זונה וחללה לא יקחו. ואשה גרושה מאישה לא יקחו. כל אשר בו מום לא יקרב איש עור. או פסח. או חרום. או שרוע. לא שבר יד. ולא שבר רגל. לא גבן. ולא דק. ולא תבלול בעינו. לא גדב. ולא ילפת. ולא מרוח אשך. לא בעל מום. וחייב לנקות עצמו מכל מום וכיעור. ולהיות קדוש. ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. וכת' וקדשתו. וכנגד כ"ד מעלות ניתנו לכהנים כ"ד מתנות כהונה. מוסיף עליהם כהן גדול שאסור ליטמא לאביו ולאמו. והוא אשה בבתוליה יקח. ומן המקדש לא יצא. כשהוא מתנחם מאחרים אומ' לו הרי אנו כפרתך. והוא אומר להם תתברכו מן השמים. וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב (בעל הדרגש) [על הארץ]. וכשהוא עומד בשורה לנחם אחרים סגן מימינו. וראש בית אב משמאלו. ולובש בגדי זהב. חשן ואפוד. מעיל וציץ. שנאמר והיה על מצחו תמיד. ודומה למלאך ה' צבאות: והתורה במ"ח. בעריכת שפתים. במציאה בפה. ומשמיעה לכל איבריו כשהוא סודרה בפיו. כאותה ששנינו בעירובין. ברוריא אשכחתיה לההוא נברא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה. אמרה ליה כת' ערוכה בכל ושמורה. אם ערוכה ברמ"ח איברים אז שמורה בו ואם לאו אינה שמורה. ועוד כת' כי חיים הם למצאיהם. למוצאיהם בפה. ולכל בשרו מרפא. בבינת הלב. ובשיכלות הלב. שמסתכל להקשות. וחוזר ומסתכל לתרץ. ולהעמיד דבר על בוריו. ושם את הטעמים. ורואה ושוקל בלבו. כדאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם. ואומר איה סופר איה שוקל. באימה וביראה. אימת שמים. שמכוין שלא יטעה. ומוראת הרב. שאינו נוהג קלת ראש לפניו. כדא' באין עומדין. וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהיה רעדה. ואף מזה הטעם נהגו לשבור הכוס אחר ברכת חתנים במקום החופה. בענווה. כדכת' בקשו צדק בקשו ענוה. ואמרו חכמים לא הביישן למד. לפיכך צריך אדם להיות עניו ולשאול מרבו מה שצריך לו. ולא יחזיק עצמו כאדם גדול. בשימוש חכמים. שמשמשין ועובד עבודם. כדי ללמוד לפניהן תלמוד וסברא. דאמ' גדולה שימושה יותר מלימודה. ועוד אמרו חכמים איזהו עם הארץ כל שקרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים. לסבור סברא. ובפילפול התלמידים. פילפול. חריפות. לשון פלפלתא חריפא. שמלמד לפני החכם חוזר ומתווכח. ומתחזר עם התלמידים. כמו שא"ר ומתלמידיי יותר מכולם. וכמו שאמר הכת' ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו. כמו כן. בדיבוק סופרים. בישיבה. שמתוך שמרבה בישיבה מתחכם. כמו שאמרו רבותי' אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. במיעוט תענוג. דכת' ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ובארך אפים. מצינו (בסיפרי) [בספרא] אמר ר' יהודה ר' חנינא בן יהודה היה דורש כל ימיו. בא וראה קשה הקפדה. שהקפדתו של משה גרמה לו שנשתכחה ממנו הלכה. ובספרי כך שנינו. א"ר אלעזר בשלשה (מזימות) [מקומות] בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ויקצף (משה) על אלעזר ועל איתמר. מלמד שנשתכחה ממנו הלכה. בדרך ארץ. כמו ששנינו למעלה יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. באמונת חכמים. שמאמין בדבריהם. ולא כצדוקי' ובייתוסין. ובקבלת ייסורין. שאם ייסורין באים עליו יקבלם מאהבה. ולא יבעט בהם. ולא יאמר בלבו מלבטל את התורה. ולקרוא תגר. ולאמר לרוח הוא עמל. מאחר שאינה מגינה עליו מן הייסורים. דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. במיעוט עסק. שרוב עיסקו אינו אלא בתורה. המכיר את מקומו. שמקדים ובא לבית המדרש והוא צריך להכיר את מקומו בבקר בהשכמה. והוא שאמר הכת' קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. במי אתה מוצא דברי תורה במי שמשחיר עצמו עליה. ומשכים ומעריב עליה. השמח בחלקו. שכל מה שהק' מזמן לו הוא מקבל מאהבה. ואינו מהרהר אחר מדת הק'. שמתוך שאין לבו טריד ואינו מחשב בדבר אחר תורתו מתקיימת בידו. והעושה סייג. בשמורה מדברי תורה נזהר לעשות סייג לדבריו כדי שלא יכשלו בני אדם בהוראתו. ונזהר אף בתשובתו. כמו שאמרנו בפ' ראשון חכמים הזהרו בדבריכם. ואיזהו סייג. כגון אילו (המטיין) [המנויין] באימתי קורין. שמצותם עד שיעלה עמוד השחר. ואמרו חכמים עד חצות. וכן פירשו חכמים במכילתי אצל אכילת פסחים: ואינו מחזיק טובה לעצמו. במה שלמד אינו מתפאר בלבו. אלא אומר בלבו שהדבר מוטל עליו לחובה. ומעכשיו אין דיי לו במה שעסק. אוהב את הבריות. שמתוך כך מתכבדת תורה ומתייקרת בעיני הבריות והכל רצין אחריה. ומחזיקין את ידו לעסוק בה. ואינו רודף. אלא מתרחק אפילו כשמגיע לידו כדרך שעשה שאול. שנחבא אל הכלים. שמתוך כך אינו נבזה בעיניו ונמאס מללמוד מכל אדם. ומאחר שלומד מכל אדם היא מתקיימת בידו כמו שאמר דוד. מכל מלמדי השכלתי: ואינו מגיס לבו. להיות שמח בהוראה. מפני שדואג שמא יכשל בדברי תורה. ונושא בעול עם חבירו. ואפילו למנת המלך. ואע"פ שאינו צריך. ומכריעו. במקום שיש להטות הדבר לזכות ולחובה. על האמת. שאינו דוחהו בקש. ומעמידו על השלום. כשיש שנאה בינו ובין חבירו. ומוסיף מבין דבר מתוך דבר. דמאן דלא מוסיף יסיף. אמר רב יוסף תקבריניה אימיה. והמחכם את רבו. כשם שמצינו שהיה (ר' ישמעאל) |ריש לקיש] מחכם את ר' יוחנן. גמר ליה שמעתא. ומקשי ליה עשרין (תרתין) [וארבע] קושייתא. ומפרק ליה ר' יוחנן עשרים וארבעה פירוקי וממילא רווחא שמעתתא. והמכוין. שאינו מכוין לא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה. ע"א שחייב אדם לומר בלשון רבו. כדא' בג' שאכלו. וביציאות שבת. הילל אומר מלא הין מים שאובים כו'. (ובעריות) [ובעדיות]. והאומר דבר בשם אומרו. שאינו תולה דברי רבו בעצמו. ותאמר אסתר. אילמלא אמרה בשם עצמה לא באה גאולה. שמתוך כך שאל המלך מה נעשה יקר וגו':

כי חייםהם. בעולם הזה. ולכל בשרו מרפא. לעולם הבא. שאין חלאים מתגרים בו. כמו שפירש ר' יעקב בהאשה, בלמען ירבו ימיכם, שכל זמן שעוסק בתורה אין חלי מזיקו. כמו שפירשו רבותינו בעירובין. חש בכל גופו יעסוק בתורה ויתרפא. שנ' רפאות. ואומר כי לוית חן. שכל זמן שעוסק בתורה אינו חש בכל אילו. ובמקום שלא עסק וחש יעסוק בתורה ויתרפא. שנאמר תתן לראשך לוית חן. עץ חיים היא. לעולם הבא. ולא עוד אלא שמוליכתו לשלום. הא למדת שגדול כח השלום שברכת כהנים חתומה בו. בסיפרי. אמר מיכן שאין תועלת האדם בחייו בלא שלום. שאם תאמר ימים ולא שנים. ת"ל ושנות חיים. ושמא תאמר בלא עושר וכבוד. ת"ל ובשמאלה עשר וכבוד. ושלום יוסיפו לך. תוספת על תוספת: הנוי. זה קלסתר פנים. שמתוך זיו קלסתרו דומה (בורא) [נורא] כמלאך ודבריו נשמעים. שנאמר עטרת. הנוי. תפארת. כח. יריאים ממנו. ונאה לעולם. שהדור נאה שיש בו אנשים כאלה. והכבוד. דכת' ונגד זקניו כבוד. שנעשין מכובדין ומתענגין מזיו כבודו ואינן צריכין לאור החמה ולבנה: בר'. הוא רבינו הקדוש. הוא ר' יהודה הנשיא. סופרים. בעלי מקרא. אין מלוים. לשון לוייה. ומעשים טובים. ואני למדתי אותם מתוך דברי תורה. ואם אטעה חביריי מיישרים אותי. תנחה אותך. לשון לך נחה. תשמר עליך. להגן ולהציל. תשיחך. תדבר בשבילך. פורפרלטוי ב':

חמישה קניינין. כת' ברוב מחזורים. וראיתי מדרשו של ר' שמעון קרא בספר משלי. שמוצא קניינו של אברהם אבינו. מדכת' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אל תיקרי בהבראם. אלא באברהם. זהו שאמר הכת' ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ: וכן פתרונו בהמקרא. ברוך אברם לאל עליון הקונה אותו כדרך שקנה שמים וארץ. אבל בסיפרי אצל הלא הוא אביך קנך אין כת' אלא שלשה קניינין. וכן בפסחים פרק האשה. אבל במכילתי אצל עם זו קנית מונה אותם ארבעה. וכן ראיתי במחזור ישן אחר. ומפני שקשה לומר קניין של אברהם מברוך אברם לפי שאין המקרא נשמע כן. אלא קנין שמים וארץ. ואני אומר כשם שהסיפרי והמכילתי חלוקים שזה אומר ג' וזה אומר ד'. כך איפשר שהגדת שלישית חולקת לס"ה ה'. והא לך לשון ספרי ומכילתי. בספרי שנינו. הלא הוא אביך קנך. זה אחד משלש שנקראו קניינין למקום. תורה. שנאמר ה' קנני ראשית דרכו. ישראל הלא הוא אביך קנך. בית המקדש הר זה קנתה ימינו. ובמכילתי כך שנינו. ארבעה נקראו קניינין. ישראל עם זו קנית. שמים וארץ. דכת' קונה שמים וארץ. בית המקדש. הר זה קנתה ימינו. תורה ה' קנני וגו': ויבאו ישראל שנקראו קניין לארץ ישראל שנקרא קניין. ויבנו בית המקדש שנקרא קניין. בזכות התורה שלימדו שנקראת קניין: ולדברי האומ' ה' קניינין הוא מוציא קונה שמים וארץ מדכת' השמים כסאי וגומ'. וכת' הן כל אלה עשתה. והקניין והעשייה אחד הוא. כל חפצי בם. שהן חשובין לפני המקום בכל קניינין. שאילמלא הם אין העולם עומד. כוננו ידיך. אף זה לשון קניין. ואם נפשך לומר הכנה לבד וקניין לבד הרי הוא אומר ויביאם אל גבול קדשו וגו'. לכבודו. שיתכבד בהן העולם. וימליכהו עליהם: הפך בה והפך בה. חזור וחזור על דברי תורה. וכולה בה. שבל חכמות העולם כלולה בה. כמו שאמרו חכמים דדיה ירווך בכל עת. מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא טעם חלב אף דברי תורה כל זמן שאדם עוסק בה מוצא טעם ויש ללמוד מתוכן דרך ארץ וחכמה. ובלה בה. לשון בלויי הסחבות. אחרי בלותי. הזקן עצמך בתורה. אם למדת בבחרותך גם בזקנותך החזק בתורת אלהים. לא תזוע. תזוז. לזעוה. לזיע. שאין מדה שוה כזו שהעולם זיים עליה: לפום צערא. לפי הצער שתצטער בה תקבל שכר: ולפי שדברי שניהם כעין משל בני אדם. היו אומרי' אותו בלשון ארמי שהכל מכירין בו. שהיה שגיר בפיהם משעלו לבבל. וכן שנינו בפרקי שלמעלה ודלא מוסיף יסיף. ודאישתמש בתגא חלף. (אין) [אף] כאן לפום צערא אגרא; שמעתי אני הכותב דבן בג בג ובן הא גרים היו. וב"ג עולה ה'. כלומר בן אברהם (שהיה) שיש בו ה' אותיות. וכן הא הא. חמש. כאותיות אברהם. ולא רצה לפרסום. וכינה המסדר בלשון הצנע ובלשון נקייה. כמו רב מרי בר רחל שהיה בן גוי קראו על שם אמו. מישראל. ואילו אביהם ואמם לאו מישראל. אי נמי בן בג בג. בן אברהם שניתוספה בו ה' כשנתגייר. וכן בשרה, וזהו כמו בן הא הא. ה' של אברהם וה' של שרה. בן בג בג מיירי בקידושין ובבא קמא. ובן הא הא בהכל חייבין:

סליקא לך מסכת אבות. חזק: