תקכז. אז. לאמר. ורכבו. לישועה. אבי. שמו. שלישיו. אבן. י"י. קמיך. אפיך. נזלים. אויב. נפשי. ברוחך. אדירים. כמוכה. פלא. בחסדך. קדשך. אחז. אדום. כל. ופחד. יעבר. קנית. לשבתך. ידיך בא. מי: היל' י"א: שירת דבורה ס"ה שיטין. ותשר. לאמר. ברכו. רזנים. לי"י. משעיר. רעשה. מים. סיני. ענת. נתיבות. חדלו. אם חדשים. אם בישראל. צחורות. על משאבים. פרזונו. ישראל. עורי. אבינועם. ירר. בעמלק. מכיר. סופר. כן. ברגליו חקק. ישכון. על. נלחמו. על לקחו. ממסילותם. גרפם. נפשי. סוס. מרוז יושביה. י"י. יעל. באהל. נתנה. ליתד. עמלים. ראשו. רגליה. כרע. שדוד. סיסרא. לבא. שרותיה. רחמתים. לסיסרא. רקמתים. אויביך הארץ:

סליק פירקא: היל' י"א:

אבל בשירת דוד אשר בשמואל ובתילים לא נתנו חכמים שיעור. אבל לבלר מובחר מצרפם בפתוחות. באותיותיה. ובסוף. וכן תילים כולו ואיוב ומשלי: היל' ב': מגילת אסתר צריכה שירטוט כאמיתה של תורה. ספר נקראת: היל' ג': עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה. כל בניין דכן לא קאים. מאי כדון למצוה לעיכוב: היל' ד': א"ר יוסי לר' חנינא בן אחוי דרב אושעיא [נהיר את כד הוינן קיימן קדם חנותא דרב הושעיה חביבך עבר ר' בא בר זבדא (חביבך ר' אבא בר זבדא) ושאילינין ליה ואמ' בשם רב לעיכוב]: היל' ה': ר' חייא בריה דרב אדא דיפו ר' ירמיה בשם ר' זעירא וצריך לאומרו בנשימה אחת ועשרת בני המן עמהן: היל' ו': א"ר יוסי בר אבין בכתבן צריך שיהא איש בראש דפא. שנץ ונחץ כהדין סקו' נטר'. כדי שיפלו ולא תהיה להן תקומה: היל' ז': א"ר זעירא א"ר חנניא וי"ו דויזתא עריך למזקפיה כמודיא דלברות: היל' ח': ומי שאוחז ספר תורה נחלקו עליו שני תנאים. חד אמ' פותח ורואה גולל ומברך. וחד אמ' פותח. ומה טעם. וכפתחו עמדו כל העם. מה כת' ויברך עזרא את י"י האלהים [הגדול] במה גודלו. רב אמ' גודלו בשם המפורש. רב מתנה אמ' בברכה גודלו. והיכי מברך. בעשרה הוא אומ' ברכו את י"י המבורך. ביחיד כשהוא השכים לקרות. אומ' ב'א'י' מ"ה שנתן תורה מן השמים וחיי עולם נטע בתוכינו. בא"י נותן התורה: היל' ט': וכן בנביאים הוא אומ' בא"י מ"ה אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. בא"י הבוחר בתורה במשה עבדו ובישר' עמו ובנביאי האמת והצדק: היל' י': ולבסוף מברך ב"א מ"ה צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן אומר ועושה מדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק: ומיד עומדים העם ואומרים. נאמן אתה הוא י"י אלהינו ונאמנים דבריך. נאמן חי וקיים שמך וזכרך תמיד תמלוך עלינו לעולם ועד: וזה אחד ממחלוקת בני מזרח ומערב. שבני מזרח עונין אותו בישיבה. ובני מערב בעמידה. ובכל מקום שנחלקו שני תנאים ושני אמורים ולא בדיק לן הילכת' בחד מינייהו אזלינן בתר מחמיר וכל שכן בשבח ובתהילה של חי עולמים שהדבר תלוי בלב לשטת הלכה ומעשה. שנאמ' כל פועל י"י למעניהו: היל' י"א: ואחר כך חוזר המפטיר לעיניינו. ואומ' נאמן אתה הוא י"י אלהינו ונאמנים דבריך. ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה. ברוך אתה י"י האל הנאמן בכל דבריו: היל' י"ב: נחם י"י אלהינו על ציון עירך כי היא בית חיינו ולעגומת נפש תנקום נקם במהרה בימינו. בא"י משמח ציון בבניה: היל' י"ג: שמחינו י"י אלהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחיך. במהרה יבא ויגל ליבנו. ועל כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו כי בשם קדשך נשבעת לו שלא תכבה נרו לעולם. בימיו תושע יהודה וישר' ישכון לבטח וזה שמו אשר יקראו י"י צדקנו. ברוך אתה השם מצמיח קרן ישועה לעמו ישר': היל' י"ד: על התורה ועל הנביאים ועל יום הקדוש הזה שנתת לנו י"י אלהינו לקדושה ולמנוחה לחיים לכבוד ולתפארת. על הכל י"י אלהינו אנו מודים לך ומברכין את שם קדשך תמיד אלהי ישענו. בא"י מקדש ישר' ויום פלוני: חוץ משבת שאין מזכיר בחתימה ישר'. אלא מקדש השבת בלבד. שהשבת קדמה לישראל. דכת' כי ששת ימים עשה י"י את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואומ' כי י"י נתן לבם את השבת שהיתה כבר: סליק פירקא: היל' י"ד:

ולמהאמרו לאומרו כולן כדי לקיים ברכות שבע כנגד שבעה קוראים. וכן אתה מוצא בעשרים ושנים פסוקים בנביא. עשרים ואחד כנגד שבעה קוראים. בשלשה שלשה. ואחד כנגד חזן הכנסת: היל' ב': בד"א שלא תרגמו ולא דרשו. אבל תרגמו או דרשו המפטיר מפטיר שלשה או חמשה או שבעה בנביא ודיו: היל' ג': ברות ובשיר השירים ובקהלת ובאיכה ובמגילת אסתר צריך לומר על מקרא מגילה. ואע"פ שכתובה בכתובים: היל' ד': הקורא בכתובים צריך לומר בא"י אמ"ה אקב"ו לקרות בכתבי הקדש: היל' ה': במגילת אסתר אמרו צריך להזכיר בו זמן. ולאחר קרייתה צריך הקורא לחתום ולומ'. בא"י אמ"ה האל הרב את ריבך. והנוקם את נקמתך. והגואלך והמושיעך מיד כל עריציך בא"י האל העוזר והמושיע: כנגד עלבונה של שכינה מברכין. ויש אומ' כנגד עלבונה של ישר' מברכיך. היל' ו': ועוד אמרו שכך צריך ליתן שבח והודייה על הגאולה ועל הפדות. וחותם בא"י האל הנקמות המשלם גמול לאויבו ומגן לצדיקים ומושיע לעמו ישראל מיד שונאיהם: ואחר כך מקלסין לצדיקים. ברוך מרדכי ברוכה אסתר ברוכים כל ישראל. ורב אמ' צריך לומר ארור המן וארורים בניו. אמ' רב פנחס צריך לומר חרבונא זכור לטוב: היל' ז': ר' ברכיה בשם ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר. כד הוה מטי ר' יוחנן להדין פסוקא. אשר הגלה נבוכדנצר. הוה אמ' נבוכד נצר רשיעא שחיק טמיי למזגי לטבא טבתיה ולביש בישתיה. שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב: היל' ח': המפטיר בנביא הוא פורס על שמע. ובאיזה שמע אמרו בשמע של ספר תורה. היכי פותח. אשרי יושבי ביתיך. ואחר כך עומד המפטיר ואומר אין כמוך י"י ואין כמעשיך. מי כמוך באלים י"י מי כמוך נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא. מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור. י"י מלך י"י מלך י"י ימלוך לעולם ועד: י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. י"י עוז לעמו יתן י"י יברך את עמו בשלום. אתה הוא י"י אלהים אתה עשית את השמים שמי השמים הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם ואתה מחייה את כולם וצבא השמים לך משתחוים: היל' ט': מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה ואומ' שמע ישראל. פסוק ראשון בנעימה ואף העם עונין אותו אחריו: הלכ' י': וחוזר ואומר אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש. אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש. אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו. כנגד שלשה אבות. ויש אומ' כנגד שלש קדושות: הל' י"א: וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדלות אלהים מי כמוך. י"י שמך לעולם י"י זכרך לדר ודר. הכל תנו עז לאלהינו ותנו כבוד לתורה. גדלו לי"י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וצריך להגביה התורה בשמע ישראל. ובאלה ייחודו שלשה. ובגדלו לי"י אתי: הל' י"ב: ועוד צריך לומר על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתקלס הנכבד והנורא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה בעולמות שברא העולם הזה והעולם הבא כרצונו וכרצון כל יריאיו וכרצון כל עמו בית ישראל. תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב והוא יבנה ביתו בימינו ויחון על פליטתינו וכל עמו בית ישראל כהמון רחמיו וכרוב חסדיו בשלום בחן ובחסד וברחמים המקום הוא יעשה עמנו (ובעבור שמך) [בעבור שמו] הגדול ואמרו אמן: הל' י"ג: ואחר כך מגביה התורה למעלה ואומ'. אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו לעולם ועד: ומתחיל בנעימה ואומר י"י הוא אלהים י"י שמו. ואחריו עונין אותו העם. וחוזר וכופלו ועונין אותו פעמים: הל' י"ד: מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהו. ומראה פני (כתיבתן) [כתיבתו] לעם העומדים לימינו ולשמאלו. ומחזירו לפניו ולאחריו. שמצוה לכל אנשים ונשים לראות בכתב ולכרוע ולומר זאת התורה אשר שם משה לעיני בני ישראל. ועוד אומר תורת ה' תמימה משיבת נפש. כל הפסוק. והמפטיר נותנו לחזן הכנסת. והוא (או') [חוזר] התורה לכסות ראשי הקרואים. שאין כבוד להיות התורה יחידה ביד החזן יחיד. וכיוצא בו אינו מן המובחר שיעמוד החזן יחידי לפני התיבה. אלא שיעמדו עמו אחד לימינו ואחד לשמאלו כנגד שלשה אבות. ויש אומר' פורס את שמע. שיאמר יוצר אור וקדוש. וטעם לדבר. על הברכה שמברך על התורה ועל העבודה. כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושין. כשמוציאין את התורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה: הל' ט"ו: קטן קורא בתורה ומתרגם. אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור ואינו עובר לפני התיבה. ואינו נושא כפיו. פוחח. הנראים כרעיו. או בגדיו פרומים. או מי שראשו מגולה אין רשאי להוציא האזכרה מפיו ובין כך ובין כך מתרגם. אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה. ואינו. נושא את כפיו: הל' ט"ז: קטן שאמרו מבן שתים עשרה שנה ולמעלן פורס את שמע. והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן. אבל אם אין לו זקן והוא בן עשרים שנה אעפ"י שנראה כסריס. ויש אומ' אף סריס עצמו מותר. אבל עלה זקנו אפילו מבן שמונה עשרה שנה מותר לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו: הל' י"ז: במגילה כן. הכל כשירין לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן. ר' יהודה מכשיר בקטן. אמר ר' לוי מגילת אסתר צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום. שנאמר למען יזמרך כבוד. בלילה. ולא ידום. ביום. לפיכך נהגו לקרותה במוצאי שבתות שתים. ר' מאיר כי הוא חליף בכנישתא שמע קלהן דסדראי. א' עד מתי אתם עושין את התורה. קריות קריות. אמרו לו משום למען יזמרך כבוד. ושבקין. ונהגו העם לומר כן לומרה במוצאי שבתות של אדר עד שיעברו חמשה עשר באדר. ומיקרי היכי קרו. בשבת ראשונה של אדר קורין העם באחד מויהי עד בלילה ההוא. ומוצאי שבת שנייה. מן בלילה ההוא עד לכל זרעו. בשיר השירים קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות האחרונים. חציו בלילה אחד וחציו בלילה שני. רות. במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו. ומשלים במוצאי יום טוב עד האחרון. ויש אומ' בכולם מתחילין במוצאי שכת שלפניהן. ונהגו העם כן שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג. [וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג ותיקין אבל מנהג] שאין לו ראייה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת: הל' י"ח: ובשם שקורין בתורה ומפטירין בנביא כך חייב במגילה לקרותה ביום. שנא' ביום אשר שברו. וגו'. ותני עלה כל היום כולו כשר לקריית המגילה. הל' י"ט: תפילין שבלו אין עושין אותה מזוזה. מזוזה שבלה (אין) עושין אותה תפילין. למה שמעלין בקודש ואין מורידין: סליק פירקא. הל' י"ט:

איןבין ספרים לתפילין ומזוזות. אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. רשב"ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית: הל' ב': ואע"פ שאמר רשב"ג אף ספרים כו'. לא הודו (לחכמים) [לו חכמים]. (שאמרי') [שאמר רבי] מעשה ברשב"ג שהיה עומד על גבי בניין בהר הבית. והביאו לו ספר איוב בתרגום. ואמר לבנאי וגנזו תחת הנדבך. ואף (חכמו) [חכמים] עמדו בדבריהם. דתנינן כל כתבי הקודש מצילין אותו מפני הדליקה בין שקורין בהם פי' שכתובין בלשון הקודש. בין שאין קורין בהן פי' שכתובין בשאר לשונות. מפני ביטול בית המדרש. ומצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואע"פ שיש מעות בתוכן. להיכן מצילין אותם למבוי שאינו מפולש. בן בתירה אומר אף למפולשים: הל' ג': אע"פ שאמרו אין קורין בכתבי הקודש מן המנחה ולמעלה. אבל התירו להיות שונין ודורשין בהם. אם צריך דבר נוטל ובודק ומניח. אבל בשטרי הדיוטות אע"פ שמסורגלין אסור לקרות בהן: הל' ד': ברכות שכתבו בהן הרבה עיניינות מן התורה אין מצילין אותם מפני הדליקה. מיכן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה: מעשה באחד שהיה כותב ברכות והלך ר' שמעון לבודקו. כיון שהרגיש קול פרסותיו של ר' שמעון נטל כרך של שטרות וזרקו לתוך ספל של מים. בלשון הזה אמר לו. גדול עונש האחרון יותר מן הראשון: הל' ה': אמרו לו מפני מה. אמר להם מפני עיניינות של תורה שהן כתובין בהן. דתני ר' שמעון בן יוחי העוסק [במקרא] מידה שאינה מידה. העוסק במשנה מידה [שמקבלין] עליה שכר. העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו. על מנת שקרא (להתלמד) [ושנה]: הל' ו': לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. דר' יוסי בר אבין אמר הא דאמרי' עד שלא שיקע בו רוב משניות. אבל שיקע בו רוב משניות. לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה: הל' ז': אבל אמרו נמשלה המקרא במים. והמשנה ביין. והתלמוד בקונדייטון. אי איפשר לעולם בלא מים ואי איפשר לעולם בלא יין, ובלא קונדייטון, ואם היה עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי אי איפשר לעולם בלא מקרא, ואי איפשר לעולם בלא משנה, ואי איפשר לעולם בלא תלמוד: היל' ח': ועוד נמשלה התורה במלח. ונמשלה המשנה בפילפלין, ונמשל התלמוד בבשמים, ואם עשיר מתכלכל בשלשתן, כך אי איפשר לעולם בלא מקרא ובלא משנה ובלא תלמוד: היל' ט': אלא אשרי אדם שעמלו בתלמוד, לא שיהא דולג במקרא ומשנה ויבא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבא לתלמוד ועל זה נאמר הון עשיר קרית עזו וכחומה נשגבה במשכתו: היל' י': אבא אוריין איש ציידן אומ' משום אבא גורויזין, לא ילמד אדם את בנו חמר ספן רופא וטבח, רועה וחנוני, שאומנותם אומנות ליסטין, ר' יודן אומ' משמו החמרים רובן רשעים, הספנים רובן חסידים, טוב שברופאים לגיהנם, והכשר שבטבחים שותפו עם עמלק, רובם של ממזירים פקחין, רובם של עבדים נאים, רובן של בני אבות ביישנים, רובן של בנים דומין לאחי האם, תני ר' שמעון בן יוחי, הכשר שבגוים הרוג בשעת מלחמה, הטוב שבנחשים רצץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים, אשרי שהוא עושה רצונו של מקום: סליק פירקא:

ר' נהוראי אומ' מניח אני כל אומניות שבעולם ומלמד את בני תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל האומניות אינן כך, שאם יכנס אדם לידי חולי או לידי זקנה, או לידי ייסורין ואינו יכול לעשות מלאכה הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינו כך, אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, ובנערותו מהו אומ' וקוי י"י יחליפו כח: היל' ב': אמ' ר' יהושע בן לוי הדא אגדתא כתובה הכי, תנא אין לו חלק לעולם הבא, פי' התנאים מבלי עולם שמורין משנתם, והדורש המתחרך, פי' לא יחרך רמיה צידו, פ', צייד הרמאי, והשומע אינו מקבל שכר, והתני ר' חננא בר פפא אומ' פנים בפנים דבר י"י, פנים תרי, בפנים תרי, הרי ארבע, הני אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינונית למשנה, שוחקות לתלמוד, מסבירות לאגדה: היל' ג': ר' מנחמא בשם ר' יעקב בר' ינאי אומ' פנים בפנים, בנוהג שבעולם יש לך רב רוצה ללמד והרב אינו רוצה ללמד, ברם הכא הרב רוצה ללמוד והתלמיד רוצה ללמוד. מקרא ומשנה תלמוד ואגדות: היל' ד': ר' יצחק פתח, סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, שריחן יפה בתפוחים, כי חולת אהבה אני: א"ר יצחק לשעבר שהיתה הפרוטה מצוייה היה אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה: היל' ה': אמ' ר' תנחום בר חנילאי אילו נתנה תורה חתוכה לא היתה עמידת רגלים למורה שיורה, שאם טימא יש מטמאין כיוצא בו: היל' ו': אמ' ר' ינאי תורה שנתן הק' למשה נתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא, וארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגלו עלי, בגימטריא מ"ט פנים הוא: היל' ז': א"ר אבהו בשם ר' יוחנן תלמיד וותיק היה לר' עקיבא והיה יודע לדרוש התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, שלא מאותו הטעם. שאם כן רבו המטמאים טמא רבו המטהרין טהור, א' כל אילו מניין, אלא שהיה חכם במקרא, ובקי במשנה, ותיק בתלמוד, וסבר באגדה: היל' ח': אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מכל התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש, הלבות ואגדות, ומשלות הכל למד, וכן אמרו עליו, שאמ' אם יהיו כל השמים יריעות וכל הארץ קולמוסין, וכל הים דיו אינן מספיקין כדי לכתוב חכמתי שלמדתי מרבותיי ולא אצלתי מחכמתי אלא כשהזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסר: היל' ט': וממי קיבל תורה מהילל הזקן ומשמאי, אמרו עליו על הילל שלא עזב רב מחכמה שלא למדה, אפילו כל הלשונות, ושיחת הרים וגבעות, ובקעות, שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות, שיחת שדים ומשלות הכל למד, למה, משום י"י חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: היל' י': א"ר יהושע בן לוי אנא מן יומיי לא אסתכלית ספר אגדתא, אלא חד זמן אסתכלית ואשכחית כת', מאה ושבעים [וחמש] פרשיות שכתוב בתורה דיבור ודיבור, אמירה וציווי כנגד שנותיו של אברהם אבינו, דכת' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, וכת' האדם הגדול בענקים הוא, הילכך קבעם מאה ושבעים וחמשה סדרים בתורה לכל שבת ושבת עולת תמיד: היל' י"א: מאה וארבעים ושבע מזמורות שכת' בספר תילים כנגד שנותיו של יעקב, ללמדך שכל קילוסין שמקלסין ישר' להק' כנגד שנותיו של יעקב אבינו. ואתה קדוש יושב תהלות ישר': היל' י"ב: מאה ועשרים ושלש פעמים שישר' עונין הללויה, כנגד שנותיו של אהרן הללויה, הללו, בקדשו לקודשו, לאהרן, קדוש י"י. אפילו כן הוינא מבעית בליליא, ותלמיד וותיק של ר' עקיבא שהיה דורש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, כל אחד ואחד מטעם אחר, שלא מאותו טעם, וא"כ רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור, וקטן שאינו פורס את שמע [אין יכול] לומר קדוש ביוצר אור ביחיד, אבל בציבור עונה עמהן, וגדול פורס את שמע [יכול] לומר קדוש, לפי שהוא כסודר, אבל קדושה של עמידה כיון שצריך לומר נקדישך ונעריצך אין מן הדין לומר בפחות מעשרה, ואין קטן עולה מן המניין, ברכו וקדיש, וקריאת התורה עד שיהא בן י"ג, ואין נבדקין באילו: סליק פירקא: היל' י"ג:

דברי חכמים כדרבנות כולו ניתנו מתנה אחת רועה אחר אמרן וכולן מצילין אותם מפני הדליקה, וספר אגדתא אע"פ שלא ניתן ליכתב מצילין אותם מפני הדליקה, משום עת לעשות לי"י הפרו תורתך: היל' ב': מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים, לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים: היל' ג': כיצד מפסיקין, ראש חדש וימי חנוכה שחלו להיות בשבת קורין שבעה בעניין שבת, והשמיני אם לחודש קורא וביום השבת, ובראשי חדשיכם, שני הפסקות, אם לחנוכה, שחל יום ראשון להיות בשבת, קורין שבעה לשבת, והשמיני קורא ויהי ביום כלות משה, עד עשה את המנורה: היל' ד': לפורים, ששלשת ימי הצום אינן מתענין אותם רצופין אלא פזורים שני וחמישי ושני, ורבותי' שבארץ ישר' נהגו להתענות אחר ימי הפורים, מפני ניקנור וחביריו, ועוד שמאחרין בפורענות ולא מקדימין: היל' ה': מעמדות, דתניא אנשי מעמד ואנשי משמר היו מתענין בכל יום, בשני על מפרשי ימים, דכת' ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים, בשלישי על מהלכי דרכים, דכת' יקוו המים וגומ', ותראה היבשה, ברביעי על תינוקות שלא תעלה בהן אסכרה וימותו, דכת' יהי מארות, מארת כת', בחמשי על מעוברות ומניקות שלא ימותו בניהם, שנאמ' ישרצו המים שרץ נפש חיה, בערב שבת ובמוצאי שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, ויש אומ' בין השמשות בערב שבת מיתוספת נשמה יתירה בישר', ולאחר השבת נוטלין אותה ממנו, ד"א מפני הנוצריים, שלא יאמרו על כי אנו שמחים בראשון הן מתענין בו, אבל אמרו חכמים בזמן המעמדות לא היו חוששין לאיבת גוי, אלא משום דכת' שבת וינפש, וויי על הנפש: היל' ו': בפסח קורין פרשת במועדות, ובעצרת שבעה שבועות, ובראש השנה ובחדש השביעי באחד, וביום הכיפורים אחרי מות, ובעשור לחדש, ביום טוב ראשון של חג קורין בפרש' מועדות שבתורת כהנים, ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג: היל' ז': בחנוכה בנשיאים, בפורים ויבא עמלק, בראש חדש, ובראשי חדשיכם, במעמדות, במעשה בראשית, ובתעניות, של תשעה באב, ושבע אחרונות של עצירת [גשמים] ברכות וקללות, אבל תעניות אחרונות ויחל משה, ומפטירין דרשו, ת'. ולא ברכות וקללות, כדא' בשילהי מגילה. ובתלמוד ר' מצאתי בשבע תעניות אחרונות, דרחבה היו קורין בהן משום ונתתי גשמיכם בעתם, ואם לא תשמעו, והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגומ', אבל בראשונות קורין ויחל משה: ת': ויש אומרי' שאין מפטירין, ונהגו העם כן, ואין מפסיקין בקללות, לפי שאינו מן המובחר להפסיק בקללות ולהתחיל בקללות: היל' ח': בשני ובחמשי ובשבת במנחה קורין כסדרן, ואין עולין להם מן החשבון, שנאמר וידבר משה את מועדי י"י, מצוותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו, מיכן אמרו לכל (אין) מפסיקין לראשי חדשים לחנוכה ולפורים לתעניות ולמעמדות וליום הכיפורים שיבואו אילו בין בשבת בין בשני וחמשי שאין קורין כסדרן, שמפסיקין סדרן וקורין באילו, אבל [אי] אתה יכול לומר בתעניות ובמעמדות ובפורים שיבאו בשבת, כדי להפסיק מסדר שבת עליהם, אלא בשני וחמשי: היל' ט': ובזמן שחל ראש חדש להיות בשבת השמיני שצריך להוסיף לקרות וביום השבת ובראשי חדשיכם, הוא מפטיר, כה אמר [אדוני] אלהים שער החצר הפנימית הפונה קדים, חל להיות באחד בשבת מלפני החדש הוא מפטיר ויאמר לו יהונתן מחר חדש, ובחדש עצמו קורין שלשה בקרבן תמיד, וידבר, צו, ואמרת, השני קורא את הכבש, ועשירית, עולת, ונסכו, והשלישי חוזר למעלה וקורא, ונסכו, ואת הכבש, מפני שאמרו אין קורין בפרשת פחות משלשה פסוקים, ויש אומ' אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ההוא בפרשת גדולה: היל' י': אבל צריכין לומר אחר יהי כבוד, י"י מלך, ומזמור שירו לי"י, וששת מזמורים של כל יום ויום, וא"ר יוסי יהא חלקי עם המתפללין בכל יום ששת מזמורים הללו, אמרו למה הזכיר דוד במזמור הודו ל"י קראו בשמו, כהנים ולויים וישר', להיות אומרים בכל יום: סליק פירקא: היל' י':

למה אמרו שיהו אומרי' מזמור בכל חדש וחדש, ר' שמעון בן לקיש (אמ') בעא קמוי ר' יוחנן, מהו לומר שיר בלא נסכים, א"ל נשמעינה מן הדא בזה ובזה הלוים עומדין על הדוכן ואומ' וישב עליהם [את] אונם, א"ל ר' שמעון בן לקיש מזמור ומוסף מי קודם, מחוורתא מילתא שמזמור קודם לפיכך נהנו העם לומ' מזמורם בעונתם, דתנינן תמן, שיר שהלוים היו אומרי' במקדש, ביום הראשון היו אומרי' לי"י הארץ ומלאה תבל ויושבי בה: בשני היו אומרי' גדול י"י ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו: בשלישי היו אומרי' אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט: ברביעי היו אומרי' אל נקמות י"י אל נקמות הופיע: בחמשי היו אומרי' הרנינו לאלהים עוזנו: בששי היו אומרי' י"י מלך נאות לבש: בשבת היו אומרי' מזמור שיר ליום השבת: מזמור שיר לעתיד לבא לעולם שכולו שבת, ומנוחה לחיי העולמים, שכל המזמר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן: היל' ב': בחנוכה ארוממך י"י, בפורים שגיון לדוד, ביום הראשון של פסח הללו את שם י"י, ויש אומ' אלהים אל דמי לך, וכן בחולו של מועד, אבל בימים הראשונים הוא צריך לומר יהי כבוד י"י, וכל העם בעמידה עד וברוך שם כבודו לעולם, ויושבין כל עניין, וביום טוב האחרון של פסח הלל הגדול, ואיזהו הלל הגדול, הודו לי"י כי טוב, הודו לאלהי האלהים ונהגו העם לומר כולו הלל הגדול אע"פ שאינו מן המובחר: היל' ג': בחג השבועות הבו לי"י בני אלים, בתשעה באב, ארבעה פסוקי' משל ירמיה, המאס מאסת, עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך, על נהרות בבל, אע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה. בזו דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה: היל' ד': יש שקורין ספר קינות בערב, יש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר התורה [עומד אחד] וראשו מתפלש בעפר, ובגדיו מטולאין וקורא בבכייה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם לפי שיבינו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר תורה כאנשים וכל שכן זכרים: וכן אתה חייב בק"ש ותפילה וברכת המזון ובמזוזה: ואם אינם יודעין לשון הקודש מלמדין אותם בכל לשון שיכולות לשמוע וללמוד, מיכן אמרו המברך צריך שיגביה קולו משום בניו הקטנים, ומן הדין הוא לתרגם לעם ולנשים ולתינוקות כל סדר וסדר, ונביא של שבת לאחר קריאת התורה וזו היא שאמרו בשבת מקדימין לבא ומאחרין לצאת, מקדימין לבא כדי לקרות ק"ש כוותיקין עם הנץ החמה, ומאחרין לצאת כדי לשמוע פירוש של סדר, אבל ביום טוב מאחרין שהן צריכין לתקן מאכלם של יום טוב, וממהרין לצאת שאינו מן הדין לפרוש להן, דאמרי' רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה. היל' ה': וכן היה מנהג טוב בירושלם לחנך בניהם ובנותיהם הקטנים ביום צום, בן י"א שנה עד עצם היום, בן שתים עשרה להשלים, ואחר בך היה סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן כדי לחזקו ולברכו ולהתפלל עליו כדי שיזכה לתורה ולמעשים טובים, וכל מי שהיה לו להתפלל בעדו, ללמדך שהם נאים ומעשיהן נאים ולבם לשמים, ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותם לבתי בנסיות כדי לזרזן במצות: היל' ו': ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמ' אתם נצבים היום כלכם טפכם נשיכם: אנשים באים ללמוד, נשים באים לשמוע, כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה הוא בא, כדי ליתן שבר למביאיהם, מיכן נהגו בתולות ישר' קטנות להיות רגילות לבא לבתי כנסיות ולבתי מדרשות כדי ליתן שכר טוב למביאיהן, והן לקבל שכר: היל' ז': והקורא [בט' באב] אומ' ברוך דיין אמת, ויש שמניחין את התורה על הקרקע באצטלית שחורה, שנפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין מקומם, ויש שיורדין משפסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר, ואינם אומרי' שלום זה לזה כל הלילה, וכל היום עד שישלמו העם קינותיהן, בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ, כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכל שכן לשוח עם הגוי: היל' ח': בתפילת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שמתפללין בלחישה, ואין אומרי' ברכו, ולא יהי שם: סליק פירקא: היל' ח':

אבל בתפילת שחרית לאחר הפסוקים והמזמורים אילו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך, ואין מזכירין קדוש, ואף לא קדיש, אבל בתפילת המנחה אומ' קדוש וקדיש: היל' ב': ובראש השנה אומ' מזמור, כל העמים תקעו כף, וביום הכיפורים ברכי נפשי את י"י וממעמקים קראתיך י"י, בחג הסוכות, נודע ביהודה, ביום השמיני, למנצח על השמינית, ואם אינו בקי אומ' אודה י"י בבל לבב ודיו: היל' ג': בפסח בין בתפילה בין בכוס צריך להזכיר ביום טוב, מקרא קודש הזה, ביום חג המצות הזה, ובחולו של מועד אומ' מועד, ביום חג פלוני זה, בשביעי, אומ' ביום שביעי עצרת הזה לפי שאינו חג בפני עצמו, לפיכך אינו מזכיר חג: היל' ד': בחג השבועות הוא אומ' ביום טוב מקרא קודש הזה, וביום חג השבועות הזה וערבית ושחרית ומנחה שוין בתפילה: היל' ה': בראש חדש ניסן צריך להזכיר ביום ראש החדש הזה, ובראש השנה ביו"ט מקרא קודש, ובראש חדש הזה, ובראש השנה הזה, וביום תקע שופר זכרון הזה: היל' ו': וביום הכיפורים אין מזכירין בו ביו"ט, שאין יום טוב ביום צום אלא אומ' ביום מקרא קודש הזה, ביום צום העשור, ביום מחילת העון, וחותם, מוחל לעונותינו ולעונות כל בית ישראל ברחמים ומכפר על פשעיהם, מלך על כל הארץ מקדש ישר' ויום צום הכיפורים הזה והזמנים ומקרא קדש, ואין מזכירין בו לא מועד ולא שמחה, שאין שמחה בלא אכילה: היל' ז': וכשם שמקלסין יום ראשון וחולו של מועד, כך מקלסין ימים (ימים) [טובים] בתפילה ביוצר במנחה וערבית, והיכן מקלסין, אלהינו ואלהי אבותינו גלה כבוד מלכותך עלינו, ואחריו אנא, ואומ' שם יעלה כו', והשיאנו, כו', וכתוב לחיים כו', וחתימתם, ברוך מקדש עמו ישר' ומועד שמחה וזמנים ומקרא קודש: היל' ח': כשם שחתימתן של ראש השנה ויום הכיפורים משונה משאר ימים טובים כך תפילתן, ואין מזכירין זכרונות בשלש ראשונות ובשלש אחרונות אלא בשני ימים טובים של ראש השנה ויום הכיפורים בלבד, ואף באילו בקושי התירו: אם חל ראש השנה להיות בשבת אינו אומ' יום תרועה, אלא זכרון תרועה, לפי שאין תקיעת שופר דוחה השבת בגבולין משום גזירה: היל' ט': בראש חדש (טבת) ישבו החבורות של זקינים ושל תלמידים ביום הראשון מן המנחה ולמעלה עד שישקע החמה, וצריך בברכת היין לומ', בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, בא"י אמ"ה אשר בעגילא גידל דורשים הורים ולמדם ומנו חדשים טיכס ירח וכילל לבנה מינה נבונים סופרים עתים פלס צורינו קצי רגעים שבם תיקן אותות חדשים ומועדים דכת' עשה ירח למועדים ושמש ידע מבואו, ואומ' כי כאשר [השמים] החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, וגומ' וחותם, בא"י מקדש ישר' וראשי חדשים: ואומ' הודו לי"י כי טוב, כהיום הזה בירושלם ששים ושמחים כולנו במקום אליהו הנביא במהרה יבא אצלינו המלך המשיח יצמח בימינו: את הימים כשנים בבניין בית המקדש ירבו שמחות ויענו העם ואמרו אמן. רבו בשורות טובות בישר' מקודש החדש מקודש, בראש חדש מקודש בזמנו, מקודש בעיבורו, מקודש כתורה, מקודש כהלכה, מקודש בתחתונים, מקודש בעליונים, מקודש בארץ ישר', מקודש בסין, מקודש בירושלם, מקודש בכל מקומות ישר', מקודש מפי רבותינו, מקודש בבית הוועד, הודו לי"י כי טוב, וגומ' כלכם ברוכים, ועל כל ברכה הוא אומ' הודו חוץ מברכת הלויים: היל' י': וכשהוא מקלסו מקלסו בשנים עשר כנגד י"ב שבטים, וי"ב חבירים, וי"ב חדשים, וי"ב מזלות: היל' י"א: ואע"פ שאמרו יעלה ויבא בבונה ירושלם וגמר על הכוס ברכת המזון, הכוס נותנו לאשתו, לקיים מה שנאמ' להניח ברכה אל ביתך, ומביאין לו כוס אחר ומברך בורא פרי הגפן. ואחריו אשר בעגילה כו', וכן אתה אומ' בברכת חתנים ובברכת אבילים, לפי שאין אומ' שתי קדושות על כוס אחד, ונהגו רבותי' לומ' ברכת חתנים בבקר על הכוס בעשרה, ובפנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה: היל' י"ב: וברכת אבילים בערב לאחר התפילה בפני המתפללין על הכוס, בשבת אין אבילות נוהגת בפרהסיא כר' אליעזר בן הורקנוס דאמ' ראה שלמה כח של גומלי חסדים ובנה להם שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבילים ולמנודים, בשבת היו מתקבצין אנשי ירושלם ועולין להר הבית ויושבין בשערים הללו כדי לגמול חסד זה לזה. משחרב בית המקדש התקינו שיהו החתנים והאבילים באים לכנסת כדי לגמול להם חסד לחתנים לקלסם (ולהוותן) [וללותם] לבתיהן, אבילים לאחר שיגמר החזן תפילה הולך לו בדלת הכנסת או בפינות הכנסת ומוצא האבילים וכל קרובים ואומ' עליהם ברכה ואחר כך אומ' קדיש, אין אומ' בעלמא דעתיד לחדתא אלא על התלמיד ועל הדרשן: סליק פירקא היל' י"ב:

ואיןמברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבוסם ובכלים נאים, ותולה עיניו כנגדה, ומיישר רגליו, ואומ' ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם פועלי אמת שפעולתם אמת וללבנה אמר שתתחדש באור יקר עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר יוצרם על כבוד מלכותו ברוך אתה מקדש ראשי חדשים: היל' ב': ואומ' ג' פעמים, סימן טוב סימן טוב סימן טוב תהוי לכל ישראל, ברוך בוראך, ברוך יוצרך, ברוך מקדשך, ורוקר שלש פעמים כנגדה, ואומ' ג' פעמים כשם שאני רוקד כנגדה ואיני נוגע בה, כך ירקדו אחרים כנגדי ולא יגעו בי, תפל עליהם אימתה ופחד, ולמפרע, אמן אמן סלה: הללויה: ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך, וילך לביתו בלב טוב, והדא היא, לכל מפסיקין לראשי חדשים: היל' ג': וכיצד מפסיקין לחנוכה, אמרו בעשרים וחמשה בכסליו מדליקין נר חנוכה, ואסור להדליק בנר ישן, ואם אין לו אלא ישן מלבנו באור יפה יפה ומותי, ואין מגביהין אותו ממקומו עד שיכבה: היל' ד': מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. לא ימיש עמוד הענן יומם. ואם הדליקו ביום אין ניאותין ממנו. אין מברכין עליו. שכך אמר אין מברכין על הנר עד שיאותו (לאורן) [לאורו], ואין חוששין [לפתילתו להחליפו] עד שיכלה: היל' ה': נר חנוכה מצוה להניחה בפתח הסמוך לרשות הרבים שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל. לקיים מה שנאמר מה יפית ומה נעמת [מה יפית במזוזה ומה נעמת] בנר חנוכה. ונרות כב"ה. משום מעלין בקודש ולא מורידין כעין ימים היוצאים: היל' ו': וכיצד מברכין. ביום הראשון מדליק ומברך שלש. והרואה מברך שתים. אקב"ו להדליק נר של חנוכה. ואומר הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל הנפלאות אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים. ועל שמונת ימי חנוכה הנרות האילו קודש ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראות בלבד כדי להודות את שמך על ניסיך ונפלאותיך ועל ישועתיך. ברוך שהחיינו. ואומר שעשה ניסים. אילו למדליק. אבל לרואה אינן ביום ראשון אלא שתים. שהחיינו ואשר עשה. מיכן ואילך מברך להדליק והרואה אומר אשר עשה: היל' ז': והחזן צריך לומר ואתה קדוש בשמונה עשרה של חנוכה. וכן בראשי חדשים. וכן בחולו של מועד. מפני שכת' בהן עלת תמיד. ותני ר' חייא בכל יום שאין בו מוסף אין בו קדושה חוץ מן חנוכה שאע"פ שאין בו מוסף יש בו קדושה. מפני מה, מפני שיש בו הלל. ויש אומ' אף בפורים כן מפני שיש בו מגילה: היל' ח': ואומ' בהודייה ובניסי פלאות ותשועת כהניך אשר עשית. בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול וחשמונאי ובניו. כן תעשה עמנו י"י אלהינו פלא ונסים ונודה לשמך לנצח. ב"א הטוב. וניסי מרדכי ואסתר מזכירין אותם בהודייה ושניהן נזכרין בברכת הארץ: היל' ט': וגומרין ההלל כל שמונה ימי חנוכה בשלשה אין משיבין אין צריך לומר לשאול. בשנים אחרונים שואלין מפני היראה ומפני הכבוד. ואילו הן שלשה הראשונים. הללו עבדי י"י. בצאת ישראל. אהבתי. שנים אחרונים. הללו את י"י. הודו לי"י. וצריך לברך בתחילתן ולקרותם בנעימה. דתני ר' שמעון בן יהוצדק ימים שמונה עשר ולילה אחד יחיד גומר בהן את ההלל. ואילו הן שמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב של עצרת ושמונת ימי החג. ובגולה עשרים ואחד יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשני לילות של גליות ולברך עליהם ולומרן בנעימה. לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. וכשהוא קורא בביתו אינו [צריך לברך] שכבר בירך ברבים: היל' י': ואחר כך מוציאין ספר תורה וקורא בנשיאים. ויהי המקריב. ביום השני. קורין ביום השני. וכן עד יום השמיני. ובשבת שבתווך קורין ויהי ביום כלות משה. עד עשה את המנורה. וכן ביום השמיני. עד וזה מעשה המנורה. כל הפסוק. ומפטיר בותשלם כל המלאכה: היל' י"א: אין מקדימין בשמונת ימי חנוכה לומר בראשון. וביום השני. ביום השני. וביום השלישי. ביום השלישי. וביום הרביעי. כדי לגמור עשר פסוקים: היל' י"ב: בזמן שחל ראש חדש טבת להיות באחד בשבת. ביום הראשון קורין של ראש חדש תחילה שלשה. והרביעי של חנוכה. שכל התדיר מחבירו תדיר קודם והוא קודם את חבירו. אבל ביום השני אינו כן אלא קורין אותה בשל חנוכה והרביעי בראש חדש. שאין חשבון ראש חדש מיום שני אלא בזמן (שהנשים כתקנן) [שהשנים כסדרן]. דר' יצחק סחורא שאל את ר' יהושע נפחא ראש חדש טבת שחל להיות בשבת במה קורין. קורין לעניין כלות. והמפטיר בשל ראש חדש. חל להיות בחול קורין ביום ראשון ג' בשל ראש חדש והרביעי בשל חנוכה. התדיר מחבירו תדיר קודם חבירו. הואיל וקרא תחילה בראש חדש. ביום השני קורין לחנוכה שלשה. והרביעי בשל ראש חדש ובראשי חדשיכם. עד שישלים כל השיטה. ולמה כן. שלא בא הרביעי אלא מפני מוסף של ראש חדש. הרי מפסיקין לחנוכה: סליק פירקא היל' י"ב:

מפסיקין לפורים כמנהג רבותינו שבמערב להתענות שלשת ימי צום מרדכי ואסתר פרודות. ולאחר פורים שני [וחמשי ושני]: היל' ב': ולמה אין מתענין אותם בחדש ניסן מפני שבאחד בניסן הוקם המשכן. ושנים עשר נשיאים הקריבו קרבנם לשנים עשר יום. יום לכל שבט ושבט וכל אחד ואחד היה עושה ביומו יו"ט. וכן לעתיד לבא. עתיד המקדש להבנות בניסן. לקיים מה שנאמר אין כל חדש תחת השמש: היל' ג': לפיכך אין אומרים תחנונים כל ימי ניסן ואין מתענין עד שיעבר ניסן. אלא הבכורות שמתענין בערב פסח. והצנועים בשביל המצה כדי שיכנסו בה בתאוה. והתלמידים מתענין בו שני וחמישי. מפני חילול השם מפני כבוד התורה שנשרפה: היל' ד': בד"א בצינעא אבל להדין בציבור אסור עד שיעבר ניסן: ובאחד באדר משמיעין על השקלים. ולמה באחד באדר. שהוא צפוי וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהיה המן הרשע עתיד לשקול מכרותיו של ישראל לפיכך הקדים ואמר למשה שיהו שקלי ישראל קודמין להם. וצריכין כל ישראל לתת שקליהם לפני שבת זכור. ואסור לומר עליהם לשום כופרא אלא לשום נדבה. וצריכין להספיק מים ומזון לאחיהם העניים משום קובלון. ומשום מתנות לאביונים. ויש שמספיקין להם ויין. או לחם ודגים. מכל מקום לא יפחות משתי מתנות אפי' חיטין ופולין: היל' ה': בארבעה עשר ובחמשה עשר יושבין שלחנות של חבירים. בכפרים בארבעה עשר. (וברכרכים) [ובכרכים] בחמשה עשר: היל' ו': קורי בויבא עמלק. ואעפ"י שאין בה אלא תשעה פסוקין אין מתחילין בוישמע יתרו. אלא כל אחד ואחד קורא שלשה פסוקין עד סוף השיטה: ומניחין ספר תורה ואומר יהי שם י"י מבורך. וקדיש. שאין לך קריאה שיטעון קדיש עד שיחזיר אלא של שבת מפני המפטיר ואע"פ כן על קריאת המפטיר ועל הנביא לאחר שמניחין ספר תורה במקומו אומ' קדיש. וקדיש זו למה. אלא ללמד שאין אומ' קדיש לא בראשי חדשים ולא בתעניות ולא בשני וחמשי ולא בחולו של מועד ולא בשמונת ימי חנוכה ולא בפורים עד שמחזירין ספר תורה למקומו. בשעה שהעם עומדין והם עונין יהא שמיה רבא בעמידה: היל' ז': ר' חינא אומר שלש קריות שבתורה לא יפחתו להם מעשרה פסוקים. חזקיה אמר להם כנגד עשרת הדברות והתנינן ביום הראשון בראשית. ויהי רקיע. דהא לית בהון.