מלוה שמת ובא היורש לתבוע את הלוה וכו': אמר ישבע לי וכו'. זו היא שבועת היורשין המוזכרת במשנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) שהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה זו וע״כ לא אמרינן בגמרא ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה בתמיהא ואוקימנא בבאין ליפרע מן היתומין כדאיתא התם ובהלכות אלמא מן הלוה עצמו נפרעין בלא שבועה ה״מ בדלא טעין לישתבעו לי אלא דאמר פרוע הוא דכיוצא בזה האב נוטל שלא בשבועה ולא הורע כח היתומים מכחו אבל בדטעין לישתבעו לי כיון דאי הוה טעין הכי לאבוהון היה נשבע כמו שנתבאר למעלה פי״ד אינהו נמי נשבעין שבועת היורשין וכ״כ רבינו האיי ורב אלפסי ז״ל בתשובה וכן עיקר ואם תשאל למה לא העמידו משנתנו בבאין ליפרע מן הלוה עצמו ובשטוען ישבעו לי נ״ל שלשון המשנה הכריח שהכוונה היא שלא יפרעו אלא בשבועה ואע״ג דלא קא טעין אידך דהא דומיא דפוגמת כתובתה ודומיא דשבועת הבא ליפרע מן המשועבדין ומנכסי יתומים קתני לה כדאיתא התם כשם שאמרו הפוגמת וכו' ומה שבועות אלו אע״ג דלא טענו לישתבעו אף שבועה זו דיתומים הבאים ליפרע היא אע״ג דלא טענו אינך וא״א אלא בבאין ליפרע מיתומים אחרים דהתם משתבעי אף על גב דלא טענו אינך וזה נ״ל פשוט שלא כדברי בעל העיטור ז״ל שהיה מוכיח מכאן דלא שקלי בשבועת היורשין והוא דבר של תימה:

מת הלוה אחר שמת המלוה וכו'. זה מבואר שם במשנה ופי' שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע פירשו קצת המפרשים שלא מצינו לו שובר פרעון זה השטר ושיהיה השטר בין שטרות פרועין דתרתי בעינן כדמוכחא סוגיא דפ"ק דמציעא וכ"נ מדברי רבינו ז"ל ממ"ש למעלה פט"ז נמצא השטר בין שטרותיו פרועין אע"פ שאין עדים על זה הכתב וכו' נראה דתרתי בעינן להחזיקו בפרוע וכן עיקר:

ואפילו היה היורש קטן וכו'. במשנה שם העיד ר"י בן ברוקא שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב ה"ז נשבע ונוטל ופירש"י ז"ל נשבע שלא מצא שובר ומתוך דברי רבינו נראה שאינו פוסק כר"י בן ברוקא אלא כת"ק וע"כ לא נחלקו אלא בנולד לאחר מיתת האב דלת"ק לא בעי שבועה אבל בקטן אפילו ת"ק מודה זה נראה בדעת רבינו ז"ל ורבינו מאיר כתב וקי"ל כוותיה חדא דסוגיין בעלמא דכל העיד הלכה היא ועוד דליכא דפליג עליה עכ"ל:

ואם צוה המלוה בשעת מיתתו וכו'. דברי רשב"ג באותה משנה והלכה כמותו וכן פסקו ז"ל:

מת הלוה תחלה ואח"כ מת המלוה וכו'. מימרא דרב ושמואל שם ופסקוה כל המפרשים ז"ל.

ומ"ש רבינו אין יורשי מלוה נוטלין וכו'. פירוש בין שיורשי מלוה הם בניו בין שהם אחיו הדין כן ומבואר שם בגמרא במסקנא:

ואם עבר הדיין וכו'. מסקנת ההלכות שם:

לפיכך שטר חוב של יתומים וכו'. מימרא שם ובהלכות:

אפילו אם היה שם ערב וכו'. מעשה שם (דף מ"ח ע"ב) מהטעם שכתב רבינו ז"ל דערבא בתר יתמי אזיל וכתבו קצת מפרשים ז"ל דאפילו היכא דלית להו ליתמי נכסי נחלה כלל דלא אזיל ערבא בתר יתומים אפילו הכי פטור וכ"כ הרב רבינו משה בר יוסף ז"ל בתשובה אבל רבינו מאיר כתב ואפילו היכא דלא ידעי ליה נכסי ללוה לא גבינן מערבא דחיישינן דילמא שבק נכסי במדינת הים ואזיל ערבא וגבי להו מיתמי אבל ודאי היכא דמיתחזק האי לוה דלא הוי ליה נכסי כלל דליכא למיחש ולא מידי גבינן מערבא עכ"ל:

אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו'. שם בגמרא הבו דלא לוסיף עלה [דהא דרב] ושמואל [כגון מאי] דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשים נשבעין שבועת היורשין ונוטלין וכתוב בספר העיטור דהוא הדין בעד אחד מעיד שהוא פרוע ומת שיורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהבו דלא לוסיף עלה הוא:

יורש שבא לגבות מן היורש וכו'. מימרא פ' הכותב (כתובות דף פ"ח) הביאוה בהלכות פרק כל הנשבעין:

וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה וכו'. זה נראה מכח מימרא זו דאם איתא דאביהן היה לו לישבע אף הן היו נשבעין שבועת היורשין אלא ודאי כלל גדול הוא בדין כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ופשוט הוא:

אפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי וכו'. כבר כתבתי פרק ט"ו שלא נמצא בגמרא דין נאמנות ללוה אבל הגאונים ז"ל כתבוהו והוא פשוט דכל תנאי שבממון קיים. ודעת רבינו בדין זה ג"כ פשוט דלא הימניה אלא מטענת פרעון אבל לא מטענת אמנה וכיון שטוען שלא לוה פשיטא שלא פרע:

יורש שבא להפרע מן הלוה וכו'. זה מבואר בהלכות פרק הכותב:

יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו וכו'. מבואר בגמרא פרק השותפין (בבא בתרא דף ז') ומהטעם שכתב רבינו ז״ל דמדלא אפקיה בחיי אבוהון אימר ציורי צייריה וחלקו המפרשים ז״ל בפירוש דבר זה הרב אבן מיג״ש ז״ל כתב שאפי' לא תבע האב חוב זה בחייו ואפילו לא הגיע זמנו בחייו חוששין לשובר זה מפני שהיה לו ללוה להזמין המלוה בבית דין ולכפותו ולקרוע השטר ע״כ דבריו ויש אומרים דדוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בב״ד וזה לא הוציא שרגלים לדבר אבל אם לא כן אין חוששין לו ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי ועל כרחו פרע וקיבל שובר כדקיימא לן כותבין שובר כמו שיתבאר פכ״ג ומתי היה לו להוציאו ולא תבעו האב לאחר כתיבת שוברו ולזה הסכים הרשב״א ז״ל. עוד כתב ואפילו מתקיים בחותמיו ואפילו מפי העדים שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלוני אין מקבלין מהן לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ע״כ:

המוציא שטר וכו'. ברייתא פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י ע"ב).

ומ"ש רבינו מה שאין כן בכתובה. מבואר שם ובהלכות אישות:

בא לגבות וכו'. זה פשוט בטעמו שכיון שאין מבורר בשטר ודאי על המלוה לישבע ודי אם האמינוהו ליטול בשבועה מפני שהלוה כתב סתם:

היה בו וכו'. באותה ברייתא שם. ופירוש כל הדינין האמורין הן בשכתוב בו דינרין או סכום מטבע אחר אבל אם כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרין אם פונדיונין מה שירצה לוה מגבהו כל מטבע שהוא מכסף:

מכאן אתה למד. זה הוציא רבינו ז"ל משמועה זו ופשוט הוא: