כמה הוא הכופר וכו'. זה מחלוקת פ' ד' וה' (דף מ') ופסק כחכמים דברייתא דאמרי דמי ניזק:

וכופר העבדים וכו'. פשוט ומבואר במשנה:

וכל המעוכב גט שחרור וכו'. בעיא ולא איפשיטא בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ"ב:) ולקולא. ואני תמה למה לא כתב רבינו ז״ל שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בשאר תיקו שבממון ואפילו בתיקו דקנס כמו שיתבאר פ״ב מהלכות גניבה. וי״ל שאפשר שרבינו ז״ל סובר שהיא פשוטה שאין לה קנס דההיא דברייתא דאוקימנא התם דילמא כמאן דאמר א״צ סובר הוא שצריך כמו שפסק בה' עבדים ולא מפקינן ברייתא לבר מהלכתא אבל מתוך מ״ש רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק אינו נראה כן אלא אם תפס אין מוציאין מידו:

למי נותנים וכו' ואם המית אשה וכו'. ברייתא פרק ד' וה' (דף מ"ב:) כר"ע:

המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. דברי רבינו ז"ל קיימין בשפחה שחצייה בת חורין אבל בעבד ודאי צ"ע שהרי כבן חורין הוא אלא שמחוסר גט שחרור וזה מוכרח בגמרא שם פ' השולח דקא בעינן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ואמר ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכו' מאי לאו כמשנה אחרונה פי' שהודו ב"ה שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו כדי שלא יבטל מפריה ורביה וש"מ דיש קנס למחוסר גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה פי' שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועבד גמור הוא בחציו וכיון שכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקי"ל כמשנה אחרונה כמו שיתבאר בהל' עבדים פ"ז היאך יהיה לזה קנס אבל בשפחה דקי"ל דעובדת את רבה יום אחד ואין חוששין לפריה ורביה לפי שאינו מצוה עליה וכמו שיתבאר שם יש לרבה חצי נזק ואני תמה איך כתב רבינו ז"ל כן בסתם וע"ק שכתב חציו עבד וצ"ע. אחר כן מצאתי לרבינו מאיר ז"ל שכתב כדברי שעבד אין לו קנס וכן עיקר:

שור שנגח את האשה וכו'. מבואר בברייתא (דף מ"ב:) ובסוגיא פרק ד' וה':

נגח שפחה ויצאו ילדיה וכו'. מימרא פרק הפרה (דף מ"ט):

שור שנתכוון לבהמה וכו'. נזקין שלא בכוונה הם בברייתא מחלוקת רבי יהודה ור"ש פרק ד' וה' (דף נ') ופסק כר' יהודה וידוע דר"ש ור' יהודה הלכה כר"י:

שור תם שהמית והזיק וכו'. ברייתא וסוגיא פ' החובל (בבא קמא דף צ':) ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות אם דנין אותו דיני ממונות אין הבעלים חייבין לשלם מן העליה וזה שאמרו שם (דף צ"א) סוף סוף מהיכא משתלם מרדיא פי' מחרישה ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכשברח השור ליכא ביה רדיה ומבעלים ליכא לאשתלומי וכדאמרן. ואפשר לפרש הסוגיא על דרך זה ולומר דלהך אוקימתא בתרייתא לא חיישינן לעינוי דינו של שור. זה נ״ל לדעת רבינו ז״ל ובהשגות שיטה אחרת על דרך פירש״י ז״ל ואין בה הכרח:

שור שהמית את האדם וכו'. כרבנן בברייתא בסוף פרק ד' וה' (דף מ"ד:):

שור שלא נגמר דינו שנתערב וכו'. מבואר בסוגיא דאלו הן הנשרפים (דף ע"ט:) על המשנה דרוצח שנתערב באחרים ופסק כחכמים.

ומה שכתב רבינו והם אסורין בהנאה. כן מוכח בזבחים פ' התערובת (זבחים דף ע"ו) ופשוט הוא:

פרה מעוברת שהמיתה וכו'. הכל מבואר שם באלו הן הנשרפים על ברייתא (דף פ') וסוגיא שעליה:

שור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' עד סוף הפרק. מבואר בכריתות (דף כ"ד) ריש פרק המביא מימרא בשם ר"י ורבא: