המדליק וכו'. זה פשוט ומבואר פרק הכונס (בבא קמא דף ס"א):

הרחיק וכו'. מפורש שם במשנה ופסק כרבי שמעון דהכין איפסיקא הלכתא בגמ':

וכן אם עברה נהר או שלולית וכו'. ברייתא שם. ופי' ר"י שלולית אמת מים שמחלקת שלל לאגפיה. ונראה שדעת רבינו שכל כיוצא בזה אפי' בדליקה גדולה פטור:

במה דברים אמורים באש הקודחת וכו'. פירוש קודחת שאין שלהבת גדולה ופסק כרב דאמר הכין ודלא כשמואל משום דתניא כוותיה דרב שם:

נפלה דליקה בחצרו וכו'. מבואר פ' כיצד הרגל (דף כ"ג) בסוגיא דאשו משום חציו:

השולח את הבעירה ביד חרש וכו'. משנה פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ט:):

בד"א שמסר להן גחלת וכו'. פסק כחזקיה דאמר הכין בגמ' משום דהוא רביה דר"י ותו דמשמע דר"ל קאי כוותיה והוי להו תרי לגבי חד וכ"פ הרי"ף ז"ל בהלכות וכתב שיש חולקים:

שלח את הבעירה ביד פקח וכו'. משנה שם.

ומ"ש רבינו אם הניח שומר לשמור את הבעירה השומר חייב. יצא לו ז"ל מדין שאר המזיקין שהשומרין נכנסין תחת הבעלים:

אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים וכו'. משנה שם. ופי' המביא את העצים חייב כגון שהובערו ברוח מצויה תמיד והראשון פטור לפי שלא עשה כלום:

בא אחר וליבה המלבה חייב וכו'. משנה שם והטעם שכיון שלא היתה מתלבה מאליה הראשונים פטורין:

ליבתו רוח שאינה מצויה וכו'. במשנה שם לבתו הרוח כולן פטורים ופירשו בירושלמי דוקא ברוח שאינה מצויה וכדברי רבינו ז"ל והוא מוכרח במקומות רבים מן המסכת וכ"כ ז"ל. ופירוש רוח שאינה מצויה תמיד הוא שאין העולם מתנהג בה תמיד אלא לפעמים אע"פ שהיא באה בעתים הרבה ואצ"ל רוח סערה שאינה נושבת אלא לעתים רחוקים וכן מפורש בירושלמי וכן עיקר. וכתב

ז"ל וכולן פטורים. דוקא בשלא היה הרוח ההוא מנשב בשעה שהאחרון עשה מעשה אבל אם היה מנשב באותה שעה הרי חזר כרוח מצויה וחייב:

ליבה וליבתו הרוח חייב וכו'. בהשגות א"א ואיך לא הפליג וכו'. והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו ז"ל היה לפסוק כאחת מן האוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא (דף ס') דאביי ורבא ודר' זירא דלכולהו דברי רבינו ז"ל קיימין דאביי אמר התם כי בעינן בלבויו כדי ללבות ה"מ כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פי' והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא ואם לא היה בלבויו כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה הרוח מצויה וליבתו הרוח ברוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואח"כ ליבתו הרוח שאינה מצויה ומש"ה פטור ור' זירא אמר דצמרה צמורי פירוש שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומש"ה פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין וגרמא בנזקין פטור בכל גוונא אלא שקשה לי שרבינו ז"ל עצמו פסק פי"ח מהלכות שכנים כאוקימתא דרב אשי וכמו שאכתוב שם ומוכרח הוא וצל"ע:

אש שיצאה ואכלה עצים או אבנים וכו'. משנה שם:

אכלה גדיש וכיוצא בו וכו'. זה מבואר במשנה ובגמ' שם באוקימתא דרבא ופסק רבינו כרבנן וכ"כ בהלכות:

ומ"ש רבינו אבל המדליק בתוך שדה שלו ועברה לשדה חבירו פטור על הכלים הטמונין בגדיש וכו'. פירוש אפי' מוריגין וכלי בקר. ופירוש מוריגין כלי מכלי עבודת השדה הם:

ומ"ש רבינו אבל משלם הוא שיעור מקום הכלים וכו'. הוא כלל אף המדליק בתוך שדה של חבירו והיו בגדים וכלי זכוכית טמונין בגדיש שהוא פטור על הכלים וחייב לשלם שיעור מקומן, וזה פשוט:

המדליק בתוך שדה חבירו ויצאת האש וכו' והיה גדי כפות וכו' היה עבד כפות לו וכו'. משנה פ' הכונס (דף ס"א:) וז"ל היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור.

ועם מ"ש רבינו שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש עלה לי תירוץ לקושיא אחת שהיתה קשה לי בסדר המשנה ששם שנינו המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר' יהודה אומר ישלם וכו' ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה וכו' והייתי תמה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מחלוקת חכמים והודאתן. אבל מפני שחכמים מודים במוריגין וכלי בקר וכל שדרכו להיות בגדיש השמיענו התנא שאף הגדי דרכו להיות בגדיש וחייב עליו, זה עולה לי מדברי רבינו ז"ל וכן מצאתי אח"כ בתוס' בד"ה והיה גדי בשם רבינו תם ז"ל בפרק כיצד הרגל. ובהשגות על מה שכתב רבינו חייב א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון איירי ע"כ. ונעלם מעיני ולא ידעתי מה אינו יודע שהפטור כשעבד כפות הוא משום דקים ליה בדרבה מיניה במיתת העבד שהיה כפות ולא היה יכול לברוח, וכן מוכרח הסוגיא שבפרק כיצד הרגל (דף כ"ב:) וכשאמר רבינו בגדי כפות ועבד סמוך חייב פירשו המפרשים ז"ל שאינו חייב אלא על הגדי ולא על העבד מפני שהיה לו לברוח וכן יש מי שפירש דגדי כפות ל"ד אלא אפילו סמוך חייב מפני שאינו בן דעת לברוח. ויש מי שפירש דוקא כפות וכן עיקר:

המשאיל מקום לחבירו וכו' השאילו מקום להגדיש חיטים וכו'. הכל מבואר בברייתא פרק הכונס (ס"ב):

המדליק את הבירה של חבירו משלם וכו'. משנה שם (דף ס"א) ודין השבועה במה שהוא אמוד מפורש בגמרא וכתוב בהלכות. וכבר נחלקו המפרשים ז"ל בגלוי אם היה מדליק טוען ברי לא היה כי אם כור חטים והלה טוען שני כורין ונודע שהדליק אלא שאין שם עדים כמה היו שיש מי שכתב שמשלם כור אחד ונשבע ונפטר כיון שהוא טוען ברי ויש מי שכתב שהלה נשבע ונוטל כדין הנגזל וכן עיקר:

גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה״ר וכו'. משנה פרק הכונס (בבא קמא דף ס"ב:).

ומ"ש בין שעמדה וכו'. הוא מתבאר פ' כיצד (דף כ"ב) ויש מי שפירש שמה שאמרו בעל הגמל חייב פירושו על מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דומה לכלב שנטל חררה שנתבאר דינו פ"ב אבל אם היתה מסכסכת כל הבירה חייב על כל הבירה נזק שלם, ופי' מסכסכת שהדליק כל הבירה בבת אחת ואז תהיה כולה במקום שלהבת הראשון ונתלו בזה אלו המפרשים בסוגיא האמורה פרק כיצד ודברי רבינו ז"ל משנה כפשטה:

הכופף קמתו של חבירו וכו'. ברייתא ר״פ הכונס (בבא קמא דף נ"ה נ"ו) וכבר נתבאר פירוש רוח שאינה מצויה ודוקא שאינה מצויה בעת הכפיפה ואחר כן נשבה אבל אם היתה מצויה באותה שעה אפילו בדיני אדם חייב וכמו שנתבאר למעלה בפרק זה:

והטומן קמתו של חבירו וכו'. שם בהכונס:

אש שעברה והזיקה את האדם וכו'. זה מבואר פרק כיצד הרגל (דף כ"ב) בפלוגתא דר"י ופסק כר"י דאמר אשו משום חציו. ואני תמה אחר שהוא ז"ל פוסק כר"י איך לא חלק בטמון כמו שחלקו שם הסוגיא דלא משכחינן לר"י טמון פטור אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדרו ואולי שרבינו ז"ל מפרשה בפנים אחרות, ואפשר שדעתו ז"ל שאין להניח פשט המשניות והברייתות והמימרות שלא חלקו בטמון מפני הסוגיא ההיא:

כל וכו'. זה מבואר בפירקא קמא וכן בהלכות: סליקו הלכות נזקי ממון בס"ד