מכלל שנאמר וכל בהמה וכו'. בבא זו מפורשת בספרא בביאור. ודע שאין לתמוה על מה שאמרו שלאו מיני בהמה וחיה טמאין בא ק"ו מחזיר שפן וארנבת ממ"ש אין מזהירין מדין ק"ו לפי שאלו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה מן התורה בביאור וכיון שכן אפשר ללאו שלהן לבא מק"ו:

לפיכך כל האוכל וכו'. שיעור הכזית מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק גיד הנשה (חולין דף ק"ב).

ומ״ש לא חלק הכתוב בטמאה בין בשרם לחלבם. ר״ל שאין בחלב הטמאים כרת אלא הרי הוא כבשר בלבד ומשנה היא פרק כל הבשר (חולין דף קי"ז) חומר בדם (מבחלב) שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים ובין טהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ע״כ. וכן מפורש בכתוב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה' ונכרתה וגו' הא למדת שאין כרת אלא בחלב מן הבהמה שמקריבין ממנה:

האדם אע"פ שנאמר בו וכו'. מפורש בתו"כ שאין בשר מהלכי שתים בלא תעשה:

אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה וכו'. זה יצא לרבינו ממ״ש שם יכול יהא אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן ת״ל זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בל״ת על אכילתן. וסובר רבינו שאם היה מותר לא היו אומרים כן אלא ודאי ל״ת הוא שאינו אבל בעשה ישנו והוצרך הכתוב למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה ואע״פ שהדם והחלב של אדם מותרין לגמרי מן התורה כמו שנתבאר בחלב פ״ג ובדם פ״ו ושנינו כל היוצא מן הטמא טמא אין אותו כלל אלא לטמאין בלאו אבל האדם אינו אלא בעשה והתורה התירה חלבו ודמו בפירוש כדאיתא בברייתא הנזכרת בכתובות פ' אע״פ (כתובות דף ס') יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת״ל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל ת״ל זה זה דם טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור עכ״ל הברייתא. הרי שהותרו בפירוש מן הכתוב ואע״פ שאין לנו טעם במצות זה היה בדין שהרי הדם נהפך לחלב ומזון התינוק הוא החלב ולא היה ראוי שיהיה מזונו וגדולו מדבר אסור והברייתא הזו כפשטה מסייעת לדברי רבינו שאם היה בשר מהלכי שתים מותר גמור מן התורה מה צורך היה להשמיענו דמו וחלבו והיאך יהיה טהור והיוצא ממנו טמא. ועוד כשהיה דורש ק״ו מבהמה לימא ליה בשרו יוכיח. ועוד שאם היה בשרו מותר לא היו גוזרין חכמים על תינוק היונק מחלבו יותר משתי שנים להיותו כיונק שקץ כמו שיתבאר פ״ג ויהיה כחלב בהמה טהורה, ועוד שבבשרו וחלבו אמרינן בספרא שאינן בלא תעשה על אכילתן וכאן אמרו בחלבו ודמו שהן טהורין ומשינוי הלשונות נראה שאינן שוין זה דעת רבינו. והר״א ז״ל כתב בהשגות א״א ואם כן למה אמרו בדמו שאפילו מצות פרוש אין בו ע״כ. וזה דעת הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל שאין בבשר האדם איסור כלל מן התורה אלא שהרמב״ן ז״ל כתב שהישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה וכבר נתבאר דין איסור ההנאה של מת בדברי רבינו פי״ד מהלכות אבל. ואפשר לומר לדבריהם שכיון שבא הכתוב להתיר דמו וחלבו אף בשרו וחלבו מותר ושני כתובין אחד למעטו מלא תעשה ואחד למעטו מעשה וכולן שוין הבשר והחלב והדם והחלב ואע״פ שהן דרשות חלוקות. כך יש לתרץ לדעתם ז״ל. ומה שגזרו חכמים שלא לינק יותר מכ״ד חדש הוא אחר שפירש מפני שהחלב מזיק ליונקים יותר מדאי. וה״ר אהרן הלוי הסכים לדעת מי שאמר הבשר והחלב הוא בלאו ואמר שהנוסחא המדוקדקת בספרי היא יכול יהא דם מהלכי שתים בלא תעשה ודברי רבינו נראין עיקר:

האוכל כזית מבשר וכו'. בספרי מבואר העשה שהזכיר רבינו ולאו הבא מכלל עשה:

וכן האוכל כזית מדג וכו'. ברייתא הובאה פרק אלו טריפות (חולין דף ס"ו:) שהוא בעשה ולא תעשה:

הא למדת וכו'. זה נכלל במה שנתבאר כבר:

חגב טמא הרי הוא וכו'. בספרי כל שרץ העוף אלו חגבים טמאים ואי זהו שרץ העוף כגון זבובים יתושים וצרעים וכו':

האוכל כזית משרץ הארץ וכו'. בויהי ביום השמיני וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם ופרק א"ט (דף ס"ו:) ת"ר הולך על גחון זה נחש כל לרבות (את) השלשול ואת הדומה לשלשול על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות את הדומה ואת הדומה לדומה ע"כ. ומבואר בכתוב שהשמונה שרצים הם נקראים שרץ הארץ כמו שנאמר וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר כו'. ודע שדעת רבינו שאע"פ שבאו שני לאוין ויותר בשרץ הארץ אינו לוקה אלא אחת ויתבאר דעתו ודעת החולקים עליו בסוף פרק זה:

ושמנה שרצים האמורים בתורה וכו'. במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף ט"ז:) אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ״ט אכילה כתיבא בהו והקשו מדתני רבי יוסי וכו' קמיה דר' יוחנן וכו' מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה ותירצו ל״ק כאן במיתתן כאן בחייהן שבמיתתן הן מטמאין:

וכולן מצטרפין לכזית. משנה ומתבאר שם:

אכל אבר שלם וכו'. פ"ק דכריתות אע"פ שאבר שלם מן השרצים מטמא ואפילו הוא פחות מכעדשה כמבואר בגמרא שם ונזכר פ"ד מהלכות שאר הטומאות אינו לוקה עליו באכילה עד שיאכל בכעדשה וזה נלמד ממ"ש שם (מעילה דף ט"ז:) מיתיבי האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין וא"ר יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר רבא במובדלים דבר הכתוב. פירוש שהם למדו שיעור האכילה מטומאה מהכתוב שאמר והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא ואמרו שם פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה ולא השוה אותן הכתוב אלא באותן ששיעור טומאתן מובדלת מכל השאר והיינו אשר הבדלתי לכם לטמא בשרצים שהם מובדלי השיעור מכל שאר הטומאות שהן מטמאין בכעדשה ורבי יוחנן אנבלות קאי וה"ה לשרצים שאין חיוב אכילתן באיבריהן כשיעור טומאתן שהוא בכל שהוא. והטעם מפני שטומאת האיברים אינה חלוקה בשרצים משאר הטומאות שכל הטומאות איבריהן מטמאין ג"כ בכל שהן ור' יוחנן משום נבלות נקט כזית אבל משום שרצים ודאי בכעדשה חייב שכבר נתבאר שאכילתן בכעדשה כטומאתן ולא גרע מפני שהוא אבר שלם שלא יהיה חייב בכעדשה אבל ר' יוחנן בא להשמיענו שאין למדין חיוב אכילה מטומאת איברים ונקט כזית משום נבלה והקשו אלא מעתה גבי בהמה נמי ליפלגי בין מובדלת לשאינה מובדלת פירוש אלא מעתה דמובדל לטומאה מן השאר מובדל לאכילה גבי בהמה נמי לימא שהאיברין שהן מובדלין לטומאה יהו מובדלין לאכילה ולילקי עליהן בכל שהן ותירצו הא אקשינהו רחמנא לבל תשקצו כולן שווין ואין הפרש בין אכילת האיברים לאכילת דבר אחד מהן וכיון שטומאתן בכזית כל אכילתן בכזית אף האוכל איבריהם וגם האוכל בשרצים אין חלוק בהן לאיבריהן אלא כשם שצריך להן כעדשה כך לאיבריהן, כנ"ל פירוש סוגיא זו לדעת רבינו:

דם הח' שרצים וכו'. משנה (מעילה דף י"ז) דם השרץ והבשר מצטרפין (זה עם זה) לכעדשה ובגמרא אמר רבי חנין אמר רב זעירא פירש ועודה בו. פירוש עוד הדם מחובר בו ומבואר בכריתות פירקא קמא. ודם שפירש מהן יתבאר בסמוך ששיעורו בכזית ואינו מצטרף הקל עם החמור:

וכן דם הנחש וכו'. בכריתות פירקא קמא (דף ד') אמר רבינא הילכך דם הנחש ובשרו מצטרפין זה עם זה ואף ע"ג דלא אתרבי לטומאה משרץ הארץ שאין מטמאין אלא שמונה שרצים כיון שאין דמו חלוק מבשרו לחייב האוכלו מצטרפין כדאיתא התם. וכתב רבינו וכן כל כיוצא בהן משאר שרצים וכו' ופשוט הוא:

דם שרצים וכו'. בכריתות פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"א:) אר״י אמר רב דם שרצים לוקין עליו בכזית והקשו עליו ומסקנא התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה:

כל השעורין ומחלקותם וכו'. בהרבה מקומות אמרו שיעורין הלכה למשה מסיני. ומהם פ"ק דעירובין (דף ד'):

האוכל כזית משרץ וכו'. לפי מה שכתב רבינו מלאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם נלמוד איסור שרץ המים והוא כולל כל מין גדול או קטן שאינו כצורת דג. יש לתמוה שהרי בספרי דרשו במים האמורין בדגים ואחרי כן אמרו אתה אומר לכך נאמר במים במים או אינו אלא מין שהתרתי אותו המין אסרתי אי זה מין התרתי בעל עצמות פרה ורבה אף אין לי לאסור אלא בעל עצמות פרה ורבה מנין לבעל עצמות ואינו פרה ורבה אינו בעל עצמות ופרה ורבה עד שתהא מרבה להביא את הגלים ואת הצפרדעים הגדלים בים וגדלים ביבשה ת"ל כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים וגו' לא תאכלו ע"כ. ושם אמרו גם בפסוק כל אשר אין לו וגו' ומכל נפש חיה אשר במים חיה זו חית הים נפש להביא את הסירני פירוש בריה שהיא כצורת אדם יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי ת"ל שקץ הוא לכם. הנה שלמדו אלו מכל אשר ומכל נפש החיה ולא מלאו דאל תשקצו. וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בזה בהשגות שחבר על ס"ה ובודאי שאף הם נכללים בלאו שהזכיר רבינו אבל א"צ להביא משם שהרי נלמדו מכאן. ואולי שרבינו רצה להביא מלקות שלהן מהפסוק הזה הכולל ולא להביאם מן הרבויים וזו יהיה נמשך אחר שיטתו בענין המצות והמלקיות שלא להביאם מן הרבוי וכ"כ בס"ה שלא בא לאו גמור בשרץ המים אלא פסוק זה דאל תשקצו את נפשותיכם ר"ל שהוא לאו שאין בו צורך לרבוי, ודעתו בזה דברים ארוכים שם:

אלו המינין שנבראים באשפות וכו'. בתורת כהנים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ אע"פ שאין פרה ורבה ודעת רבינו שהפסוק הזה לא בא לדבר אחר אלא לרמשים שאין פרין ורבין, אבל הרמב"ן ז"ל כתב שהוא כולל כל שרץ הארץ ואף הפרים ורבים ונתוסף בהן כאן לאו מחדש ומריבוי בכל דרשו שאינן פרים ורבים ורבינו מיחד לאו לפרים ורבים ולאו זה לשאינן פרין ורבין ואף על פי שלשון רמש כולל הכל כמבואר בכתוב בכמה מקומות ולמעלה הזכרתי שדרשו בכל אשר תרמוש האדמה בח' שרצים סבור רבינו שבכאן בא הפירוש המקובל שזה לאו מיוחד לשאין פרים ורבים בלבד:

(יד-טו)

אלו המינין הנבראין וכו'. בחולין פרק אלו טרפות (חולין דף ס"ז) וכל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן ועוד מבואר שם שכל זמן שפרשו אסורין. עוד שם אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ על הארץ לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושין שבכליסין ותולעת שבתמרים ושבגרוגרות ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ועיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי בפירא הא באיביה הא שלא באיביה ודחו לא אידי ואידי באיביה ולא קשיא הא בפירא והא באילנות גופייהו דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעקרי גפנים ש״מ, ודעת רבינו כדעת הגאונים ז״ל שפסקו הלכה כשמואל ואע״ג דדחו סייעתיה בגמרא ואמרו בדחיה דיקא נמי סייעתיה הוא דאדחי אבל מימרא הלכתא היא דהא משמע בההוא פרקא דרב פפא ס״ל כוותיה וזה דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל ועיקר והסכימו הם שאע״פ שהחור קטן ואין השרץ יכול להלך בו אסור וזה דעת רבינו.

ומ"ש רבינו ואם ספק אסורה. פשוט הוא:

פרשו לאויר ולא נגעו לארץ וכו'. בעיא שם (דף ס"ז:) דלא אפשיטא והויא לה תיקו דאורייתא ולחומרא. ויש מי שהיה גורס פירשה ומתה והיא גירסת רש"י ז"ל ופירוש פירשה מתוך הפרי לארץ ולא רחשה שמתה מיד בנפילתה עכ"ל. ולפי גירסא זו אם פרשה (ואח"כ) מתה מותרת. אבל גירסת רבינו פירשה מתה מהו והיא גרסת ההלכות ור"ח ז"ל וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב הוא ז"ל נמצא בתוך הפרי אע"פ שחורו נקוב לחוץ אין חוששין שמא יצא וחזר לחורו שכל היוצא מחורו אין חוששין שמא חזר בו עכ"ל. ולמטה יתבאר כיוצא בזה במים שבכלים שאין חוששין לתולעים שבתוכן שמא פירשו וחזרו:

תולעת הנמצאת במעי דגים וכו'. שם קוקאני אסירי מ"ט מינם ניים (כוורא) ועייל ליה באוסייהו, עוד שם בגמרא תולעים דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין והקשו מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנין שבבהמה ותירצו בהמה בשחיטה הוא דמשתרי והני מדלא קא מהני להו שחיטה באיסורייהו קיימן אבל דגים באסיפה בעלמא (הוא) דמשתרו והני כי קא גבלן בהיתרא קא גבלן. ונראה שרבינו סבור שכל התולעים הנמצאים בדג מחיים אסורין וזהו קוקאני דאסירי והטעם מפני שאינן מתהוים ממנו אלא נכנסים לו דרך נחיריו ושאמרו דכוורי שריין הוא כשהתליעו אחר מיתה ודכותה בבשרא אסירי. וז"ש דרני דבשרא ולא אמרו דבהמה משמע דאפילו לאחר מיתה אסירי ונתנו טעם לדבר לפי שבשר הבהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר מיתה אסור כיון שאי אפשר לו בשחיטה אבל הדגים אינם צריכים שחיטה וכל דבר הגדל ממנו בהתר הוא גדל וכמו תולעת הפירות ואף בדגים אם פירשו אסורין כמו כל פירות. זה נראה דעתו ז"ל: ובהשגות א"א זה שבוש שאף בשר המליח כו'. וזו היא שיטת האחרונים ז"ל והם מפרשים קוקאני אסירי והם הנמצאים במעי הדגים דבהנהו איכא למימר דמעלמא אתו אבל הנמצאים בדגים אפילו מחיים בין עור לבשר שרו דליכא למימר מעלמא אתו אלא ממנו הם גדלים ודכוותה בבהמה שנעשו מחיים אסירי אבל אותן שגדלו אחר מיתה אפילו דבשרא שרו וזה דעת הרשב"א ז"ל. וכתב הוא ז"ל ודוקא בשלא פירשו ע"ג החתיכה אבל פירשו אפילו על גבי החתיכה אסירי ואפי' פירשו לאחר מיתה אסירי מספק עכ"ד ז"ל:

וכן המים שבכלים וכו'. ברייתא שם:

שרץ המים הנברא בבורות וכו'. נראה מדברי רבינו שחריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין ולא הותר בלא סנפיר וקשקשת אלא בורות שיחין ומערות שהן עצורין בכלים וכתנא דבי רבי ישמעאל דמשמע התם דפליג את"ק בחריצין המושכין ואינן נובעין וכן פירשו בעלי התוספות ז"ל וכדתני מתיא בן יהודה מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורין בכלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין בכלים וכן משמע בספרא דקתני לאיסורא עד שתהא מרבה את המים שבביברין ומשמע אף על פי שאינן נובעין ולזה הסכים הרשב"א ז"ל:

במה דברים אמורים בשלא פירשו ממקום ברייתן כו'. מבואר שם:

פרש לדפני החבית וכו'. שם שאלו במנא נמי ניחוש דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל ואמרו התם היינו רביתיה דתניא בורות שיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע ואמאי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא והדר נפיל אלא היינו רביתיה פירוש ואע"פ שפירש שם אין בכך כלום. וכתב הרשב"א ז"ל שאם פירשו לאחורי הכלי או על שפת הבור בחוץ אסורין דלאו היינו מקום ברייתן ופשוט הוא:

המסנן את היין או את החומץ וכו'. ברייתא שם כל השרץ השורץ לרבות יבחושין שסננן (וקודם זה איתא התם) אמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבייתא באורתא דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא. פירוש בשכר מצויין תולעין וקאמר דלא יסנן אותו בקסמין וקשין דקין שמשים על הכלי בלילה שאם תפול תולעת על הקשין לא יראנה ומשם תפול לכלי ולמחר כשיראנה יהי סבור שלא יצאת מן השכר לקשין. ורבינו לא הוצרך לכתוב זה מאחר שכתב למעלה שאם פירשו אע"פ שחזרו לכלי אסורין וכתב כאן שהאוכלן אחר סנון לוקה עליהן ממילא שכל שסננן ויש לחוש שמא פירשו על ידי סנון אסורים אבל אם לא סננן אין חוששין שמא מאליהן פירשו וחזרו, וז"ש רבינו אבל אם לא סנן שותה ואינו נמנע כמו שביארנו:

זה שאמרנו בפרק זה האוכל כזית וכו'. מבואר בהרבה מקומות ומהם במשנה במכות פרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ז) דבבריית נשמה כל שהוא יש מלקות.

ומה שכתב רבינו אפילו סרחה הבריה וכו'. הוא בשלא סרחה והבאישה עד כדי שלא תהא ראויה לאדם אבל אם סרחה כל כך כבר ביאר רבינו פרק ארבעה עשר שמי שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור וכן הוא דהלכה כרבן שמעון דאמר נבלה שאינה ראויה לגר לא שמה נבלה וכמו שיתבאר שם:

נמלה שחסרה אפילו וכו'. בעיא דלא איפשיטא בנזיר פרק כהן גדול (נזיר דף נ"א:) וידוע שאין להלקות מספק. ולכך כתב רבינו אינו לוקה עליה אלא בכזית:

לפיכך האוכל זבוב וכו'. כבר נתבאר זה:

הרי שהיתה הבריה משרץ העוף וכו'. דברי רבינו בזאת הבבא הם פירוש למה שאמרו בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט"ז:) אכל פוטיתא לוקה ד' אכל נמלה לוקה ה' (משום שרץ השורץ על הארץ) (אכל) צרעה לוקה ו' (משום שרץ העוף) וכבר ביאר רבינו שיטתו זאת בס״ה במצוה ק״פ בארוכה ופירש הוא הפך מפירוש הגאונים ז״ל שהם סבורים שאם באו שני לאוין בדבר אחד לוקין עליהן שתים ורבינו ז״ל אינו סבור כן וע״כ אמר שרבוי המלקיות הוא מפני שיש בבריות אלו פעולות ותכונות שונות ונכללות באחד מהן מינין חלוקין לפיכך לוקה עליהן על כל הלאוין האלו וכבר חלקו עליו ג״כ האחרונים ז״ל: ובהשגות א״א המאסף הזה אסף דברים וכו'. ואינם דברים מוכרעים כלל. אבל הרמב״ן ז״ל הקשה בזה קושיות חזקות ודחה פירוש רבינו והעמיד פירוש הגאונים ז״ל שפירש שהפוטיתא הוא דג טמא קטן ולוקה עליו ארבע שתים מלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ואלו השני לאוין כוללין כל שרץ והדגים הטמאים הם קרויין ג״כ שרץ ושני לאוין אחד בויקרא ואחד במשנה תורה בכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת נמלה לוקה חמש שתים מלא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם שהם כוללין כל השרצים והנמלה היא שרץ הארץ ואחד מוכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל ואחד מכל הולך על גחון לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום ואחד מלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ צרעה לוקה חמש דשרצים ואידך כל שרץ העוף לפי שהיא מעופפת, ומה שהזכירו מינין אלו בגמרא הוא לרבותא שאע״פ שהם קטנים ביותר לוקין עליהם כל אלו המלקיות אלו דבריהם ז״ל:

ריסק נמלים והביא אחת שלימה וצרפה וכו'. בפרק אלו הן הלוקין מימרא מפורשת: