מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש וכו'. ברייתא בפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב):

ואיסור אבר מן החי וכו'. ברייתא שם מחלוקת תנאים ופסק רבינו כחכמים:

אחד אבר שיש בו בשר וכו'. מ"ש רבינו כאן שאבר מן החי הוא אפילו אבר שאין בו עצם מתבאר בסוגיא שם ומוסכם מן המפרשים ז"ל. אבל מ"ש שהאבר שאין בו עצם אם נחתך מקצתו הרי זה אסור משום אמ"ה וכשאמר רבי יוחנן שם (דף ק"ב:) דבשר מן החי הוא משום בשר בשדה טרפה כנזכר פ"ד דוקא בבשר הפורש מאבר שיש בו עצם וכיון שלא פירש כברייתו אין בו משום אמ"ה אלא משום טריפה אבל באבר שאין בו עצם אפי' במקצתו יש בו משום אבר מן החי, נראה שיצא לו ממה שאמרו שם אמר רבי יוחנן ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה ואמרו שם לר"י אכל אבר מן החי ובשר מן החי חייב שתים פירוש משום דתרי לאוי נינהו אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת, פירוש דחד לאו הוא, אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה לד"ה חייב שתים. עוד שם (דף ק"ג) (אמר ר' חייא) בר אבא אר"י אכל חלב מן החי ומן הטריפה חייב שתים אמר ליה ר' אמי פירוש לר' חייא לימא מר שלש שאני אומר (דר' יוחנן אמר) שלש איתמר נמי אמר ר' אבהו אר"י אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש. והנה זה מוכיח בביאור דאף לר"י התולש את החלב מן החי שהוא קרוי אבר מן החי ולא בשר מן החי ויצא לנו מכאן ג"כ שהחלב קרוי אבר ובודאי לא מיירי בתלש כל החלב אלא מקצתו דהא אכל חלב סתמא קאמר אלמא מקצת מאבר מן החי שאין בו גידים ועצמות עובר ג"כ משום אבר מן החי ונתבארו דברי רבינו. ויש חולקין בזה ואומרים דהא דאכל חלב כגון שתלש כוליא בחלבה ואכלה דהוא אבר מן החי בפני עצמו. וזה נראה דעת הר"א ז"ל בהשגות, וכתב הרשב"א ז"ל ולא מיחוור דאכל חלב בלבד משמע וכלהו שלש מלקיות משום חלב לבדו קאמר עכ"ל:

האוכל מאבר מן החי וכו'. שם אמר רב אמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיבא ביה והקשו עליו והעלו דאבר שיש בו כזית בין בשר גידין ועצמות שאכלו חייב. ומה שכתב אבל אם הפריד האבר וכו', מתבאר שם במה שאמרו בשם ר' יוחנן חלקו מבחוץ פטור וכך הוא פירושו לדעת רבינו שאינו חייב עליו כיון שאין בו כזית בשר ועיקר:

חלקו לאבר זה ואכלו וכו'. זה מתבאר ממ"ש שם בשם ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית ולא פליג אההיא דלעיל דכל שיש כזית בשר באכילתו חייב בכל גוונא. ויש פירושים אחרים וזה עיקר. וכבר כתב רבינו מימרא זו פ' י"ד:

לקח כזית מן האבר וכו'. שם חלקו מבפנים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור וקי"ל כר' יוחנן:

תלש אבר מן החי וכו'. שם אוקימתא דרבנן בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקיימא לן כר' יוחנן:

וכן התולש חלב וכו'. כבר הזכרתי למעלה דאכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש וכרבי אמי ורבי אבהו בשם רבי יוחנן וממימרא זו מתבאר מ"ש רבינו כאן:

בשר המדולדל וכו'. בפ' בהמה המקשה (חולין ע"ג:) ובשר בשדה טרפה להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן ואמר רבב״ח אר״י אין בהן אלא מצות פרוש בלבד וכו' אמר רב אכלו לזה לוקה ואמרו שם דלא פליגי דההיא דר״י כשנשחטה וההיא דרב כשמתה דמיתה עושה ניפול פירוש כבר מחיים והוה ליה אמ״ה ושחיטה אינה עושה ניפול, וכתב רבינו אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. פי' ואם מתה אינו חייב עליו משום אמ״ה אלא משום נבלה ופשוט הוא דהא דאבר ובשר המדולדלין באינו יכול לחזור ולחיות הוא ומתבאר מהדינים שיבאו בסמוך:

שמט אבר וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ג) (הני) ביעי חשילתא רב אמי ורב אסי חד אסר וחד שרי מאן דאסר מדלא קא בריין אמ״ה נינהו מאן דשרי מדלא קא מסרחן הני חיותא אית בהו וכו' אמר ליה ר״י לרב שמן הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך. ודעת רבינו שבכ״מ אסורין שמנהג הוא שנהגו ישראל מקדם. אבל רש״י ז״ל פירש אל תטוש תורת אמך מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסור עכ״ל. וזה דעת הרשב״א ז״ל שאין אסורין אלא במקום שנהגו בהן איסור. ולשון ואת לא תיכול נראה כדבריהם:

עצם שנשבר אם היה הבשר וכו'. יש אבר ששבירתו טורפת הבהמה ויתבאר פרק ט' מהלכות שחיטה וכאן נזכר מה שהוא באבר לבד באיברים שאינן טורפין והדין הוא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ו:) ת״ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור וכמה רובו ומסקנא בעינן רוב עביו ורוב הקפו. ויש במקצת ספרי רבינו או רוב הקף ובמקצתן ורוב הקף והיא הנוסחא האמיתית. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור ובגמ' אמר עולא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר א״ל רב נחמן לעולא ולימא מר עוף מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני אבל עור לבדו לא יציל אמר ליה אנן עור או בשר תנן א״ד (אמר עולא) אמר רבי יוחנן עור מצטרף לבשר אמר ליה ר״נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא. פירוש דדוקא כשרוב החופה הוא בשר. אמר ליה אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דרבי יוחנן ואכשריה א״ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ע״כ. ורבינו פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר משום דמייתינן מיניה ראיה שם (דף ע"ז) ת״ש דאמר עולא עור הרי הוא כבשר אלמא כן הלכה. ויש מי שדחה זה ופסק כלישנא בתרא לחומרא וכר״נ ועור משלים לבשר דוקא משלים שהרוב הוא בשר ובעוף מצטרף שאפילו מחצה עור ומחצה בשר כשר זה דעת הרשב״א ז״ל. וכתב ויראה לי שעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף. עוד כתב מקום יש שהעור לבדו מציל והיכן במקום הסמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש לפי שאין שם לעולם אלא עור לבדו דבוק לעצם עכ״ל. עוד כתב היו רירין בין העור לעצם יש אומרים שהוא מציל אע״פ שאין שם בשר עד כאן. ואין מקום לכל זה לדעת רבינו ונתבאר בגמ' שגידין הרכין אינן מצילין כיון שסופן להקשות ולזה לא הזכירן רבינו:

נשבר העצם והבשר וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא חוץ ממ"ש רבינו או שנקדר כמין טבעת שאמרו שם נקדר כמין טבעת מהו ופשטוה מהא דאמר רב דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה אר"פ והוא דקנה גרמא דידיה ע"כ בגמ'. ורש"י ז"ל פירש הא דרב פפא שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדרה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עליית ארוכה היא עכ"ל. וכן פסק הרשב"א ז"ל ואולי היה לרבינו גירסא אחרת או פירוש אחר בזה. ואין מכל זה בהלכות כלום לפי שהן דברים שאינן מצויין:

המושיט ידו למעי בהמה וכו'. שם (דף ס"ח) משנה חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. ופירש רבינו דבר שגופה אסור משום אבר מן החי, ופשוט הוא שכיון שנחתך מחיים ואין שחיטה מטהרתו הרי הוא אבר מן החי:

עובר שהוציא ידו או רגלו וכו'. תחלת הפרק (דף ס"ח) בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר ורבי יוחנן פליג עליה ואתותב וקי"ל כרב.

ומ"ש רבינו שאפילו נולד הולד אחר שחיטת אמו שהאבר אסור לעולם. מבואר:

הוציא מקצת האבר וכו'. שם מחלוקת רב ור"י וקי"ל כר"י כדאיתא בהלכות ואין לידה לאיברים ואע"פ שיצא הרוב מה שנשאר מבפנים מותר, ובגמ' אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרוב מהו. פירוש לאסור המעט הנשאר, את"ל כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכו עד שהשלימו לרובו מהו. פירוש לאסור הנשאר מי אמרינן הא נפיק ליה רובו או דילמא רובא בבת אחת בעינן ולא איפשיטא. ופסק הרשב"א ז"ל בראשונה להקל כאת"ל ובשניה להחמיר ולא נזכר זה בהלכות. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ"ד יש לידה לאיברים ואתיא דלא כהלכתא דאי למ"ד דאין לידה פשיטא דכשם שאין רוב אבר אוסר מיעוט הנשאר בפנים כך אין רוב איברים אוסרין מה שנשאר בפנים אא"כ יצא הרוב בבת אחת שהוא כילוד. אבל בכל הספרים יש לדברי האומר אין לידה לאיברים וצ"ע.

ומ"ש שאם החזירה האבר לפנים שאינו אסור אלא מה שיצא ואם לא החזירו שאסור אפילו מקום חתך. מבואר שם בגמ' ובהלכות:

כל אבר עובר וכו'. זה ברור שכיון שחתכו והוציאו מן הגוף הרי הוא אבר מן החי וכן מתבאר שם שמ"ש חתך מן העובר שבמעיה מותר דוקא כשהניחו שם עד אחר שחיטה וזהו ששנינו שם (דף ע"ב) הוציא (העובר את) ידו וחתכה ואח"כ שחט את אמו הבשר טהור לומר שאע"פ שהאבר מטמא משום אמ"ה הבשר הנשאר טהור ואע"פ שנגע בו בשעת חיתוך לפי שאינו מקבל טומאה מחיים.

ומ"ש אפי' מת העובר כו'. אפשר שיצא לו ממ"ש שם על המשנה במחלוקת רבי מאיר וחכמים שמחלוקתן שוה בעובר מת או חי ואע"פ שאין זה הכרח פשוט הוא:

ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. רבינו השוה אבר זה שיצא חוץ למחיצתו לאבר ובשר המדולדלין בבהמה שנתבאר למעלה שאם נחתכו אחר שחיטה אינו לוקה עליהן ואם מתה הבהמה שלוקה עליהן משום אמ"ה דמיתה עושה ניפול ככתוב למעלה והדין עמו חדא דמריבויא דקרא חד נפקי דהיינו ובשר בשדה טרפה וכיון דגלו לן בחד דכל שנחתך אחר שחיטה אינו לוקה עליו דה"ה לאידך. ועוד דבהדיא תניא בברייתא גבי פלוגתא דר"מ ורבנן גבי טומאה ששנינו שם שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ואמרו בברייתא (דף ע"ג) שאמר להם (ר' מאיר לחכמים לא) אם טהרו שחיטת טריפה אותה ואת אבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה. אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יתר מגופה שהרי שנינו חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה ע"כ. הנה שהשוו האבר שיצא לאבר המדולדל וכן הדין דמריבוי דחד קרא נפקי. ודע שדעת רבינו שאע"פ שאין בהן מלקות כשנחתכו אחר שחיטה הרי הן אסורין מן התורה ואין איסורן מדבריהם בלבד אלא הרי הן כחצי שיעור דאתו מריבוי ואין לוקין עליו. ומש"ל דאמר רבי יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה פירושו שהן אסורין מן התורה ואין בהן מלקות אבל הוא מצוה לפרוש מאכילתו. וכבר פסק רבינו למעלה בדין האבר המדולדל באותן בעיות שלא נפשטו בגמ' לחומרא כדין תיקו דאיסורין דאורייתא וכן היא כוונתו ונראית לי עיקר ששם אמרו בגמ' גבי האבר המדולדל שנחתך אחר שחיטה אכלו לזה אינו לוקה ואין לשון זה נאמר באיסורין של דבריהם. ועוד מתבאר יותר בגמרא בדין אבר העובר שנחתך אחר שחיטה שהוא אסור מן התורה. אבל יש מן המפרשים שפירשו אין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וחלקו בין אבר המדולדל לאבר העובר שהוא אסור מן התורה. ובהשגות כתב כאן בדין אבר העובר שנחתך אחר שחיטה שכתב רבינו אינו לוקה א"א זה שבוש שהרי אמר למעלה אפי' החזירה וכו'. ומה שכתב שרבינו אמר למעלה אפילו החזירה וחתכו אחר שחיטה לוקה לא עיין בדבריו שלא כתב רבינו למעלה לוקה אלא נאסר וכבר ביארתי כוונתו שהוא סבור שאסור מן התורה ואין בו מלקות והבאתי ראיה לדעתו ז"ל:

עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כן נולד וכו'. פי' שנולד אחר שחיטת האם כנזכר למעלה והדין בעיא שם (דף ס"ט) מהו לגמע חלבו חלב דעלמא לאו כאמ"ה דמי ושרי האי נמי ל"ש או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורו בשחיטה הכא לית ליה תקנה לאיסורו בשחיטה תיקו. ופסק בה רבינו לחומרא כדין תיקו דאיסורא דאורייתא וכמ"ש בסמוך:

השוחט בהמה מעוברת וכו'. משנה שם (דף ע"ד):

ואפילו שליא וכו'. שם (דף ע"ז) במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ופירש"י ז"ל ואע"ג דלא נפק אלא פורתא (אסור באכילה) שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד. ובגמרא אמר רבי אלעזר לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פירוש בולד שהוא בפנים אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ותניא כותיה. ופירוש רבינו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא ממנה אסור והשאר מותר והטעם לדבריו דמה שיצא ודאי הרי הוא כאבר שיצא מן העובר שאסור. ובהשגות א"א מכדי קי"ל דשליא וכו'. ומ". ש דשליא אינו אוכל דפרש בעלמא הוא, נראה שיצא לו ממ"ש שם שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין ומ"מ אין זה ראיה להתירה כשיצאת לחוץ וכבר סמכו היתרה כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חשב עליה מטמא טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור:

מצא בה עובר חי וכו'. מחלוקת במשנה (דף ע"ד) ופסק כחכמים:

ואם הפריס על גבי קרקע וכו'. מסקנא דגמרא דרב אשי ס"ל דאין הלכה כר' שמעון שזורי דאמר וחורש בשדה אפילו בן חמש שנים שחיטת אמו מכשירתו ושחיטה זו אינה אלא מדבריהם משום מראית העין. וכתב רבינו בפירוש המשנה ודע שאינו צריך בדיקה ר"ל שאין הטריפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע"פ שהוא חי עכ"ל. וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב וכן הורו מגדולי המורים ומתוך דבריהם נראה שאף אם נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום ע"כ לשונו:

קרע את הבהמה וכו'. משנה וגמרא שם. ושחיטה זו היא שחיטה גמורה מן התורה שהרי לא ניתרת אמו בשחיטתה ואתיא כרבא דהוא בתרא:

ואם לא גמרו חדשיו וכו'. זה פשוט ומתבאר שם. ודע שכל שנפסלה בשחיטת האם הרי הוא כאילו קרעה ופשוט הוא:

כל עובר שהוציא ראשו והחזירו וכו'. משנה שם הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו ה"ז כילוד. וכתב רבינו וצריך שחיטה, וממילא שאם הוא בן שמונה חי או בן תשעה מת שהוא אסור שהרי אינו בן שחיטה. ודע דה"ה ליצא רובו ביחד שהוא כילוד וכ"ש הוא מראשו וכן מתבאר בגמרא: