שלשה דינין האמורין בתורה בארבעה שומרים וכו'. משנה פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) ולא הוזכר במשנה שואל ומ״מ דינו כדין שאר השומרים כמ״ש רבינו בארבעה שומרים ומה שלא הזכירו במשנה מפני הקדשות דלא שייך בהו שאלה. וכ״כ ז״ל:

שנאמר כסף או כלים וכו'. מפורש בברייתא שם.

ומ"ש יצאו הקדשות ונכסי עכו"ם. מפורש שם הקדש רעהו כתיב פירוש ואין הקדש רעהו. וכן הדין לעכו"ם שבכ"מ שהוזכר רעהו אין העכו"ם בכלל. ופשוט הוא ומבואר במכילתא:

ואם קנו מידו חייב באחריותן. בגמרא שם מימרא ובהלכות:

ותקנו חכמים שנשבעין על ההקדשות וכו'. מימרא בגמ' שם. וכתבו ז"ל שבאלו אפילו משבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר. ומהשמועה האמורה בגמ' גבי הקדש יש ללמוד ששומר שכר שפטור מאונסין בכל מקום אם נאנס ה"ז לא הפסיד שכרו אלא נשבע שנאנס ונוטל שכרו ועיקר:

יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא וכו'. זה מחלוקת ישנה בין המפרשים ז"ל ויש שדקדקו ממה שאמרה המשנה באלו שומר חנם אינו נשבע ולא אמרה אינו משלם דדוקא אינו נשבע ונאמינהו במה שאמר שלא פשע הא אם נודע שפשע משלם וכן נראין דברי רש"י ז"ל. ודין הפושע בשטרות לדעת רבינו שהוא כמזיק כבר נתבאר פ"ז מהלכות חובל ומזיק השורף שטרותיו של חבירו על אי זה דרך הוא חייב. והרמב"ן והרשב"א ז"ל חלוקין בזה ואומרים שאין זו טענה שהמשנה לא הזכירה אלא מה שנזכר בכתוב ובשומר חנם לא נאמרו תשלומין בכתוב כלל ומ"מ הדין שוה שאפילו אם פשעו פטורין. וכתבו ז"ל דפושע לאו מזיק הוא שהרי פשיעה בבעלים פטור ואילו מזיק בבעלים חייב וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות:

וכן הורו רבותי וכו'. בהשגות א"א משנתנו היא וכו'. ובאמת לא נתכוין רבינו לדין המשנה וכבר כתב דין המשנה סוף פ"ח ואם לכך נתכוון לא היה תולה אותה בהוראת רבותיו אלא כאן ענין אחר הוא ואינו מן השם שכאן לא התנה שאם לא יעשו ישלמו כמו שמזכיר במשנה וגם כן אין תשלומין אלו דומין לאותם תשלומין ששם משלם כל מה שהיתה שדה זו ראויה לעשות וכאן אינו משלם אלא מה שהפסיד שפחת בדמים מחמת שלא עשה מה שקיבל על עצמו לעשות והטעם שאינו משלם יותר מפני שלא התנה שאם לא יעשה ישלם. זה נראה בדעת רבינו והוא נמשך אחר מה שאמר שהפושע בדברים אלו משלם:

המוסר לחבירו דבר המחובר וכו'. פסק כחכמים שבפרק שבועת הדיינין בשבועות (דף מ"ג) והביאוה פרק השואל (דף ק') ופירשו ז"ל אפילו אינן צריכין לקרקע כלל. ויש לדקדק בזה במ"ש פ"ה מהל' טוען ונטען:

הפקיד הקדש וכו' וכן עכו"ם וכו'. במכילתא (דף ל"ג פט"ו בפ' משפטים) וכי יתן איש אל רעהו וכתיב ישלם שנים לרעהו ולא להקדש ולא לאחרים. פי' בעינן לרעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין. ופירוש אחרים עכו"ם:

אחד האיש וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות ואמרו פ"ק דבב"ק השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וכמה מעשים בגמ' בדיני שומרים בנשים:

קטן שהפקיד ביד גדול וכו' הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת קטן וכו'. זה דעת הרב אבן מיגש ז״ל בפירושיו בשבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל"ח) דכי אמרינן במתניתין שאין נשבעין על טענת קטן דוקא שבועת מודה מקצת ועד אחד שהן באות מחמת טענה אבל שבועת שומרין שהיא באה על שמא כיון ששמר לקטן נתחייב לו שבועת השומרין. ואע״פ שמכי יתן איש אל רעהו למדו זה ואמרו אין נתינת קטן כלום ופסוק זה בשומרים הוא כתוב לא לענין שומרין פטרו הכתוב אלא עירוב פרשיות כתוב כאן כמו שכתב בפירושיו בארוכה. אבל הרמב״ן והרשב״א ז״ל והרבה מהמפרשים ז״ל חולקים עליו ואמרו שדבר תורה אין נשבעין לקטן והביאו לזה ראיות. ומ״מ יש שהורו שנשבע הוא שבועת היסת על ידי קטן שלא כדברי הראב״ד ז״ל בהשגות שכתב שאפילו היסת אינו נשבע. ועוד יתבאר זה פ״ה מהל' טוען ונטען:

כדרך שתקנו חכמים וכו'. מימרא דרבי אלעזר בהשואל (דף צ"ט) ותניא כוותיה ופירוש שאם היה משאיל חפץ לחבירו כיון שמשך השואל החפץ אין המשאיל יכול לחזור בו וכן בנושא שכר וכן שמתחייב השומר באונסין משעת משיכה ולא קודם:

האומר לחבירו. משנה פרק השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ' ע"ב) וכתב הרשב״א ז״ל וא״ת ובמאי מיחייב והא אמרינן כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. יראה לי דהניח לפניו בסמטא ובתוך ארבע אמותיו ואי נמי בבהמה ובשאמר לו הכישה במקל והיא תבא וכדאמרינן לקמן בפרק השואל הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאה מרשות משאיל ומתה חייב הראב״ד ז״ל עכ״ל. ופירוש כ״ש אם היה זה ברשות השומר שמתחייב בכך:

אמר לו וכו' הנח לפניך. מימרא דרב הונא שם בהשוכר (דף פ"א ע"ב). הנח סתם בעיא ולא איפשיטא. וכתבו ז"ל דהמוציא מחבירו עליו הראייה ואפילו שומר חנם לא הוי וכן בהלכות. ודין הרי הבית לפניך בהזהב:

אבל מחרים וכו'. כל מקום שתראה בדברי רבינו חרם בדיני הממון הוא מתקנת הגאונים ז"ל שתקנו חרם סתם בדברים רבים ולא נזכר כלל בגמרא:

אחד המפקיד וכו'. דין זה מוסכם מכל הפוסקים ז"ל שדין שבועת השומרים היא אפילו בלא עדי פקדון שלא כדברי הסוגיא שבראש כל הנשבעין לפי שאינה עיקרית וכבר הכריחו כן:

אבל מה שכתב רבינו שאין אומרין מיגו לפוטרו משבועה. והכוונה בשום מקום בעולם אין מיגו פוטר משבועה. זה דעת ר"ח ז"ל והרב אבן מיגש ז"ל וזה דעת רבינו מאיר הלוי ז"ל. אבל יש מהמפרשים ז"ל שנחלקו עליהן ואומרין שבמקומות אחרים חוץ משבועת השומרין אמרינן מיגו לאפטורי משבועה והדברים עתיקים:

אפילו היה הדבר וכו' שוה פרוטה וכו'. גם זה נמשך בזה אחר דעת רבו אבן מיגש ז"ל שכתב כן בשבועות פרק שבועת הדיינין ומחלוקת היא בין הגאונים ז"ל שיש מי שסובר שצריך שתי כסף משום דכסף או כלים דמיניה ילפינן שתי כסף בשבועת השומרים כתיב. ודעת אבן מיגש ז"ל היא שאינן צריכין דאע"ג דכתיב גבי שומרים עירוב פרשיות כתוב כאן ואינו אלא בטענת מודה מקצת. ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדברי האומר שצריכה שתי כסף. ועוד יתבאר זה פרק שלישי מהלכות טוען ונטען:

ואין אחד מן השומרים וכו'. מוסכם מהגאונים ומבואר בב״ק פרק הגוזל עצים דלא כרמי בר חמא דאמר שאף השומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלא כר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן כדאיתא התם ומבואר בהלכות שם וכן מוכיח בסוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע' ע"ב) שאפילו טען נאנס הכל חייב שבועה מן התורה:

מתנה שומר חנם להיות פטור וכו'. משנה פרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צ"ד):

וכן מתנה בעל הפקדון וכו'. ברייתא שם.

ומה שכתב ואין צריך קניין. פסק כרבי יוחנן שאמר שם כן. וכן בהלכות:

טען זה שהיה שם תנאי וכו'. זה פשוט שגלגול שבועה הוא מדאורייתא ובכמה מקומות נתבאר:

טען שהפקיד אצלו וכו'. גם זה פשוט שאין שבועת השומרין בכופר אלא בטוען נאנסו אבל בטוען לא הפקדתני או לא נעשיתי שומר או החזרתי שכל אלו טענות שהמפקיד יודע בהן כמו הנפקד אין שם חיוב שבועת התורה אלא במודה מקצת וכן מוכיחות המשניות שבפרק שבועת הדיינין בבירור אבל פשוט הוא שיש שם שבועת היסת:

זה אומר השאלתיך וכו'. כבר נתבאר זה שכל שאינו מודה מקצת בטענות אלו הוא פטור משבועת התורה ובכמה מקומות בגמרא נתבאר זה:

בד"א כשלא היה שם שטר וכו'. ופירוש אע"פ שיש שם עדים כיון שאין שם שטר נאמן לומר החזרתי ובשבועת היסת וכמבואר ריש פרק הנשבעין ולפיכך סתם רבינו ז"ל ואמר כשלא היה שם שטר:

ודין השטר. הוא בעיא ופשטה רב חסדא סוף המוכר את הבית (בבא בתרא דף ע') שנאמן לומר החזרתי ובשבועת התורה ומבואר שם הטעם מיגו דאי בעי אמר נאנסו. וזה מוסכם:

בד"א כשהיה השומר וכו' אבל אם היה חייב להביא ראייה על טענתו כמו שיתבאר. פירוש יתבאר בראש פרק שלישי שבמקום רואין ועדים מצויין שאינו נאמן בשבועה ובאותו צד אם היה הפקדון בשטר אינו נאמן לומר החזרתי וזה החילוק אע"פ שלא נזכר בפירוש בגמרא פשוט הוא שהרי בזה הצד אין כאן דין מיגו כלל וא"כ פשוט הוא שלא יהיה נאמן לומר החזרתי שהרי הטעם שאמרו נאמן אינו אלא במיגו וכל זמן שאין שם מיגו ודאי אינו נאמן ופשוט הוא:

ומ"ש אלא ישבע בעל השטר בנקיטת חפץ וכו'. בהשגות אמר אברהם והוא דאמר ליה אישתבע וכו'. דימה זה למלוה את חבירו בשטר וטען הלוה ואמר פרעתיך שאומרין ללוה לך שלם ואם טען הלוה ואמר ישבע לי נשבע המלוה כמו שיתבאר ראש פי"ד מהלכות מלוה ולוה ונכון הוא. ורבינו קיצר בכאן:

אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר וכו'. פי' הכוונה היא בנשבעין ונפטרי' ולא בנשבעין ונוטלין ובזה נסתלקה ההשגה דודאי יש בנשבעין ונוטלין מדין מיגו שהוא נשבע בנקיטת חפץ והוא המלוה על המשכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ובשבועה כמו שנתבאר פ"ד מהל' טוען ונטען אבל דין זה הוא בנשבע ונפטר והכרח הוא שלא יהיה זה אלא בשומר בשטר שהוא נפטר במיגו לפי שכל שאר הכופרים בכל אין בהם מחוייב שבועה מה"ת אלא השומרים בטענת נאנסו ופשוט הוא: