כשם שמתנה אדם כל תנאי שירצה במקח וכו'. זה פשוט.

ומ"ש שהשכירות מכירה לזמן קצוב. מפורש בהזהב (דף נ"ו ע"ב):

וכל שאין לו למכור וכו'. ג"ז פשוט:

המשכיר בית לחבירו לשנה וכו'. משנה מפורשת שם בהשואל (דף ק"ב) ומיהו כתב הרשב"א ז"ל נ"ל דדוקא באומר שנה זו א"נ השנה דקיי"ל דהו"ל כאומר שנה זו אבל באומר שנה אחת לעולם אין לו אלא י"ב חדש וכן כתב בנדרים פרק קונם יין זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לו לשוכר לעולם י"ג חדש אלא בעומד בר"ה ונתעברה שנה אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י"ב חדש ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע"כ והאריך בזה אבל אין דעת רבינו כן שהרי כתב בפרק עשירי מהלכות נדרים שהאוסר דבר על עצמו שנה אחת ונתעברה שנה אסור בה ובעיבורה והרשב"א ז"ל נחלק עליו בנדרים ומהם למד לדין השכירות ופשט המשנה שבפ' השואל כדברי רבינו:

השכיר לחדשים וכו'. במשנת השואל (דף ק"ב):

הזכיר לו חדשים ושנה. פסק כר"נ דהלכתא כוותיה בדיני ומבואר בהלכות:

וכן בעל הבית שאמר לזמן זה וכו'. גם זה מהטעם האמור למעלה שקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן הדין בכל מילתא דלא עבידא לאיגלויי כמו שנתבאר בפרק זה:

השוכר שאמר נתתי שכר הבית וכו' אם תבעו בתוך שלשים וכו'. בהשגות א"א ל' יום לאו דוקא וכו'. ופשוט הוא וכבר ביאר רבינו באמרו וכן אם שכר ממנו ופירש שיתן לו השכר וכו' ומ"ש שלשים יום הכוונה בשוכר סתם ובאותן שלשים יום של הודעה ובהלכות ובקצת ספרי הגמ' הגירסא כך תנינא כל ל' יום בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן לאחר ל' יום בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן ונראה שסובר רבינו שהיא ברייתא שנויה על דין זה ורש"י ז"ל החליף הגירסא כמו שכתוב בפירושיו:

וכן אם שכר ממנו ופירש וכו'. כבר נתבאר זה:

המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים וכו'. מימרא דרב נחמן שם (דף ק"ג):

השוכר פרדס או שהיה משכון בידו וכו'. מעשה בהמקבל (דף ק"ט) ופסק כרבא:

וגוף האילנות שיבשו או נקצצו שניהם אסורין בהן משום רבית המלוה והלוה. בהשגות א"א אין כאן רבית וכו'. ובגמרא אין שם טעם אלא שניהם אסורין ורש"י ז"ל פירש בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג והר"א ז"ל ורבינו מפרשים אותה במלוה ולוה ופירוש דברי רבינו שהמלוה אסור באילנות מפני שאם הוא אוכל הקרן נמצא שהפירות שאכל עד עתה היה בשכר מעותיו אבל הלוה צריך עיון היאך יש בו משום רבית. ויש לפרש שאם יאכל הקרן הלוה יצטרך להחזיר לו מעותיו למלוה ונמצא שנתן הפירות בריבית המעות ועדיין צריך עיון:

שטר השכירות או שטר המשכון וכו' עד שיביא בעל הקרקע ראיה. כך נפסקה הלכה בהמקבל (דף ק"י) בגמ' בפירוש והקשו שם והא קי"ל [דהלכתא כרב נחמן דאמר] קרקע בחזקת בעליה עומדת ותירצו הני מילי מילתא דלא עבידא לאיגלויי אבל מילתא דעבידא לאיגלויי וכו' תרי זימני בי דינא לא מטרחינן ופירש"י ז"ל זה לשונו סוף שיבאו עדי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא תרי זימני שמא הדין עם המלוה ואם נוציאנו מידו צריכין לחזור ולגבותם מיד הלוה לאחר זמן ע"כ:

אכלה השוכר או וכו'. פסק כרב יהודה דאמר הכין פרק המקבל שם וכן בהלכות ודוקא שאין שם עדים שממושכנת או מושכרת היא בידו וגם בעל הקרקע לא מיחה שהרי השוכר או המלוה יכול לומר לקוחה היא בידי הא לאו הכי ודאי אינו נאמן שהרי נאמנותו אינו אלא מדין מיגו ואם אין שם מיגו בטל נאמנותו:

מי שהכניס וכו'. ממעשה דהשואל (דף ק"א ע"ב) מההוא גברא דזבן חמרא והטעתו אשה כדאיתא התם:

השוכר ריחיים מחבירו וכו'. מעשה מפורש בהנושא בכתובות (דף ק"ג):