האומר בני זה. משנה בקידושין פרק האומר (דף ס"ד) מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן ובבבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) האומר זה בני נאמן ומבואר בגמרא שם לפטור את אשתו מן היבום והעמידוה אע״ג דמוחזק לן בגויה [שיש לו אחין] וזהו שסתם רבינו וכתב נאמן:

אמר זה אחי. שם בקידושין במשנה יש לי אחין אינו נאמן ובבבא בתרא זה אחי אינו נאמן ובקידושין הביאו ברייתא בפלוגתא דרבי ורבי נתן ואמר אביי התם דלרבי אפילו מוחזק לן באחין ואמר איהו אין לי אחין נאמן לפוטרה מן היבום מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא ור' נתן פליג עליו ומתבאר בגמרא בב"ב שאין הלכה כרבי לפי אוקימתא זו כמו שאכתוב בסמוך וכ"כ המפרשים דכל היכא דמוחזק לן באחי אינו נאמן לומר אין לי אחים כמ"ש רבינו:

לא היה מוחזק באחין. פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ה) ההוא דהוה מוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה [נמי] דלית ליה אחי אמר רב יוסף מאי ליחוש לה חדא דמוחזק לן [בגויה] דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה [אחי] א״ל אביי הא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא א״ל רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה ויש גורסין הא אמרי דאיכא עדים וזו היא גירסת רבינו ואף לגירסא הראשונה כתבו ז״ל דנפק עלה קלא בהכי דאי לאו הכי פשיטא דלא חיישינן לה וזה פשוט ומוכרח ממה ששנינו יש לי אחין אינו נאמן והוא בדלא מוחזק באחין וכ״ש בדין זה והרמב״ן ז״ל כתב דלאו בקול דעלמא אסרינן לה אלא בדאמרי דאיכא עדים כלומר שהוחזק קול בב״ד וכ״נ דעת הרשב״א ז״ל ויש מן המפרשים אומרים דלא בעינן קול מוחזק בב״ד וזה דעת רבינו:

מי שזנה עם אשה. דין זה אינו מבואר בגמרא אבל דעת רבינו הוא דע״כ לא אמרינן האומר זה בני נאמן לפטור את אשתו מן היבום אלא כשהוא אומר שהוא בנו מאשתו שידוע לו שבנו הוא אבל בנו מאנוסתו או ממפותתו אינו יודע אם הוא זה בבירור הלכך מחמירין בו וזה דבר ברור הוא באשת איש שי״ל שרוב בעילות אחר הבעל ושמא מן הבעל הוא זה אבל בפנויה היה נראה לחלק בין אם חשודה ממנו בלבד או חשודה מאחרים שאם אינה חשודה מאחרים אלא ממנו בלבד הא אמרינן ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ט) כהן שבא על בת ישראל וילדה תאכל בתרומה ואיכא לישני בגמרא לישנא קמא דוקא דלא דיימא מעלמא (פי' שאינה חשודה מעלמא) לישנא בתרא אף על גב דדיימא מעלמא ונראה דעת רבינו פרק שביעי מהלכות תרומות כלישנא קמא וכיון דלענין תרומה דאיכא גם כן איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא ניהמניה וכל שכן ללישנא בתרא. והרשב״א ז״ל כתב בתשובה דכל שראינו שבא עליה או שהוא מודה שבא עליה בתר דידיה שדינן ליה והוא שלא ידענו שבא עליה אחר אבל אם בא עליה אחר בכי הא לא אמרינן לשדייה בתר קמא דה״ל כספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון דמספקא לן מילתא ולא שדינן ליה בתר קמא ע״כ דבריו. ונראה בדעתו ז״ל שהוא פוסק כלישנא בתרא דהתם דכל דלא ידעינן בבירור שבא עליה אחר אף על גב דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה ובזה נראה להחמיר דה״ל ספיקא דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני אבל בדלא דיימא בעלמא אינו מוצא טעם נכון לחלק בין דין זה לדין התרומה ואפילו בדדיימא אפשר שהלכה כלישנא בתרא דסוגיין בפירקא קמא דכתובות אתא כי ההוא לישנא:

נאמן עד אחד. בפרק האשה רבה העלו בהלכות בשם הגאונים שנאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה כדי שתתייבם או שיאמר שמת יבמה כדי שתנשא

לשוק וכתב רבינו או שניתן לבעלה בן. ובהשגות אמר אברהם זה הדמיון אינו מחוור כו' והרב בעל המאור סובר כדעת רבינו וכן הכריע הרשב״א ז״ל וכתב דאין ראיה מהבעל דשאני עד דאף היא דייקא ומינסבא משא״כ בבעל דסמכה עליה לגמרי ע״כ. ואני אומר שאף בבעל אין הדין פשוט כן שכבר נתבאר למעלה שאם אמר יש לי בנים אע״פ שמוחזק באחין נאמן כדאיתא בהדיא בגמרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ה) וסתמא קתני לה אע״ג דמוחזק דלית ליה בני נאמן ואפשר דכיון דמסקינן במוחזק באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן אלמא דבורו נגד חזקה לא מהני הה״נ במוחזק דלית ליה בני ואמר יש לי בנים אינו נאמן דכאן וכאן להתיר הוא בא וכי אמרינן דנאמן ה״מ דלא ידיע אי אית ליה בני או לא אבל במוחזק דלית ליה בני לא ויש לחלק ביניהם ולומר דשאני אחין דלא תליא מילתא בדידיה ואפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינה ראיה נגד חזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן כנ״ל. ומ״ש רבינו ואפילו עבד או אשה פשוט הוא שכיון שעד אחד נאמן הרי הוא כעדות מיתת הבעל וכ״נ מן הסוגיא וכבר נתבאר פרק י״ב מהלכות גירושין דיני עדות מיתת הבעל ומי הן חמש נשים אלו שהזכיר כאן רבינו:

שתי יבמות שבאו. משנה פרק האשה צרה (דף קי"ט:) קרוב ללשון רבינו. ומה שכתב שאין יבמתה נאמנת הוא מפני שיבמתה היא אחת מחמש נשים שהזכיר בסמוך שנזכר פי"ב מהלכות גירושין:

היה לאחת מהן. שם במשנה:

היה לזו בנים. שם במשנה ובגמרא תנא לזו עדים ובנים ולזו לא עדים ולא בנים שתיהן מותרות ולא הוצרך רבינו להזכיר זה שפשוט הוא לפי מה שנתבאר:

היה להן יבם וכו'. שם במשנה נתייבמו ומתו יבמין אסורות לינשא ר' אליעזר אומר הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם וקי"ל כת"ק וע"כ ל"פ אלא במתו אבל בנתגרשו לא ופי' מתו היבמין האלו בלא בנים אבל אם היו להם בנים ודאי מותרות הן בהכרח שהרי גמרא ערוכה שכל אחת נאמנת לומר מת בעלי לגבי עצמה אבל לגבי חבירתה לא וכיון שכן כשלאה אשת ראובן אומרת מת בעלי ונתייבמה ללוי והיו בנים ללוי אע"ג דאין אנו מאמינין לה לגבי רחל אשת ראובן האומרת מת בעלי מ"מ אפילו שמעון קיים הרי אינה יכולה להתייבם לו ולמה תאסר וכ"ש נתגרשו כמ"ש רבינו אבל בשמתו היבמין בלא בנים יש לחוש לכל אחת שמא בעלה של חבירתה קיים והיא זקוקה לו ופשוט הוא וכן פירש"י ז"ל נתייבמו שהיו להן כאן שני יבמין ונתייבמו שהאשה שאמרה מת בעלי תתייבם ולענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו וארישא קאי שאין להן לא עדים ולא בנים ומתו היבמין אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו שמא עדיין הם חיים ואף על פי שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו בעליהן אצל עצמן נאמנות אבל עכשיו שינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר עכ"ל:

אע״פ שהאשה. משנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח:) אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא וכו'. ומ״ש עד שיעידו שני עדים וכו' מפורש בסוגיא בפרק האשה רבה הדין והטעם:

לפיכך האשה. במשנה שם קרוב ללשון רבינו:

האשה שהלכה. במשנה שם מפורשת כל בבא זו:

במה דברים אמורים. מסקנא דגמרא בפ' האשה צרה שהקשו על משנה זו וליחוש דילמא אתו עדים ואמרי כדקאמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ואוקמה רב פפא בגרושה ורב חייא בריה דרב הונא באמרה אני והוא נחבאנו במערה ע"כ ופרש"י ז"ל ואין איש עמנו לבוא ולהעיד הילכך ליכא למיחש דילמא אתו סהדי עכ"ל:

וכן אשה שהלך בעלה. ר"פ האשה שהלך בעלה וצרתה למה"י וכו' ובגמרא ולעולם אמר זעירי לעצמה ג' חדשים לחבירתה ט' וחולצת ממ"נ ר' חנינא אומר לעצמה ג' לחבירתה לעולם והקשו ותחלוץ ממ"נ ותירצו אביי בר אבין ורב חנניא ב"א גזירה שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה והקשו ולצריכה ותירצו דילמא איכא דהוי בחליצה ולא הוי בהכרזה ויאמר קא שרו חלוצה לכהן ופסקו כן בהל' ופי' זה מבואר בדברי רבי':

האשה שמת בעלה. משנה שם:

ה"ה לאשה שמת. זה מתבאר מן הגמרא והמשנה (דף כ"ח) שבפרק כל הגט ומסקנא שם שמא מת לא חיישינן:

יצאת חמותה. בפרק האשה צרה (יבמות דף קי"ט) במשנה מחלוקת ת"ק ור' יהושע ופסקו הלכה כסתם משנה:

האשה שהלך בעלה. במשנה בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ב) אמרו שם הולד ממזר והעמידוה בגמרא כר״ע אבל לרבנן הולד כשר שאין ממזר מחייבי לאוין:

אמרו לה. שם במשנה: