היבמה שנתן לה היבם גט כריתות וכו'. מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק רבן גמליאל (יבמות דף נ':) ואמרו שם בגמרא מאי טעמא אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי גט להוציא וחליצה להוציא ומדגט לא מהני חליצה נמי לא מהניא ואתי למבעל אחר חליצה:

וכל גט הפוסל וכו'. בעיא שם (נ"ב) דאפשיטא דכל דפסיל בכהונה פסיל ביבמה:

ואינה מותרת וכו'. זה מבואר שם ובהרבה מקומות:

המאמר אף על פי שאינו קונה וכו'. לא הוצרך רבינו בכאן לבאר שהמאמר אינו אלא מדבריהם לפי שסמך לו על מה שכתב ראש פרק שני ופשוט הוא בגמרא דלדידן קיימא לן כבית הלל (דף כ"ט) דאמרי דאין מאמר קונה קנין גמור כמו שכתב רבינו שאינו אלא מדבריהם ובפירוש אומר בפרק רבן גמליאל מ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר ביאה ע"כ וכן מתבאר בהרבה מקומות:

כיצד העושה מאמר וכו'. שם ובהרבה מקומות:

נתן מאמר ליבמתו כו'. בפרק ארבעה אחין (יבמות דף ל"ב) אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא מ״ט מאי דעביד בה שקליה ופירש״י ז״ל הותרה אפילו היא לאחים אבל לא לדידיה וזה כדעת רבינו ופסק כלישנא בתרא להקל בשל דבריהם: ובהשגות א״א ובגמרא בלישנא בתרא אמרינן הותרה אפילו היא ע״כ. סובר הרב ז״ל שכיון שאמרו סתם הותרה אפילו היא משמע אפילו לדידיה וכבר דחו טעם זה ואמרו דהתם קאי אמתניתין דשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות לפי שיש אחת מהן שיש עליה זיקת שני יבמים ועלה קאמר רבה שאם נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא לאח הנשאר ויכול ליבמה אם ירצה ומש״ה לא איצטריך לפרושי דלדידיה אסורה וזה דעת הרשב״א ז״ל וכן נראה מדברי הרמב״ן ז״ל:

נתן גט לזיקתו וכו'. זה מבואר בפרק ר״ג (יבמות דף נ"ב:) ופי' רש״י ז״ל דסתמא הרי הוא פוסל וכי אמרינן לעיל נתן גט למאמרו דוקא שפי' למאמרו אבל לא לזיקתו אבל סתמא פסלה אכולהו אחין ע״כ דבריו ז״ל:

המאמר שנתן וכו'. מ"ש

רבינו שאין שום מאמר כשר אלא אותו שהוא קודם לדבר אחר ואין אחריו אלא ביאה שבה נותן המאמר על מי שקבלתו. פשוט הוא שם (דף נ"א) ואמרו במשנה שם עשה מאמר ובעל הרי זו כמצותה פי' ולא בדרך אחרת כמו שמתבאר שם והכוונה בכאן לרבינו היא שאין שום מאמר אחר כשר וראוי לביאה כשרה ר"ל שיבעול הנותן למי שקבלתו אלא זה אבל כל שקדמו אחד משאר דברים או נתאחר אחריו ה"ז מאמר פסול ואינו רשאי לבעול אותה והטעם שאין המאמר קונה קנין גמור ולפיכך יש אחריו מעשה אחר ואין צ"ל שאם קדמו מעשה שכבר נפסל בשעת נתינה וכל זה מתבאר שם בפרק רבן גמליאל במשנה ובגמרא אליבא דהלכתא ופרק האשה רבה ובמקומות אחרים ומוסכם מכל המפרשים ז"ל ויתבאר בפרק זה שאף המאמר הפסול יש לו חלות וצריך גט לעקרו:

הבעילה שבועל וכו'. ג״ז מבואר שם בפרק ר״ג (יבמות דף נ':) שכל שקדם לה מאמר או גט היא ביאה פסולה ואמרו שם מ״ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום ופירשו אי ביאה אחר הגט היא גזירה ביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא גזירה ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה ופירש״י ז״ל מ״ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה זיקת יבמין כדתנן לעיל מאמר לזו ובעל לזו צריכות שני גיטין וחליצה ולא אמרינן תיסגי לבטל ביאה בגט בלא חליצה ותפטר אף חבירתה בביאתה מן החליצה ותירצו אי ביאה אחר הגט כגון גט לזו ובעל לזו דאמרינן צריכה גט וחליצה ולא סגי בגט לחודיה כשאר יבמה שכנסה גזירה ביאה אחר גט משום ביאה אחר חליצה [דאי אמרת תיסגי לה בגט אתי למימר מדקניא ביאה אחר הגט בביאה גרידתא אלמא מעלייתא היא] ואתי למבעל לכתחילה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר היא כגון מאמר לזו ובעל לזו להכי תנן צריכה גט וחליצה דאי אמרינן בגט סגי לה אמרי ביאה של זו אחר קנין של זו מעלייתא היא ואתי למעבד ביאה אחר ביאה [וקא פגע באיסור אשת אח עכ״ל]:

החליצה שחולץ וכו'. ג"ז מבואר שם ובמקומות אחרים ויתבארו למטה מה שיש בין ביאה כשרה לפסולה ובין חליצה כשרה לפסולה:

(יא-יב)

יבמות רבות וכו'. משנה (דף מ"ג:) פרק החולץ וכבר נתבאר זה פ"א:

כיון שנבעלה וכו'. עיקר הנוסחא בדברי רבינו בכאן צריכה חליצה כל אחת מהן להתירן לזר שהוא סובר שחליצת אחת מהן אינה פוטרת צרתה וכמו שביאר בסמוך במ"ש נחלצה אחת מהן חליצה פחותה וכו'. ודעתו בזה צל"ע שהוא ז"ל סובר שאם נתן האחד מאמר לאחת או נתן לה גט ואח"כ בא עליה אחיו ואחד מהן חלץ לאחרת שלא נעשה בה מעשה שאין חליצתה של זו פוטרת זיקת היבום של שנייה וצריכה השנייה גט וחליצה והטעם לפי שזו חליצה פסולה כמו שנתבאר ואינה פוטרת חבירתה ואע"פ שיותר היא פסולה זו שנעשו בה מעשים אלו מ"מ אין חליצתה של שנייה אע"פ שמעולה פוטרתה ונמצא שהוא ז"ל פוסק דלא כשמואל דאמר (דף כ"ז) חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת הגט חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה לצרה נפטרה בעלת מאמר והוא ז"ל סובר שאין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה וסובר דלפטור עצמה פוטרת וכן הוא ז"ל סובר שאם נחלצה אחת מהן מכל האחין נפטרה הצרה ואיני יודע מהיכן יצא לו זה ואיני יכול להלום הסוגיא לפי שיטתו וכבר נחלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בדין זה ודעת הרשב"א ז"ל הוא שכל שהן שוות כגון שיש לפניהם מאמר או גיטין חליצת אחת מהן פוטרת צרתה ואם האחת בעלת גט או מאמר חליצת אחרת פוטרתה אבל חליצתה של זו אינה פוטרת האחרת ואפילו חלצו לה כל האחין:

כל יבמה וכו'. זהו ממה שנתבאר שאין בכאן חייבי כרת אלא חייבי לאוין וידוע שקידושין תופסין בחייבי לאוין ולפיכך לביאה זו צריך גט וכן למאמר ומפורש הוא הדין בגמרא ובהלכות פרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"ב) וכרבנן דסבירא להו הכין:

כבר אמרנו וכו' לפיכך גט אחר גט וכו'. שם (דף נ') פרק רבן גמליאל מחלוקת במשנה רבן גמליאל אמר אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר ולא בעילה אחר בעילה ולא חליצה אחר חליצה וחכמים אומרים יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר אבל לא לאחר בעילה ולא אחר חליצה כלום ע"כ. ומבואר עוד הדין בברייתא וידוע שהלכה כחכמים וכן מבואר בהלכות:

כיצד יבם וכו'. שם (דף נ"א) מבואר בברייתא:

אבל היבם שחלץ ליבמתו כו'. כבר נזכר זה שאין אחר חליצה כלום:

וכן הבועל יבמתו וכו'. גם זה שם והטעם מפני שאין אחר ביאה כלום ופירוש דוקא אחר ביאה כשרה אבל לא לאחר ביאה פסולה כנזכר למעלה בדין ואם נבעלה אחת מהן וכו' וכתנא קמא דמתניתין דקתני והבעילה בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום וזהו סתם משנה ודלא כרבי נחמיה דאמר בין בתחלה בין באמצע בין בסוף אין אחריה כלום:

וכן אם חזר אחריו וכו'. שם מבואר במשנה ובגמרא:

אבל אם נתן וכו'. שם מתבאר בסוגיא דלדידן דקי"ל דליכא כרת בצרתה כנזכר פ"א קידושין תופסין בהן וזה פשוט:

יבם קטן בן ט' שנים וכו'. במשנה פרק האשה רבה (יבמות דף צ"ו) מפורש במשנה הדין ובהרבה מקומות אמרו בגמרא שביאת בן תשע כמאמר דגדול שויוה רבנן. וכתב הרמב״ן ז״ל דמדאורייתא קנה אותה לכל דבר של יבום אבל אינה כאשת איש להתחייב עליה כדאיתא בהדיא פ״ק דקידושין (דף י"ט) אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה רב אשי ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו ס״ד אמינא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה [וביאתו ביאה] לתחייב עלה משום אשת איש קמ״ל אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי והא דקני לה מדין תורה טעמא דמילתא כדתני עלה בתוספתא דמכילתין זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אינה צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי ע״כ דבריו ז״ל ויש בזה שטה אחרת:

ומאמר בן תשע שנים וכו'. מפורש שם בפרק האשה רבה (יבמות דף צ"ו) במשנה ואוקימתא בגמרא דביאה בין בתחילה בין בסוף ומאמר בתחילה דוקא אבל לא בסוף:

וגיטו וחליצתו וכו'. פסק רבינו כת"ק דברייתא דפליג על ר"מ דאמר דחליצתו כגט דגדול וגיטו ג"כ מהני בתחילה והטעם משום דר"מ יחידאה הוא וכ"נ מן ההלכות. וכתב בעל המאור ז"ל וכן הדברים מוכיחין דע"כ לא קאמר בגמרא יש לו גט אלא לטעמיה דר"מ דאמר יש לו חליצה אבל לרבנן דאמרי אין חליצת קטן כלום ה"ה לגיטו ע"כ דבריו ז"ל והן מסכימים לדעת רבינו:

כיצד בן ט' וכו'. כבר נתבאר זה למעלה שהמאמר של קטן אינו פוסל אלא בתחילה והביאה שלו פוסלת תחלה וסוף:

בן תשע שנים וכו'. כל הבבא הזו במשנה שם וכסתם משנה:

בן תשע שנים ויום אחד וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו שם ובמקומות אחרים ופשוט הוא לפי מה שכבר נתבאר:

ואחד בן תשע שנים ויום אחד וכו'. שם (דף צ"ז:) במשנה וכבר נתבאר זה פ"ב מהלכות אישות בארוכה:

קטנה שראויה למאן וכו'. הטעם שכתב רבינו לנשואי קטנה וחרשת שהם מדבריהם נתבאר בגמרא פ' חרש (דף קי"ב):

לפיכך אם היו כל היבמות וכו'. משנה פרק ב״ש (יבמות דף ק"י) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה וכן שתי חרשות ומפורש בגמ' שהחרשת אינה בת חליצה ומתניתין דקתני וכן שתי חרשות אביאה בלבד קאי. וקטנה סובר רבינו דאתיא כסתם מתניתין דפרק מצות חליצה (יבמות דף ק"ד:) דתנן דקטנה בת חליצה אבל לדידן דקי״ל עד שתביא שתי שערות אין חליצה בקטנה כמבואר פ״ד וזהו שלא הזכיר רבינו בכאן אלא ביאה:

היתה אחת חרשת וכו'. במשנה שם (דף ק"י:) קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה ובגמרא כיצד תקנתן אמר רב כונס [את] החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ ובהלכות ולר"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לה לחרשת וכן הלכתא והן הן דברי רבינו: ובהשגות א"א זה המחבר גמרא הוא עושה מדעת עצמו וכו'. סובר הרב ז"ל שלא א"ר אליעזר שם בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלא באחת גדולה ואחת קטנה שיבום הגדולה מן התורה וע"ז נפסקה הלכה כמותו אבל כאן ששניהם מדבריהם לא אמרו בקטנה שתמאן ודעת רבינו כדעת ההלכות דרב דאמר כונס את החרשת לא אמרה אליבא דר"א דר"א בכל גווני מלמדין את הקטנה שתמאן והדבר צריך לי הכרע:

היתה אחת וכו'. משנה שם:

וכן קטנה וכו'. גם זה משנה שם:

היו שתיהן וכו'. שם (דף קי"א) מי שהיה נשוי לשתי יתומות קטנות ומת בא יבם על הראשונה וחזר ובא על השניה או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה ופירש רש"י ז"ל שהרי ביאתן שוה ואם הראשונה קנויה היא הרי היא אשתו ואחרונה ביאת זנות ואי לאו קנויה היא הרי שתיהן נכריות אצלו שלא היו קנויות לאחיו ומקיים הראשונה שלא נפסלה עליו אבל אחרונה לא דילמא קנויות הוו ומשבא על הראשונה קיימא הך עליה באיסור שני בתים עכ"ל. וביאר רבינו שהשניה צריכה למאן וכן עיקר:

וכן הדין וכו'. שם קטנה וחרשת בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת [לא] פסל את הקטנה כך היא הגירסא בספרי הגאונים ובהלכות והן הן דברי רבינו אבל רש"י ז"ל גורס פסל את הקטנה והביאו לזה הברייתא שהזכירו שם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת נאסרו שתיהן עליו ואמרו שהטעם דילמא קדים ובעיל חרשת ברישא וזהו דעת הר"א ז"ל בהשגות שכתב א"א טעות הוא זה כו'. ואפשר שרבינו וההלכות סוברין דהך ברייתא פליגא אמתני' והויא לה הלכה כסתם מתניתין והרשב"א ז"ל הכריע כדברי רש"י ז"ל והר"א ז"ל:

בא היבם וכו'. שם בא היבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה פסל החרשת וכתב רבינו מלמדין את הקטנה שתמאן והוא כדברי ההלכות שכתבתי למעלה דלר"א בכל גווני מלמדין שתמאן והר"א ז"ל חולק בזה ולדבריו תמתין עד שתגדיל ותצא בגט וחליצה. ומ"ש בכאן דהא איכא מ"ד ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו אינה קושיא שכבר פסקו בהלכות כעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו כמו שנתבאר פי"א מהלכות גירושין:

היו אחת וכו'. שם במשנה פקחת וחרשת בא יבם על הפקחת וחזר ובא על החרשת או שבא אחיו על החרשת לא פסל את הפקחת. וכתב רבינו שהחרשת צריכה גט והטעם שאע"פ שביאת פקחת פוטרת מן הזיקה כמו שנזכר למעלה בהיתה אחת פקחת וכו' מ"מ כבר נתבאר בדין כל יבמה שנבעלת ליבמה וכו' שיש ביאה אחר ביאה אפילו בב' פקחות להצריכה גט והוא שבא עליה לשם אישות או לשם יבמות:

בא היבם וכו'. שם בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת. ופי' רבינו שהחרשת יוצאה בגט ופשוט הוא שביאתה ביאה כשרה היתה ומספיק לה בגט. וכן פי' שהפקחת צריכה גט וחליצה והטעם מפני שביאתה היתה ביאה פסולה:

היו גדולה וכו'. שם גדולה וקטנה בא יבם על הגדולה וחזר ובא על הקטנה או שבא אחיו על הקטנה לא פסל את הגדולה בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה או שבא אחיו על הגדולה פסל את הקטנה ר"א אומר בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו ונפסקה הלכה בגמרא כר"א: