הבת מיום לידתה וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שעד הזמן הזה היא קטנה ומסקנא דגמרא בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז) כן. ומ״ש אפילו הביאה כמה שערות מפורש שם:

אבל אם הביאה שתי שערות וכו'. שם ובפרק בא סימן (נדה מ"ח) ודין הבוגרת הוא בהרבה מקומות:

הגיעה לי"ב וכו'. משנה שם פרק יוצא דופן בת עשרים שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית וכו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית:

היתה בת עשרים פחות שלשים יום וכו'. כך נמצא בספרי רבינו ולפי זה הוא מפרש שמה שאמרו שם שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה ומסקנא דגמרא הכין הוא שיצאו שעתידין לצאת עדיין דכיון דאינה חסרה אלא שלשים יום הרי היא כאילו נשלמו וקורא שיצאו. אבל כל שאר המפרשים ראיתי שפירשו שיצאו כבר דכיון דהיא בת י"ט ושלשים יום משנת עשרים הרי הן חשובין שנה וכאילו נשלמו לה עשרים. וכ"כ בהשגות א"א זה השיעור איני יודע וכו' וכ"נ עיקר:

ואם לא נראו בה וכו'. שם גבי סריס דבעינן רוב שנותיו בשלא נולדו בו סימני סריס והוא הדין לאילונית ומוכרח הוא. ובקצת ספרי רבינו יש כל סימני אילונית ואע"פ שיש באיש חילוק כמו שיתבאר בפרק זה סובר רבינו דבאילונית בעינן כולהו:

נמצאת למד וכו'. מפורש ביבמות פרק הערל (יבמות דף פ') דאילונית מקטנותה יוצאה לבגרות:

ואלו הן סימני אילונית וכו'. ביבמות פרק הערל (שם) ואלו הן סימני אילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לה שיפולי מעים כנשים רבן שמעון בן אלעזר אומר כל שקולה עבה ואינה נכרת בין אשה לאיש. ופסק רבינו כדברי כולם וסובר שכל אחד מוסיף על דברי חבירו:

ויש בבת סימנין מלמעלה וכו'. הסימנין האלו הם בפרק יוצא דופן (נדה מז) דברי תנאים במשנה ובגמרא וידוע שאין הסימנין מועילים קודם הגעת זמן ולא עדיפי סימנין אלו משתי שערות וזה פשוט ומוכרח שם ונפסקה הלכה בגמרא שם כדברי כל התנאין להחמיר ופירשו בהלכות שאם הביאה אחד מסימנין אלו מחזיקין אותה כגדולה שלא תמאן וכקטנה שלא תחלוץ עד שתביא שתי שערות וגם זה ברור. ובפרק בא סימן (נדה דף מ"ח) מבואר שם הביאה שתי שערות שוב אין משגיחין בעליון וגם כן מבואר שם שדעת חכמים הוא שאי אפשר לעליון לבא אלא אם כן בא התחתון ומפרש רבינו שאי אפשר שיבואו כל הסימנין העליונים קודם התחתון ונתבארו דברי רבינו. ויש בדברים אלו שיטה אחרת שיש מן הסימנין האלו שהן סימני בגרות:

הבת שילדה אחר י"ב וכו'. ביבמות פ"ק (דף י"ב) בנים הרי הן כסימנין ומפורש בשאר מקומות. ומ"ש רבינו אחר י"ב, א"א שהוא סובר שא"א לה לילד קודם לכן וגורס בפ"ק דיבמות לעולם שמא תתעבר ותמות אלא שהוא סובר שאע"פ שאפשר לה לילד קודם לכן אין בנים כסימנין אלא למאן דאמר תוך זמן כלאחר זמן אבל לדידן דקי"ל כלפני זמן אין בנים כסימנין אלא כשילדה לאחר זמן וכבר כתב הוא בפרק י"ט בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות וכו' ומוכרח שם מדבריו שהבת מתעברת וממאנת אע"פ שיולדת ולד של קיימא שהוא סובר שהיא מתעברת בקטנות ובזמן שהיא יכולה למאן. והסוגיא שביבמות קשה לזה הפי' שא"כ מצינו חמות ממאנת. ויש לתרץ שהוא סובר בודאי אחר שילדה אינה יכולה למאן אבל בין עבור ללידה ממאנת. ועדיין קשה דהא משכחת לה במקדש הבת בבטן אמה ואחר שהוכר עוברה ורבינו סבר שהיא מקודשת כנזכר פ"ז וי"ל דלאו ודאי תמות היא בשעת מיאון ומדברי הרבה מן המפרשים נראה שאפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות אבל כל זמן שילדה הרי בנים כסימנין משעת עבור ואפילו מקודם זמן נערות ואינה יכולה למאן וזה נראה מדעת הר"א ז"ל ממה שכתב פרק י"ט בהשגות וכ"נ מן הסוגיא שם פרק נושאין על האנוסה:

הבן משיולד כו'. פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה):

ואפילו הביא כמה שערות וכו'. שם מבואר:

הביא שתי שערות למטה וכו'. שם בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן:

הגיע לזמן הזה וכו'. שם מבואר. ומ"ש בן עשרים שנה פחות שלשים יום הוא כפי דעתו הנזכר למעלה בדין הבת וכבר כתבתי שחלקו עליו ז"ל. ואף כאן ג"כ כתוב בהשגות א"א שנכנס שלשים יום בשנת עשרים ע"כ ועיקר:

הגיע לזמן הזה וכו'. חילוק זה שכתב רבינו שאם הביא שתי שערות בזקן דבעינן כל סימני סריס ואם לא הביא אין צריך אלא אחד הוא בפרק הערל (יבמות דף פ') איתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם ר"י אמר אחד מהם היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כולם כי פליגי בשלא הביא ובהלכות והלכתא כר"י. וא"ת והלא שאין לו זקן הוא אחד מסימני סריס כמו שיתבאר בסמוך וא"כ זה שהביא שתי שערות בזקן היאך אפשר שיהיו בו כל סימני סריס והלא חסר מהם זה כבר תירצו בתוס' דאין לו זקן ר"ל נתמלא זקנו. ומכל מקום הלשון שכתב רבינו ולא הביא שתי שערות בזקן אם נראה בו אחד מסימני סריס השיג עליו הר"א ז"ל ואמר דכיון דלא הביא שתי שערות בזקן הרי יש לו סימן אחד מסימני סריס ואין צריך יותר דהא בחד סגי לר"י דקי"ל כותיה. וי"ל לדעת רבינו דאע"ג דלא הביא שתי שערות בזקן אכתי בעינן סימן אחר ולשון הגמרא מוכיח כן דקאמר דפלוגתייהו בלא הביא וקאמר ר"י באחד מהן ואם לא היה צריך לסימן אחר היה לו לומר הרי הוא סריס. ולדעת הר"א ז"ל לא משכחת לה ששאר סימני סריס יועילו כלל אלא הכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן כמו שיתבאר בסמוך בדעתו ז"ל וזה דבר תימה שא"כ למה הוזכרו שאר סימנין ובסמוך יתבאר:

ואם לא נראה בו סימן וכו'. שיעור החמש ושלשים שנה ויום אחד מפורש בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה) עד רוב שנותיו:

הגיע לשנת עשרים וכו'. וכבר הזכרתי שהמפרשים ז"ל סוברים שנת עשרים שנכנס בה שלשים יום. ומ"ש רבינו עד שיולדו לו כל סימני סריס הוא מן הסוגיא שהזכרתי היכא דהביא שתי שערות בזקן כולי עלמא לא פליגי דעד שיהו כלם. והר"א ז"ל כתב בהשגות א"א ולא אפילו נולדו בו השאר (כולם) שהרי חסר סימן זה שהוא גדול מכולם ע"כ והוא מפרש כ"ע לא פליגי דעד שיהו כולם וא"א שהרי חסר מהם סימן גדול זה הילכך אינו נדון כסריס בשום צד כי פליגי בשלא הביא דר"י סבר באחד מהם והרי יש לו שזהו סימן אחד מהם ורב הונא סבר בעינן כולהו. ולפי שיטה זו יש לתמוה לר"י דקי"ל כוותיה וכמ"ש הוא ז"ל למעלה למה הוזכרו שאר סימנים והלא אינן מעלין ולא מורידין שהכל תלוי בהבאת שתי שערות בזקן. ודברי רבינו עיקר:

ואלו הן סימני סריס וכו'. ברייתא שם פרק הערל (יבמות דף פ':):

וסריס זה הוא הנקרא סריס חמה וכו'. שם מתבאר בסוגיא דסתמא דמתניתין הכין:

בן י"ג שנה ויום אחד וכו'. זה לא ידעתי מאין הוציאו רבינו וגם לא הבנתי מהו ואי אלו סימנים עליונים שיש באיש ואין לומר הסימנים שהן באשה שהרי אין הדדין משתנין באיש בגדלות כמו באשה ובפרק בא סימן (נדה מ"ח:) אמרו בגמרא גבי אשה דכ"ע אתחתון סמכינן מנא ה"מ דאמר קרא איש או אשה וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה מה איש בסימן אחד אף אשה בסימן אחד והקשו אימא או האי או האי ותירצו כאיש מה איש תחתון ולא עליון אף אשה תחתון ולא עליון. ופרש"י ז"ל איש אין בו סימן עליון שאין לו סימן דדין משתנים ע"כ. ואולי שרבינו סובר ומפרש שיש לאיש סימנים עליונים אלא שאין סומכין עליהם ועדיין לא ידעתי מניין לו מ"ש וצ"ע. ובהשגות א"א נ"ל כי זה היה שטף רוח וכו' ואע"פ שיש בו כל סימני סריס עכ"ל:

שתי שערות האמורות בבן ובבת ובכ"מ וכו'. שם (דף נ"ב:) משנה שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכ"מ כדין לכוף ראשן לעקרן דברי ר' ישמעאל ר' אליעזר אומר כדי לקרוץ בצפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ובגמ' הלכה כדברי כולם להחמיר. ונראה שרבינו מפרש שניטלות בזוג הוא השיעור המועט שבכולן. אבל רש"י ז"ל פי' דלקרוץ בצפורן הוי המועט:

שתי שערות וכו' צריכות שיהיו וכו'. שם בגמרא (דף נ"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שתי שערות שאמרו אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים תניא נמי הכי שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכרסה אחת על גבי קשר אצבעותיה של יד ואחת על גבי קשר אצבעותיה של רגל דברי ר"ש וכו' רבנן אמרי (רב חסדא) עד שיהו שתי שערות במקום אחד ע"כ, ופסקו בהלכות כרבנן ופי' רבינו שמקום אחד הוא בית הערוה בדוקא אבל קצת המפרשים פירשו דרבנן לא נחלקו אלא שיהו במקום אחד אבל כיון שהם במקום אחד אפילו בקשרי אצבעות יד או רגל הן סימן אבל ודאי גבה וכרסה שאמר הכל הוא בערוה וגבה מקום תפוח שעל הערוה וכרסה שפתי הערוה אבל גבה וכרסה ממש ודאי אין מועילין אלו דבריהם ז"ל ולזה הסכימו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל:

ושיהיה בעיקרן גומות. שם א"ר חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין שערות ודעת רבינו דלא פליגן אהדדי וכ"נ שם:

ומה שכתב אפילו שתיהם בגומא אחת. מתבאר שם בסוגיא:

הבת שהביאה ב' שערות וכו'. בפרק יוצא דופן (נדה מ"ו) מחלוקת ופסק כחכמים שאומרים כן:

במה דברים אמורים בשנבדקו בתוך הזמן וכו'. זה פשוט ומתבאר בסוגיא בפרק בא סימן וכתב הרמב"ן ז"ל וקטנה שלא נודעה אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין לא מצינו בגמרא דינה מפורש ויש אומרים שמטילין אותן לחומרא כדין כל שאר הספיקות ע"כ דבריו ז"ל:

כשבודקין הבת וכו'. פרק בא סימן (נדה מ"ח) תנו רבנן כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אלעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ופסק רבינו הלכה כמותו ויש שם תנאים חולקים בברייתא וכפסק הזה נראה מן ההלכות וכן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל:

כל השנים האמורות בבן ובבת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ובירוש' בנדרים אמרו אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד נמלכו ב"ד לעברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין חוזרין ע"כ. (ועוד מבואר שם) וביאור זה הירושלמי הוא שרבי אבין היה אומר שמשפטי התורה אינם כלום כפי שכלנו שהרי בת שלש שנים ויום אחד אם היא אשת איש כגון שקידשה אבי' הבא עליה בחנק ופחות מכאן פטור והטעם לפי שפחות מכאן הבתולים חוזרים ואין ביאתו ביאה וא"כ היאך אפשר שתהיה חזרת הבתולים שהוא דבר טבעי בה תלויה בעיבורו של חדש אלא שהשם יתעלה גזר כך וזהו לאל גומר עלי:

אין סומכין על הנשים וכו'. זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ג) דמשמע מינה דעדות בעינן ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר:

האב שאמר וכו'. מימרא דרב חסדא שם ותניא נמי כוותיה:

מי שיש לו וכו'. האנדרוגינוס נזכר בהרבה מקומות בגמרא וענינו הוא כמו שהזכיר רבינו:

ומי שאין לו וכו'. זהו טומטום ונזכר גם כן בהרבה מקומות ומהם פרק הערל (יבמות פ"ג) ושם מתבאר שאם נקרע הרי הוא נדון כפי מה שימצא שיהיה אם זכר ואם נקבה:

וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן י"ב שנה וכו'. בהשגות א"א ולמה בחזקת גדולי' וכו'. ואיני יודע כוונת רבינו ג"כ אם הוא שאפי' בלא סימנין הן בחזקת גדולים או שלא דיבר לענין סימנין אלא לענין הזמן ואמר שהוא בן י"ב שנה כדין הנקבה לפי שהוא ספק ודנין אותו להחמיר ומ"מ דוקא בהבאת סימנין. והנראה מפשט המאמר שהוא סובר שאין צורך בהן לסימנין ואפשר שאין דרכן להביא סימנין לא כזכר ולא כנקבה. ומכל מקום אני תמה בדבר בין לדעתו בין לדעת הר"א ז"ל כשהן בן י"ב שנה אפילו בהבאת סימנין למה הן בחזקת גדולים וכל שכן הטומטום שהרי אם יקרע שמא ימצא זכר ואם כן המצות שהנשים פטורות מהן ואלו חייבין בהן מספק כשהן בן י"ב שנה ויום אחד למה יתחייבו והלא פטורין הן ממה נפשך שאם זכרים הם עדיין לא הגיעו לכלל חיוב ואם הם נקבות כל הנקבות פטורות ממצות אלו וזה צריך עיון:

חרש וחרשת וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות חרש וחרשת שדברו בהן חכמים בכל מקום שאינו מדבר ואינו שומע:

אבל מי שמדבר וכו'. זה פשוט בהרבה מקומות ומהם בגיטין פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"א):