החובל בחבירו חבלה וכו'. מפורש בהחובל (ב"ק דף פ"ג:):

כיצד קטע את ידו וכו'. משנה שם:

הכהו על ידו וצבתה וכו'. פסק כרבא ובהלכות בהחובל (דף פ"ה:):

הכהו על ראשו וכו'. פשוט הוא כשאין כאן שבת דאינו בטל ממלאכתו ונזק לא חשבינן לא בהא ולא בההיא דלעיל דכיון דסופו לחזור אין לו נזק אע"ג דאי מזדבן השתא היה נגרע מערכו כדאיתא בגמרא התם:

הכהו במקום שאינו נראה וכו'. כתב הר"א ז"ל א"א שלא במקום רואים ע"כ. סובר הראב"ד ז"ל שאם היו שם רבים יש לו בושת והדין עמו דלא גרע מרקק בגופו. ונ"ל שגם זה דעת הרב ז"ל שבבא זו שלא במקום רואים היא וסתם הרב ז"ל דפשיטא הוא שאם היו שם רבים יש לו בושת והדין הוא בירושלמי והביאו בהלכות:

הכהו במטפחת וכו'. באותו ירושלמי וכתב זה תחת טומוס האמור שם, פי' שהוא מכה קלה מאד ואין לו לבד בושת. וכתב הר"א ז"ל א"א במקום רואים. וגם זה נכון:

כוואהו בשפוד וכו'. משנה (דף פ"ג:) וגמרא (דף פ"ד:) בהחובל וגם זה שלא במקום רואים דאי במקום רואים חייב בושת:

השקהו סם וכו'. סוגיא דגמרא שם:

אסרו בחדר וכו'. באותה סוגיא שם:

המגלח שיער ראש של חבירו וכו'. מפורש בסוגיא (דף פ"ה) ואליבא דרבא דלעיל כיון דסופו לחזור:

גלחו בסם וכו'. מפורש באותה סוגיא שם בפירוש:

הא למדת וכו'. מזו דשיער נלמד בפירוש:

אפילו חסרה כשערה וכו' אינו חוזר אלא צלקת. פירוש צלקת הוא שחיתה המכה אלא שלעולם הרושם ניכר שאינו חוזר כמות שהיה וכדאמרינן פרק שמונה שרצים (שבת דף ק"ז ע"ב) בחבורה שאינה חוזרת. וההיא סוגיא דהחובל בבתו צריך עיון דמשמע דלאו בכל מקום משלם נזק אלא במקום הנראה כגון פנים:

המבעית את חבירו. מפורש בפ' הכונס צאן לדיר ועיקר הדבר בפ' החובל (צ"א):

אחזו ותקע באזנו וכו'. שם בהחובל בפירוש:

יראה לי שהנחבל שאמר וכו'. טענה נכונה היא זו:

כמה הוא הצער וכו' הכל לפי הניזק וכו'. מפורש שם בהחובל (דף פ"ג ע"ב) משנה אומדין כמה אדם כיוצא בזה וכו':

כיצד משערין הצער וכו'. מפורש שם בגמרא (דף פ"ה ע"ב):

נותן לו דמי שבתו. פסק כרבא דלעיל וכן בהלכות.

ומה שכתב כפועל בטל של אותה מלאכה וכו'. כבר ביארתי בפרק י"ב מהלכות גזילה ואבידה ודעתו כאן כדעת ההלכות:

ואם חסרו אבר וכו'. מפורש שם בגמרא:

וכן אם קטע רגלו וכו'. באותה מימרא שם:

סימא את עינו וכו'. שם וכתב הרשב"א סימא את עינו ודוקא כשסמא שתי עיניו אבל עינו אחת ראוי לכל מלאכה עכ"ל:

הכה את חבירו על אזנו וכו'. מפורש שם חרשו נותן לו דמי כולו:

סימא את עינו ולא אמדוהו וכו'. מתוך לשון רבינו ז"ל נראה שמ"ש נותן לו דמי כולו אינו למעט צער וריפוי ובשת דכל אחת אלא למעט הנזק והשבת דכיון דנותן לו דמי כולו אין אומדין הנזקין מוחלקין אלא הרי הכל בכלל האחרון אלא שיקשה לזה הגירסא הכתובה במקצת ספרים לפיכך פירשו בתוספות דאע"ג דצער ובושת וריפוי יהיב ליה לא שיימינן כולהו בהדי הדדי ונפקא מינה שהשומא שנעשית על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושין לכל אחת בפני עצמה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר ואפשר שאף זה דעת רבינו ז"ל וזו בעיא בהחובל ואמר את"ל כיון דלא אמדוהו יהיב ליה דמי כולו ונפיק ופסיק כאת"ל וכן דרך רבינו בגמרא:

אמדוהו לכל נזק וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא שם.

ומה שכתב אלא דמי כולו בלבד ואם תפש הניזק דמי כל אבר ואבר ודמי כולו אין מוציאין מידו. ודאי אם דעת הרב במ"ש דמי כל אבר דמי כל נזק אין דמי כולו האמור ראשון כדמי כולו שני שאילו הראשון דמי כולו כמו שהיה בריא בטרם שחבל בו כלל והאחרון דמי כולו אחר שנגרעו דמיו מחסרון עינו וידו ורגלו דודאי אם תפס דמי האיברים ודמי כולו כמו שהיה בריא ודאי מפקינן מיניה ואם תאמר א"כ הכל עולה לחשבון אחד לא היא דחילוק יש בין שומא אחת לשומות הרבה כדאמרינן לעיל ודברי הר"א ז"ל בהשגות מן המתמיהין דפשיטא דכל צער ובושת דכל חד יהיב וכ"כ בתוס' והרשב"א ז"ל כמ"ש למעלה:

כיצד משערין הריפוי וכו'. ברייתא שם בהחובל וכולן אומדין אותם ונותנין לו מיד ואיתא בהלכות:

היה מתגלגל וכו' וכן אם הבריא וכו'. באותה ברייתא שם:

במה דברים אמורים בשרצה המזיק וכו'. יצא לו זה לרבינו מן אותה סוגיא דאמר בריש פירקא (דף פ"ה) אי א"ל פי' ניזק למזיק קוץ לי מיקץ ואנא מסינא נפשאי א"ל פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק וכבר הביאה הרב בסמוך אלא דקשה לי דאי מההיא יתן על ידי ב"ד ודי לו בכך כמ"ש הרב בסמוך ונראה שזה הדבר פשוט אצל הרב דע"כ לא אמרינן נותנין לו מיד אלא כדי שאם היה מתגלגל והולך לא יתחייב יותר מן האומד אבל אם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב לו אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא:

אמר לו הניזק וכו'. זו היא הסוגיא שהבאתי למעלה:

אמר לו המזיק וכו'. באותה סוגיא:

הרי שלא פסק וכו' עלו צמחין. מזה יצא לרבינו גם כן מה שכתב למעלה שאם רצה המזיק אין שם אומד שאם בהכרח יש שם אומד תיכף יתן לו אומדו ויפטר וכן כתבו המפרשים ז"ל דכשאמדוהו נותן לו אומדו ונפטר ודברי הרב בעלו לו צמחים מחמת מכה משנה שלימה ודברי הכל:

עלו בו צמחין שלא מחמת מכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. שנינו במשנה (דף פ"ג) עלו בו צמחים אם מחמת מכה חייב שלא מחמת מכה פטור והוא סתם משנה וגרסינן בגמרא (דף פ"ה) תנו רבנן עלו בו צמחים מחמת מכה ונסתרה חייב לרפאותו וליתן לו שבתו שלא מחמת מכה אין חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ור' יהודה פליג (בריפוי) [בשבת] דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפילו (בשבת) [בריפוי] דמחמת מכה פטור ואין מי שיסבור דשלא מחמת מכה יהיה חייב בריפוי ובודאי טעות סופר הוא במ"ש כאן בספרי הרב ז"ל חייב לרפאותו ואין חייב לרפאותו הוא עיקר הנוסחא בשלא מחמת מכה:

עבר על דברי רופא וכו'. ברייתא שם:

כשפוסקין ב"ד וכו' אין נותנין זמן לחבלות. מפורש בגמרא בהחובל (בבא קמא דף צ"א) ומשנה: