הנוגף את האשה וכו'. פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף מ"ח מ"ט): ומה שכתב נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופי' נזק מה שנפחת גופה מחמת המכה ורש״י ז״ל פירש ונזקא דהכא כחבלא דעלמא והדין קצוב בכתובות באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו ז״ל פסק כפשט הברייתא:

וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה:

אם מת הבעל נותנין וכו'. משנה וברייתא שם:

ואם נגפה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וכו'. כתב הר"א ז"ל אמר אברהם אין דבר זה מחוור מן הגמרא וכו'. ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליה והסוגיא שבפרק ארבעה וחמשה אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצריך עיון:

היתה נשואה לגר וכו'. מפורש שם בברייתא וגמ' (דף מ"ח):

מת הגר פטור. פי' לפי שאין לו יורשין:

חבל בה וכו'. פסק כרבא שם:

היתה שפחה או עכו"ם. דעת הרב בזה דשפחה ועכו"ם לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואף על גב דאמרינן פרק ד' וה' (דף מ"ג) התורה זכתה דמי ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה"מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמר בירושלמי ר"ע שאל בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל ההריון ת"ל בעל מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאין ראויין ליקרות בעל עכ"ל. וכ"ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה. זה דעת הרב ז"ל ועיקר:

(ה-ו)

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה וכו' בד"א בשנתכוון לאשה. דעת הרב ז"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא באלו נערות וכדתנא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפרק ד' וה' (דף מ"ב) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכין פרק הנשרפין ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין האחד תלוי בחבירו ואף על גב דרב אדא בר אהבה סבירא ליה כר"ש דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור רבינו ז"ל כבר פסק כר"ש פ' ד' מהלכות רוצח ונ"ל כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה כאן בפרק ד' וה' בפשיטותא על אביי ורבא וסבירא להו כדרבנן דאמרי חייב וכדפירש"י ז"ל אלמא משמע דהלכה כר"ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר כרב חמא דכי אתא מדרומא אייתי מתניתא כוותיה ומ"מ שיטות אחרות יש:

המכה אביו ואמו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ז) והטעם לפי שמכה אביו ואמו אינו חייב מיתה אלא בחבורה:

אבל אם וכו' או שחבל בשבת וכו'. משנה שם בהחובל:

והלא החובל מקלקל וכו'. טעם זה למד רבינו מהסוגיא דר"א דאורג (שבת דף ק"ה:) דאמר [ר' אבין] גבי קורע בחמתו האי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו וכן פסק בפרק שמיני מהלכות שבת דכי אמרינן חובל חייב בצריך לדם לא אמרו בהחובל חבירו דחבירו אפילו אינו צריך חייב מן הטעם הזה שכתב:

החובל בחבירו וכו'. משנה בהחובל (דף פ"ח):

אע"פ שעבר עבירה שחייב עליה מלקות וכו'. זה מפורש באלו נערות (דף ל"ב) כר"י:

החובל בעבד כנעני וכו'. משנה בהחובל:

חבל בעבד עברי וכו'. משנה שם:

החובל בעבד כנעני וכו'. החיוב במשנה.

ומה שכתב ואפילו ציערו בסם וכו'. מפורש בגיטין פרק קמא (דף י"ב:) וה"ה לכל הדברים שהן של רבו כדאיתא התם וכדפירש רש"י ז"ל ומפורש בירושלמי (הלכה ה') ובהלכות הביאוהו בהחובל:

כל עבד שיצא לחירות וכו'. זו בעיא דלא איפשיטא בגיטין פרק השולח (גיטין דף מ"ב:) כתבתיה פי״א מהלכות נזקי ממון ופירוש משמע בסוגיא התם דאי אין לו קנס ה״ה דאין לו דמי נזקו דמייתי התם הא דמפיל שן עבד וכו' והר״א ז״ל כתב שיש מי שסובר דבהרשאה גובין:

לפיכך המפיל שן עבדו וכו'. פסק הרב כמאן דאמר עבד היוצא בראשי איברים צריך גט שחרור ומפורש בגמ' לפ"ז:

ואם תפש אין וכו'. פירוש שתפס מאחרים שחבלו בו או מרבו אין מוציאין מידו דבעיא דלא איפשיטא היא:

מי שחציו עבד וכו'. לשון הרב כלשון הגמרא שם פ' השולח. ומ"ש הר"א ז"ל בהשגות דלמשנה אחרונה פירוש שאמרו שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו אין כאן חלוקת ימים וגם הרמב"ן ז"ל אמר כן והעמיד הדין בשפחה וכיוצא בזה כתבתי פי"א מהלכות נזקי ממון גם הרשב"א ז"ל כתב כן ורבינו ז"ל תפס לשון הגמרא:

החובל בע"ע וכו'. גרסי' בהחובל (דף פ"ז) הקוטע יד עבד עברי של חבירו אביי אמר נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב פי' דמי היד לעבד רבא אמר הכל ינתן לעבד וילקח מהן קרקע והרב אוכל פירות ופירש רבינו ז"ל הכל אפי' צער ובושת אבל ריפוי פשיטא שהעבד מתרפא בו אע"פ שסתם הוא ויש מי שפירש הכל אשבת קטנה דהיינו כשומר קישואין ואשבת גדולה דהיינו דמי היד אהנהו בלחוד קאי רבא אבל אצער ובושת לא ודעבד נינהו לגמרי:

הזיקו היזק וכו'. מפורש שם:

החובל בבת קטנה של אחרים. . אם נזק הפוחת אותה וכו'. פסק כר"י דאמר הכין וכ"כ בהלכות בפירוש:

וכן החובל בבתו משלם לה צער ובושת וריפוי. בהשגות א"א דוקא בושת דחבלות וכו'. ונראה שט"ס הוא במ"ש אינו חייב דמשמע כשבא עליה האב דהא ודאי משנה שלימה שם באלו נערות (דף ל"ו:) דהבא על בתו פטור לגמרי ואין הטעם משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין אלא מפני שנתחייב בנפשו אבל אינו שלה הוא [עיקר הנוסחא] ר"ל וכשבא עליה אחר שהוא של אב והדין אמת וכבר כתב אותו רבינו בפ"ב מהל' נערה בתולה:

החובל באשת איש וכו'. דין השבת מפני שמעשה ידיה שלו הן, והריפוי ג״כ מפני שהוא חייב לרפאותה, והצער שלה דצערה לא זכי ליה רחמנא, בושת ונזק פלוגתא דר' יהודה בן בתירא ורבנן בכתובות ריש פ' מציאת האשה (כתובות דף ס"ה:) ופסק כר' יהודה בן בתירא וכן בהלכות:

בד"א בשחבלו בה אחרים אבל אם חבל בה וכו'. יש נותנין טעם לדברי הרב ז"ל משום דמדינא בושתה ופגמה שלה כרבנן וע"כ לא קא פליג ר' יהודה בן בתירא אלא משום דאית ליה בושת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי ר' אחא בר בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה נוטל מפני צערו שנצטער עמה והילכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו ע"כ בנימוקי הרשב"א ז"ל ויש קצת ראיה ממזיק את אשתו בתשמיש שהוא חייב ולא חילקו:

והמזיק את אשתו וכו'. בעיא דאיפשיטא בהמניח את הכד (דף ל"ב):

האשה שחבלה בבעלה וכו'. זאת הבבא כולה מבוארת בסוגי' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ט):

החובל בבניו וכו'. זאת הבבא ברייתות שם (דף פ"ז:) העלו אותה בסוגיא ומזה יראה דבתו כשהיא סמוכה על שלחנו אם חבל בה פטור דמה לי בת מה לי בן ובפירוש שנינו בברייתא בבניו ובנותיו שלו פטור ואוקימנא לה בסמוכין ולפ"ז מ"ש הרב למעלה החובל בבתו משלם לה בשאינה סמוכה על שולחנו ואפ"ה נזקה דאב דאי בעי מזבין לה וא"ת א"כ לחייב בשבת דהא ודאי מעשה ידיה שלה כיון דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בהדיא בגמרא איכא למימר שהוא זנה כל ימי חוליה ומה שיהיה יתר השבת על מזונותיה הוא שנשאר לאב והכי פריש לה בגמ' זה נ"ל שהוא עולה מן הסוגיא:

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל וכו'. משנה שם (דף פ"ז):

העבד והאשה וכו'. משנה שלימה שם ויהיב טעמא בגמרא (דף פ"ט) אמאי לא מזבנינן כתובתה בטובת הנאה וינתן לניזק ופריק מפני שתחזור ותמחול אצל הבעל ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן להו והוא בהלכות:

עבדו של אדם כגופו ובהמתו כממונו וכו'. בעיא דאיפשיטא שם ס"פ כיצד הרגל בב"ק (דף כ"ז) ופירשה רבינו כפירש"י ז"ל וכפר"ח ז"ל: