המזיק ממון חבירו וכו'. משנה בפרק כיצד הרגל (דף כ"ו) וכבר כתבתי פ' ראשון דאונס גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק:

כיצד נפל מן הגג ושבר וכו'. מימרא שם בכיצד הרגל (דף כ"ו):

או שנתקל וכו'. מפורש בהמניח את הכד וכבר נתבאר דין הנתקל פרק י"ג מהלכות נזקי ממון דלפעמים שהנתקל פטור וכבר כתבתיו בו:

בד"א ברשות הניזק וכו'. ממה שכתב הרב וכן אם היו שניהם ברשותן נראה שדעת הרב לפטור המזיק ברשותו אף על פי שהניזק הכניס כליו שם מדעתו ודעת הרב בסוגיא שהבאתי פרק ראשון כך הוא שהוא מפרש דלא הוה ידע ביה שלא היה מתכוין להזיקו והוא ידע ביה שהיה מתכוין להזיקו והזיקו זה את זה פי' הרב בכוונה ואז הן חייבין והוזקו זה בזה שלא בכוונה ואז פטורין זה דעת הרב ומשם הוציא דינין אלו ודעת הר"א ז"ל כדעת רש"י ז"ל כתבתיו למעלה:

היה עולה בסולם וכו'. למד זה הרב מהסוגיא שבפרק אלו הן הגולין (מכות דף ז' ע"ב) ונראה שהוא גורס ואי בעית אימא הא והא לניזקין וכן נראה מתוך מה שכתב פרק ששי מהלכות רוצח ויש גורסין הא והא לגלות וכן הוא בספרינו והטעם שיהיה פטור לדעת הרב מפני שהן אונסין גמורין ואין רוח שאינה מצויה אונס כל כך:

הרי שמילא חצר וכו'. ברייתא פ' המניח את הכד (דף כ"ח).

ומ"ש ואפילו הכניסן ברשות. הוא נמשך כפי השיטה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור. והר"א כתב א"א אפשר לדין זה בשלא נתן לו רשות למלאות אבל נתן לו רשות למלאות חייב, וזה נכון:

שור שעלה וכו'. ברייתא שם בהמניח את הכד. ומ"ש ברשות המזיק לומר דאי ברשות העליון ודאי לא:

שנים שהיו מהלכין וכו'. משנה פרק המניח את הכד (דף ל"א ל"ב):

היה בעל קורה וכו'. משנה שם בהמניח את הכד (דף ל"ב) והחילוק בין לנוח בין לתקן מפורש בגמרא אליבא דר"י וכן הלכתא ולשון הגמרא לפוש לנוח ולכתף ר"ל לתקן:

שנים היו מהלכין וכו'. מפורש במשנה שם עם מה שנאמר בגמרא והוא בהלכות:

היו שניהם רצים והוזקו זה בזה שניהם וכו'. משנה שם (דף ל"ב):

אחד המזיק בידו או שזרק אבן וכו'. זה פשוט ובכמה מקומות אמרי' גירי דידיה נינהו כלומר חציו ומפרש פ"ק דב"ק (דף ג':) דאמר כיחו וניעו היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא:

אבל אם נח וכו'. שם באותה סוגיא דאמר בתר דנייח בין לרב בין לשמואל היינו בור:

לוטש שהיה מכה וכו'. משנה פ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא דף ס"ב:) ופי' גץ מה שנתז מן הברזל והוא שורף:

וכן הבנאי שקבל וכו'. משנה פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ח:):

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור וכו'. באותה משנה שם:

הכובש בהמת חבירו במים או שנפלה וכו'. דין זה מחלוקת דרבינא ורב אחא בר רב פרק אלו הן הנשרפין (דף ע"ו ע"ז) בסנהדרין פסק כרבינא דמחייב משום דדיינינן דינא דגרמי וכ"פ הרב רבינו מאיר ז"ל וכ"כ הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שחיבר:

שנים שהמיתו וכו'. זה פשוט ונלמד מדין דבהמה שיזכיר עתה ומדין הכסא:

חמשה שהניחו חמש חבילות וכו'. זה כתב בפירוש מה שאמרו מרבה בחבילות בפ"ק דב"ק (דף י') וזו היא גירסתו והא איכא מרבה בחבילות היכי דמי אי דבלאו איהו הוה אזלי פשיטא פי' דחייב אלא דבלא איהו נמי לא אזלא מאי קא עביד (פי') ופטור אבל רש"י ז"ל וגם בערוך פירשו מרבה בחבילות באש שהזיקה וגרסתם אי דבלאו איהו לא הוה אזלא פשיטא פי' דחייב ואלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי קא עביד פי' ופטור ודברי הרב וגירסתו נכונה:

וכן חמשה שישבו על הכסא וכו'. זה ג"כ שם ברייתא ופירש"י ז"ל דוקא בשנסמך עליהם ולא הניחם לעמוד:

אדם ושור שדחפו וכו'. דברי הרב בזאת הבבא עד סוף הפרק מימרא דרבא בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא דף נ"ג:) כפשטה ממש. מיהו כתב הרשב״א ז״ל זה לשונו שור ואדם לענין נזקין כולן חייבין דוקא כשדחף האדם שלא בכוונה דאילו בכוונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שור של זה בבורו של חבירו או ישליך טליתו באשו של חבירו בכוונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכוונה היא ע״כ ונכון הוא:

דמי ולדות. שור פטור כי ינצו אנשים ולא שוורים ובור נמי פטור. וארבעה דברים איש בעמיתו ולא שור בעמיתו וכן בור וכבר ידעת באי זה צד חייב אף בבושת דבעינן כוונה ובאי זה צד חייב בנזק ויתר הדברים אפי' שלא בכוונה כמו שנתבאר פ"א. כופר בשור המועד ואדם פטור דה"ל חייבי מיתות שוגגין. ופיטור הבור בכל הדברים כבר נתבאר בהלכות נזקי ממון: