שכיב מרע וכו'. מבואר בהלכות פ' חזקת בשם רבינו האי גאון ז"ל ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזהו שכתב המחבר ריש פ"ה הנותן בין בריא בין שכ"מ צריך שתהיה גלויה וכו':

מצוה מחמת מיתה וכו'. ג"ז בהלכות שם בשם רב האי גאון ז"ל:

שכיב מרע שצוה ואמר יטול וכו'. מימרא פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח:) ודעת המחבר כדעת רבו אבן מיג״ש ז״ל דדוקא בשכ״מ הא בבריא לא קני. וכבר נתבאר פ״ב מהלכות מכירה שדעת המחבר באומר לשון שהוא להבא שאינו קונה בדברים ושם הארכתי:

וכן וכו'. גם זה שם:

אמר יהנה פלוני וכו'. בעיא דלא איפשיטא (דף קמ"ח) ולפיכך לא קנה שאינו מוציא אלא בראיה ברורה וכן כתבו ז"ל ופירש הר"א ז"ל דאפילו באומר נכסי לפלוני שיעמוד בהן או שישען אינו כלום:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'. מימרא דרב הונא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ג) ויש מי שפי' שאפי' נתנן במתנה בפירוש למי שראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. וי״א שאין זה אלא באומר נכסי לפלוני סתם הא באומר נכסי נותנין אפילו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה. ויתבאר פי״ב אי זה חילוק יש בין משום ירושה למשום מתנה. ושם כתב המחבר בלשון ראשון וכ״כ כאן הר״א ז״ל והוא דעת הגאונים ז״ל:

בד"א כשהיה היורש הזה וכו'. זה פשוט וכ"כ אבן מיגש ז"ל וכבר נתבאר פ"ו:

מי שאמרו לו וכו'. מפורש בגמ' ביש נוחלין (דף קל"ג):

(ז-ח)

גר שיש לו בן וכו'. זה מבואר בגמ' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) גבי עובדא דאיסור גיורא:

ומ"ש שלשון ירושה וכו'. וכן לפיכך אם נתן לגר משאר גרים וכו'. מפרש שם בהלכות הטעם והדין בשם רב האי גאון ז"ל וכו'. ובהשגות א"א כן אמר הגאון וכו'. דעתו ז"ל כדעת האחרונים ז"ל שהקשו על הגאונים ואמרו דאם איתא דמתנת שכ"מ גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו ולידתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי לירש כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה. ועוד קושיות אחרות. והרמב"ן ז"ל האריך לתרצם. ובחדושי הרשב"א ז"ל והפירוש הנכון במה שאמרו גבי איסור גיורא כל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה משום דמתנת שכ"מ אינו אלא לאחר גמר מיתה ובירושה הוא ככל אדם ומן הדין אינה כלום בכל אדם שאין מתנה לאחר מיתה אלא דמשום ירושה תקנוה. והילכך גר שנתן במתנת שכ"מ כיון שאינו בר ירושה אף מתנתו אינה מתנה ע"כ. וזה דעת האחרונים שאין מתנתו כלום אפי' לאחר:

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני וכו'. בעיא דאיפשיטא פרק מי שמת שם: ומ"ש תנוהו לו שאל"כ אין נותנין כמו שיתבאר פרק עשירי ויפרש הרב אבן מיגש ז"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואצ"ל אתם עדים שאין אדם משטה בשעת מיתה כמו שנתבאר פרק ח'. וכן כתב הראב"ד ז"ל:

ואפילו הודה הגר וכו'. מפורש שם בעובדא דאיסור גיורא:

אבל שכ"מ שצוה לתת לעכו"ם במתנה. נתבאר פ' כ' שאסור לתת מתנה לעובד כוכבים וכיון שכן הוא אין שומעין לו לעבור עבירה ופשוט הוא. אבל לא מצאתיו מבואר בגמ':

אמר פלוני עבדי עשו אותו בן חורין וכו'. החלק הא' מפורש בירוש' פ"ק דגיטין ובתוספת' פ"ה ושני חלקים האחרונים מפורשים בגמ' בהשולח ובהלכות דכל היכא דאמר לשון שחרור כופין את היורשין לשחרר, ועשיתי והרי הוא לשונות המועילים בגט שחרור הן כדאיתא התם וכבר הקשו המפרשים ז"ל כיון דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונתבאר פ"ט מהל' עבדים היאך שומעין לו לעבור על דברי תורה והרבה דברים נאמרו בזה וכתב הרשב"א ז"ל ושמא נאמר שכל שאמר הרב לשחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברים בעשה לא מחזקינן וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו וכו' ומה שאסרה תורה לשחרר עבדים בלא גמילות טובה אלא ברצון הלב והלב יודע אם לחסד אם לגמילות כנ"ל, עכ"ל:

אמר פלונית שפחתי וכו'. מימרא שם.

ומ"ש ואינה עובדת. כך פירשו בהלכות שם בזה הלשון מאי קורת רוח דעבדינן לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפינן לה ע"כ. אבל רש"י ז"ל פירש עושין לה קורת רוח ואין רוחה מקררת בלא שחרורה. ע"כ לומר שהיורשין משחררין אותה בהכרח ופשוט שהעבד ושפחה שוין בדין זה:

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד וכו'. מפורש ביש נוחלין (דף קל"ז:) והעמידוה בהלכות בשכיב מרע דוקא וה"ה לבריא כשהגיע ליד המקבל כמו שנתבאר פ"ד:

שכיב מרע שכתב נכסיו לזה וכו'. מפורש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג):

ואפילו כתב וזכה לראשון וכו'. פלוגתא דרב ושמואל שם בפ' מי שמת ופסק כשמואל ובהלכות כן ופירוש כתב וזכה פיר"ש שמסר לו שטר מתנה והגאונים פירשו דא"ל לך חזקי וקני:

אבל שכיב מרע וכו'. מפורש שם אין לאחר קניין וזכוי כלום והוא דאיכא תרתי אבל האחד בלא חבירו לא ומצוה מחמת מיתה אפילו בשניהם חוזר:

שכיב מרע וכו' כיצד נתן כל נכסיו לראשון וקנו מידו וכו'. פי' ואפילו קנו מידו. ומבואר הוא בגמרא במימרא דשמואל אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר. דין חזרת המקצת שהיא כחזרה בכל. מפורש שם בעיא דאיפשיטא:

נתן מקצת נכסיו וכו'. ברייתא שם ופירושו מוכרח:

שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו וכו'. כולן שאלות בגמרא (דף קמ"ח) ועלו בתיקו ולפיכך כתב ואם עמד חוזר שאין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה:

מכר כשהוא שכ"מ וכו'. מפורש שם (דף קמ"ט):

מכר כל נכסיו וכו'. בגמ' (שם) אר"י אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אר"י אמר רב אם עמד אינו חוזר ולא פליגי הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו הא דפרעינהו בחובו. ופירוש המחבר בה נכון וכן פירשו ר"ח ז"ל ושאר המפרשים והטעם כשהמעות הן בעין ה"ז כמי שמכר חצרו ופירש שעל דעת לקנות חטים מכרו שאע"פ שלא התנה ממש אם לא נצרך לחטים חוזר כמו שנתבאר פי"א מהלכות מכירה, והרב אבן מיגש ז"ל פירש כאן בהפך דכשהן בעין אינו יכול לחזור דהוו להו הנך זוזי שיור ופירושו מתמיה:

מתנה שהיא סתם וכו'. משנה ופסק כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו להביא הראיה וכמ"ד ראיה בעדים דאוקי ממונא בחזקת מריה כדאיתא בגמרא:

לא מצא ראיה וכו'. דין ההיסת פשוט הוא שהרי המקבל טוענו כך וכך יש לי בידך לפיכך נשבע היסת ודין המטלטלין פשוט דאמרי' מיגו. ונראה דאפילו ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר הנותן להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שמטלטלין ביד המקבל וזה החילוק צ"ע:

מי שמת ונמצאת וכו'. משנה פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ה:) בזה הלשון מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על ירכו ה״ז אינה כלום זכה בו לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין דבריו קיימין ע״כ.

ומ"ש המחבר וקנו מידו כדי ליפות כחו. פי' של מקבל הוא במתנה כל נכסים הא במקצתן ודאי לא אלא זכה בהן כיון שיש בהם קניין ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה וכ"כ הר"מ ז"ל זה לשונו ודייתיקי זה אינה הקנאה מחיים כקנין כדי שנאמר שיעבד נפשיה משעת קניין עכ"ל. אלמא דבמתנת בריא בקנין לא בעינן מטא שטרא לידיה וכמ"ש פי"ח מהל' גזילה כדעת קצת המפרשים ז"ל ונראה שהמחבר פירש דבריו קיימין שאם זכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי כן לאחד מן המפרשים שיהיה מפרש זה בדבריו בכאן:

וכן מי שכתב וכו'. שם מפורש זה ג"כ: