נהרות המושכין מן האגמין וכו'. פרק קמא (מועד קטן דף ד') מימרא על משנת משקין בית השלחין נהרות המושכין מים מן האגמים מותר להשקות מהן במועד. ובהל' והוא דלא פסקו ומוכיח כן שם ופירוש נהרות קטנים שהמים שלהם נמשכים מן האגמים דהיינו מי גשמים מותר להשקות מהם. והוא דלא פסקי פי' שאין אותו נהר פוסק מן האגם אלא עדיין נמשך ממנו לפי שאם פסק שמא יבא למלאת כדו להשקות והוי טורח יתר:

וכן הבריכות וכו'. ברייתא שם הבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהן בחולו של מועד ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן מותר אמר רב אשי אף על פי שאין רובה של שדה שותה מאותה אמת המים ביום אחד ולזה סתם רבינו:

וכן בריכה וכו'. שם תנו רבנן בריכה שנטפה משדה בית שלחין זו מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת והקשו והא עבידא דפסקה ותירץ רבי ירמיה ועדיין היא מטפטפת ואמר אביי והוא שלא פסק מעין הראשון:

ערוגה שחציה וכו'. שם יתר על כן אמר ר' אליעזר בר"ש שאפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך לא ידלה ממקום נמוך וישקה במקום גבוה:

מותר לדלות וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף ד':) ובהלכות ומדלין מים לירקות כדי לאכלן ואם בשביל ליפותן אסור והטעם שכל שהוא צריך לצורך המועד אפילו טורח גדול מתירין בו אבל אם אינו לצורך המועד אין מתירין להן הדלאה שהיא טורח גדול ואילו דבר האבד כנזכר ראש פ"ז ובברייתא לאו דוקא כדי ליפותן אסור אבל אם היו נפסדין מותר בהדלאה אלא כל שאינו כדי לאכלן הרי הוא כבית השלחין שאין מתירין בו טורח יתר כך כתבו ז"ל וברור הוא בדברי רבינו:

אין עושין עוגיות וכו'. שם (דף ב' ודף ד':) משנה ואין עושין עוגיות לגפנים ובגמרא ובהלכות והני מילי חדתי אבל עתיקי שרי ופירוש עוגיות חריצין בעקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים ופירש רבינו עתיקי אם היו עשויות ונתקלקלו וכן הוא כדבריו שאם נסתמו לגמרי ואין מקום גומא נכר ודאי אסור שהרי זה כעושה אותן מתחלה כך כתבו ז"ל. עוד כתבו שאין מותר להעמיק בהן יותר ממה שהיו:

וכן אמת המים וכו'. במשנה אין עושין את האמה בתחלה במועד ומתקנין את המקולקלת ובגמ' מאי מקולקלת אמר ר' אבהו שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה פירש"י ז"ל שיעור אמה ששה טפחים ואם היתה עמוקה ששה ונתמלאת עפר עד שאינה עמוקה אלא טפח מותר להעמיקה כעומק ראשון אי נמי אפילו לא חפר בה עדיין אלא טפח מעמיקה עד ששה ע"כ דבריו. ובגמרא פשיטא חצי טפח על שלשה לא כלום הוא טפחים על שנים עשר נמי לא טפחים על שבעה מהו חמשה קא מעמיק או דלמא כיון דאיכא טפח יתירא איכא טירחא טפי תיקו. ופסק רבינו להקל לפי שהוא בשל דבריהם ולקולא:

ומושכין את וכו'. משנה שם (דף ו':) ראב"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקו את השדה כולה זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד וחכמים מתירין בזה ובזה ובגמרא אמר רב הונא ואם היתה שדה מטוננת מותר ופירש בהלכות דלראב"י נצרכה, ופירוש מטוננת לחה ואין שם טורח יותר ופסקו בהלכות כר"א ומחלוקת היא בין הגאונים וה"ר יצחק אבן גיאת הכריע גם כן כמותו. ופי' משנה זאת בבית השלחין היא ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות לבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם וכן נראה מדברי רבינו שכל מה שהזכיר בפרק זה נמשך אחר בית השלחין הנזכר בראש הפרק:

ומרביצין את וכו'. דע שדעת רבינו וההלכות שמה שאמרו בגמ' שם האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא ר״ל בשדה בית הבעל והשקאה מועטת ודחו בגמ' שם זה לדעת ראב״י וכן נדחה בהל', ומה שהזכיר רבינו ומרביצין את השדה ר״ל בשדה בית השלחין והוא נמשך אחר ראש הפ' והיא ברייתא הנזכרת פ' מי שהפך (מועד קטן י"א:) גבי אבל ומרביצין את שדהו משתגיע לעונת מים שלו ופי' לפי שהוא דבר האבד אפי' קודם זריעה ולזה נתכוון רבינו בכאן ובזה נסתלקה השגת הר״א ז״ל שהקשה איך פסק רבינו כראב״י ופסק שמרביצין את השדה ובגמ' דחו הא דתרביצא לדעת ר״א כנזכר למעלה וכן תירץ הר״א ז״ל כדעת ההלכות ועיקר:

זרעים שלא וכו'. גם זה כראב"י כנזכר למעלה:

ומותר להסב את הנהר וכו'. שם (דף ד':) אביי שרא להו לבני המדך לסחופי נהרא ר' ירמיה שרא להו לבני סכותא למכרא נהרא טמימא:

בורות שיחין ומערות וכו'. שם (דף ה'.) מסקנא דגמרא דשל יחיד חפירה אסורה אפילו בצריך להן אבל חטיטה מותרת בצריך, וכונסין לתוכן מים אע"פ שאינו צריך להם. וכתב הרמב"ן דודאי אם אין לו ליחיד מה ישתה אפילו חפירה מותרת ובלבד שלא יערים לחפור בור גדול מספיק להרבה ימים דומיא דאין לו מה יאכל שקוצר ודש ודין הגמרא הוא בשיכול לשתות מי נהר ואפשר לו לטרוח ולילך ולדלות מן הנהרות עסקינן ורוצה לשתות מי בארו ולזה התירו חטיטה ולא חפירה ואם יש לו מים בבור או שותה ממקום שרגיל לשתות אפילו חטיטה אסורה לו אבל בשאין לו מה ישתה ודאי מותר לו אפילו לחפור ע"כ. ויש לחוש לפי שהמים מצויין בזול ואפשר אפילו אין לו מה ישתה אלא ממקום רחוק הרבה לא התירו לו חפירה. וזה נראה בדעת רבינו שלא חלק:

ועושין נברכת במועד וכו'. משנה שם (דף ח':) אין חופרים כוכין וקברין במועד אבל מחנכין את הכוכין ועושין נברכת במועד וכו'. פירש"י ז"ל נברכת בריכת כובסין ולית בה טרחא כולי האי וכן פירשו הגאונים ז"ל נברכת של כובסין והיא חפירה שחופרים בה לכבס בה בגדי פשתן ומי שאין לו אלא חלוק אחד כמבואר פרק שביעי. אבל הרא"ש ז"ל והאחרונים הקשו על פירוש זה ופירשו שהוא מענין הקברות. והר"א ז"ל פירש שהוא קבר שעושין למת לשעה עד לאחר המועד שיחפרו לו קבר נאה לפי שהוא סבור שאסור לחפור קבר כתקנו אפילו למי שמת בחולו ש"מ כמ"ש בהשגות, ואין פי' זה נכון כמו שיתבאר בסמוך. אבל הרמב"ן ז"ל פירש שהוא תוספת חפירה לקבר העשוי כבר והותרה לצורך המתים שימותו. ורבינו כתב לשון המשנה אבל ממה שכתבה בסמוך לחפירת בורות ולא כתבה למטה בדין חפירת הקברות נראה שהוא מפרשה כפירש"י ז"ל והגאונים ז"ל והעיקר כפירוש הרמב"ן ז"ל ולמטה אבארנו:

עכברים שהן וכו'. משנה שם (ו':) צדין את האישות ואת העכברים במועד משדה האילן ומשדה הלבן כדרכן ובשביעית וחכ"א בשדה האילן כדרכו ובשדה הלבן שלא כדרכו כך מצאתיה בקצת ספרים ובקצתן ר"י אומר בשדה האילן וכן הוא בברייתא בגמרא בשם ר"י ובגמ' (ז'.) ת"ר כיצד כדרכו חופר גומא ופורש עליה מצודה כיצד שלא כדרכו נועץ שפוד ומכה בקורדום ומרדה את האדמה תחתיה תניא ר"ש בן אלעזר אומר כשאמרו בשדה לבן כדרכו לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לאילנות שמא יצאו משדה לבן ויחריבו את האילנות ע"כ בגמ'. ודעת רבינו לפסוק כחכמים דמתני' לפי גרסת מקצת ספרים או כר"י מפני הברייתא דת"ר כיצד כדרכו וכו' השנויה סתם והוא ז"ל מפרש דר"ש בן אלעזר סבירא ליה כתנא קמא דמתני' ופירש ר"ש דלא התירו בשדה לבן אלא בסמוך לאילנות וה"ה לאידך תנא דמתני' אפילו שלא כדרכו לא הותר בשדה לבן אלא בסמוך לאילנות לפי שהן אינן מפסידין אלא באילנות זה נראה לדעת רבינו, ובהלכות הר' יצחק אבן גיאת ז"ל פסקו כת"ק דמתני' וכר"ש בן אלעזר שבשדה לבן הסמוך לאילנות צד כדרכו. ונראה מדבריהם שהם מסכימים לדעת רבינו שלא לצוד אפילו בשינוי בשדה שאינה סמוכה לאילנות וכן עיקר שלא כדברי הר"א ז"ל שכתב בסמוכה לאילנות צדין כדרכו ובשאינה סמוכה צדין בשינוי ואין זה נכון דכל שאינה סמוכה אין צדין כלל:

כותל גנה וכו'. משנה שם (דף ו' ז'.) ומקרין את הפרצה ובגמרא כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודופנא במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט א"ר חסדא לא שנו אלא כותל גנה אבל כותל חצר בונה כדרכו והביאו שם ברייתא דכותל השוחה סותרו ובונהו מפני הסכנה, עוד במשנה (דף י"א.) ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט ולא מעשה אומן:

בונה אדם וכו'. בגמרא (דף י':) רבא שרא למבני אצטבא וכתב הרמב"ן ז"ל בלקוטיו דדוקא במעשה הדיוט אבל לא במעשה אומן לפי שכל שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט ע"כ דבריו והם כלל לכל כיוצא בזה ולדבריו כותל חצר שנפל שבונה כדרכו הוא מפני שמירת ביתו ועשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד ואינו צריך שינוי:

הציר וכו'. משנה שם (דף י"א.) הציר והצינור והמנעול שנשברו מתקנן במועד ואוקימנא לה בגמרא כר"י דאמר לא בעינן שינוי בדבר האבד וקי"ל כותיה כמבואר ראש פ"ז:

אין חופרין וכו'. משנה (דף ח':) אין חופרין קבר וכו' וכבר הזכרתיה למעלה בדין הנברכת ופירשו בהלכות להקבר בהם לאחר המועד. וכן פירשו רבינו חננאל והר"ר יצחק אבן גיאת ז"ל שלצורך מי שכבר מת ודאי מותר לחפור כדרכו אפילו ביום טוב שני כנזכר פ"א. ובהשגות א"א זה טעות גדול וכו'. והוא כדעתו ז"ל שכתבה למעלה. וכבר הוכיח הרמב"ן ז"ל שהטעות בדברי הר"א ז"ל הוא דודאי לצורך מתים שימותו היא משנתנו ואין קושיא שהתירו לתקן בהם אף על פי שאינן צריכין להם עכשיו לפי שעשאום כצרכי רבים רבים שתו ורבים ישתו והרי הן כעין חטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן סופן דהיינו חטיטה אבל לא תחלתן דהיינו חפירה כל שאין צריכים להם עכשיו כמבואר פ"ז. והוא ז"ל מפרש משנתנו כך אין חופרין כוכים וקברות לצורך מתים שימותו. ואמרו כוכין בחפירה וקברות בבנין אבל מחנכין את הכוכין. ובגמ' כיצד מחנכין שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו ועושין נברכת שלפי ששנה חנוך בכוכין ולא בקברות פירש בקברות שעושין בהן נברכת בבנין והוא תוספת בנין שמוסיפין בהן. אלו דבריו ז"ל ומסכימין עם דברי רבינו חוץ מפירוש הנברכת כמו שכתבתי למעלה:

אין מפנין וכו'. דין שאר ימים מפורש בירושלמי וכבר כתבו פעם אחרת רבינו פרק י"ד מהלכות אבל ודין חוה"מ יצא לרבינו ממה שאסרו ליקוט עצמות במועד וכדעת ר' יוסי דמשנתנו כמבואר פרק י"א מהלכות אבל:

אין מתליעין וכו'. ברייתא בע״ז פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ':):

ועוקרין את וכו'. פ' מי שהפך (מועד קטן י"ב:) רב יהודה שרא למעקר כתנא משום דחזיא לחפיפה ופירש״י ז״ל ראוי לכסות בה כל מאכל כגון תמרים ותאנים. אבל הר״א ז״ל פירש לנוי הנשים לחוף בו הפנים ולפי שאין דרך הפשתן לעקרו לחצאין התירו לעקרו כלו כיון שצריך למקצת כך כתב הרא״ה ז״ל:

וקוצרין את הכשות וכו'. שם ופי' כשות עשב שמטילין בשכר:

אין מכניסין הצאן וכו'. שם ת"ר אין מדיירין שדה בחולו של מועד ואם באו מאליהן מותר ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם שומר לנער את צאנם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע מסייעין אותן ומוסרין להם שומר לנער את צאנם רבי אומר בשבת בטובה ביו"ט במזונות במועד בשכר אמר רב יוסף הלכה כרבי ע"כ בגמרא. ונראה מלשון רבינו שהוא מפרש מימרא דרבי על שכיר שבת ועל השומר המנער את הצאן קאמר רבי דבשבת מחזיקין לו טובה וביו"ט נותנין לו מזונות ובמועד שוכרין אותו בדמים זהו שכתב ושוכרין שומר וכו'. ויש מי שפירש דהא דרבי בבאו מאליהן קאי וסוברים דבמועד אין שוכרין אותם לכתחלה אבל אם באו מאליהם מותר לתת להן שכר וביו"ט מזונות כך פירש"י ז"ל. ודברי רבינו נראין אלא שאני תמה למה לא כתב דין שבת ויו"ט:

הזבל שבחצר מסלקין. ברייתא פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ה:) בפסחים והיא בחולו ש״מ ומבואר בהלכות בפ' מי שהפך:

המשוה פני הקרקע וכו' עד תנור וכירים. פ"ק (מ"ק י':) מימרות פסוקות בלא מחלוקת ושם בארו במה יהיה ניכר לאיזה דבר הוא מתכוין ורבינו כתב ממעשיו הוא ניכר לאי זה דבר הוא מתכוין ובפ' ב' מהלכות זכיה ומתנה ביאר רבינו פרטי המעשים גבי הרוצה לזכות בנכסי הגר וכל מה שבנכסי הגר לא קנה במועד מותר לעשותו כמבואר כאן ושם. ומ"ש כאן אפשר שהוא מפני שכל שיש לו כונה האסורה אע"פ שאינו עושה מעשה מוכיח כונתו ודאי אסור לעשות במועד ולא הזכירו חכמים ההוכחה אלא שאם הוא עושה מעשה המוכיח כונת איסור לא כל הימנה לומר לכך נתכוונתי אבל בנכסי הגר הכל הולך אחר מעשה המוכיח. זה נראה ואולי קצר רבינו בכאן ובאר שם וילמד סתום מן המפורש:

תנור וכירים שאפשר וכו'. שם (דף י"א.) רב הונא שרא למגדל תנורא איני והא תני רבה בר שמואל ושוין שאין גודלין תנור לכתחלה לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים:

ומ"ש בין כך ובין כך בונין וכו'. יצא לו ממה שהעמידו בגמרא ברייתא דרבה בר שמואל בימות הגשמים ובראש הברייתא אמרו מעמידין תנור וכירים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתו במועד דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים יגמור:

ומסרגין את המטות וכו'. סתם משנה פ"ק (דף ח': ודף י'.) ודלא כר' יוסי ובגמרא ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה. פירוש גדילת החבלים ועשייתן נקרא הפשלה מפני שהן עושין חוטין ארוכין מאד ואין מדקדקין בטויתן כעין מפשיל כליו לאחוריו. ורבינו לא הזכיר זה לפי שכיון שלא כתב ההיתר ממילא אסור שאם היתה ההפשלה מותרת לא היה צריך לומר סירוג המטות:

ונוקרין את הריחים וכו'. משנה וגמרא (דף י':.) במחלוקת תנאים ואמוראים ודעת רבינו כדעת הגאונים בפסק ההלכה שנקור הריחים ובית עין שלהם מותר ואפילו לגמור מלאכתן כדרכו וכן הסכים הרמב"ן ז"ל. ודין העמדתן ובנין האמה שלהם מפורש בגמרא רבא שרא לאוקומי ריחיא ולמבני אמתא דריחיא וכתב הרמב"ן ז"ל ובירושלמי התירו להסיק אלפסין וקדרות לצורך המועד. ונ"ל שאף עשייתן מתחלה בכלל היתר זה מפני שהן מכשירי אוכל נפש ונעשין כדרכן ומפני זה התירו עשיית תנור וכירים וכן התירו לגדל מהולאתה וכן בסכין ודאי מותר לחדדו כדרכה אפילו במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד אפשר שהוא אסור לפי שהוא דבר הנשאל ויש להתיר ע"כ דבריו ז"ל:

זופתין את וכו'. פ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ב.) אמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא פירוש כוזתא כלי קטן ורב דימי מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא ואמרו בגמ' דשמואל חייש לטרחא ולזה אסר כלי גדול ורב דימי חייש לפסידת היין ולזה התיר בכלי גדול שהפסדו מרובה ומדברי רבינו נראה שהלכה כדברי שניהם להקל וכן עיקר:

וסותמין פי וכו'. שם מסקנא דגמ' דשרי למישע חביתא דשכרא וכ"ש דחמרא:

ומחפין את וכו'. משנה שם (י"ג:) מחפין את הקציעות בקש ר"י אומר מעבין ויש גורסין אף מעבין. ודע דקי"ל כמ"ד בגמרא במחפין דשרי ת"ק בין קש מועט בין קש הרבה הוא ולזה סתמו רבינו וכן סתם בהלכות:

ומרככין את כו'. פ"ק (י':) רבא שרא לכסכוסי קירמי מ"ט מעשה הדיוט הוא א"ר חסדא קטרי בי ידי אסור מ"ט מעשה אומן הוא:

קוצצין צפורני וכו'. שם רב יהודה שרא למשקל טפרי דחמרא דריחיא ואמרו שם דרב יהודה שרא למבני אוריא פי' אבוס של בהמה. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא במעשה הדיוט. וכן נראה דודאי לא עדיף מעשיית מעקה שאינו מותר במעשה אומן וכן אמרו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו בחש"מ ואמרו שם רבא שרא לסרוקי סוסיא:

ואין מרביעין בהמה במועד וכו'. ברייתא בפרק מי שהפך (מועד קטן דף י"ב.) פסק כת״ק דאמר אין מרביעין בהמה בחולו ש״מ ודלא כר' יהודה דמחלק בין בהמה לבהמה וכן פסקו בהלכות:

אבל מקיזין וכו'. פ"ק (דף י':) רבא שרא למשקל דמא לחמרא בחולא דמועדא א"ל אביי תניא דמסייעא לך מקיזין דם לבהמה בחולו ש"מ ואין מונעין לה רפואה:

וכל אוכלין וכו'. תוספתא נכתבה בהלכות שם:

ואין מפנין וכו'. משנה פ' מי שהפך (מועד קטן דף י"ג.) אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו והקשו בגמ' על סיפא דאבל מפנה הוא לחצרו והא אמרת רישא אין מפנין ותירץ אביי סיפא אתאן לבית שבחצר ע״כ בגמרא. ובירושלמי אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה כעורה לדירה נאה ואין צ״ל מדירה נאה לדירה כעורה ובתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה שמחה לאדם בשעה שהוא דר בתוך שלו ע״כ. ורבינו סובר שאין הירושלמי מסכים לגמרתנו במה שהתירו לפנות לתוך שלו שא״כ למה הקשו על משנתנו ולמה לא תירצו אבל מפנה הוא לחצר שלו וכפשט הלשון אלא ודאי סוף הירושלמי חולק עם הגמרא שלנו. והר״א ז״ל כתב בהשגות ונ״ל אפילו לחצר אחרת ואע״פ שיש לדקדק על הירושלמי מגמרא שלנו נאה ומתקבל הוא, עכ״ל. ואני אומר שגמרתנו מוכחת בהפך כמו שכתבתי ולזה אין לסמוך עליו בזה:

ומביאין כלים וכו'. משנה שם אין מביאין כלים מבית האומן ואם חושש להם מפנן לחצר אחרת והעלו בהלכות מן הגמרא (דף י"ג:) והני מילי כלים שאינן לצורך המועד אבל כלים שישנן לצורך המועד מביאין דתניא מביאין כלים מבית האומן כגון כד מבית הכדד וכוס מבית הזגג אבל לא צמר מבית הצבע ולא כלים מבית האומן ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו ואם חושש להם שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת:

אסור לעשות וכו'. פרק מקום שנהגו בפסחים (דף נ"א וב') ריש פרק מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובגמרא מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וימים טובים דתניא העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי יו"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם ותירצו התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי הכא מחצות א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ע"כ בגמרא. וכתב רבינו ואין צ"ל שמכין אותו מכת מרדות לפי שהשמתא חמורה היא ממכת מרדות כמבואר פרק ראשון. עוד כתב רבינו שאיסור המלאכה בערבי פסחים מחצות ולמעלה הוא מפני החגיגה ושחיטת הקרבן והטעם הזה מבואר בירושלמי שאמרו אינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ובזמן הזה גם כן אסור שאע"פ שבטל הטעם לא בטלה גזרה. ורש"י ז"ל פירש הטעם מפני שיש לו לטרוח בצרכי מצה ומרור מה שאין כן בשאר ערבי יו"ט. וקשה לי א"כ ערב הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא ודאי טעם הירושלמי עיקר:

ואפילו במקום וכו'. דעת רבינו שהמשנה האמורה (דף נ"ה) דר"מ אמר כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומר בי"ד אבל לא יתחיל בה בי"ד אע"פ שיכול לגומרה וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים החייטין והספרים והכובסין ר"י אומר אף הרצענין. משנה זו היא במקום שנהגו שהעמידו הדבר לעיקר הדין שקודם חצות מותר לאחר חצות אסור ומשנה זו דינא קתני ולא מנהגא דאי במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה היכי פליג ר"מ וחכמים בזה נחזי מאי נהוג וכי תימא אפילו נהוג דלא למעבד כלל מנהג טעות הוא ולא חיישינן ליה באלו המלאכות ליתא דודאי כיון דמחצות ולמטה אסור מן הדין כל היום הוא בכלל גדר ותוספת ואם נהגו שלא לעשות בו כלל אסור לעשות כלל ומשנתנו במקום שנהגו היתר היא, זה דעת רבינו ורואה אני את דבריו וגרסתו בגמרא ר"מ אומר כל מלאכה שהיא לצורך המועד גומרה בי"ד ושאינה לצורך המועד אסור עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו נהגו אין לא נהגו לא שמע מינה לצורך אין שלא לצורך לא. ופירוש זה שהוא גומר מלאכתו לצורך המועד הוא מפני שעושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות במקום שנהגו זו היא שיטתו. ופסק כחכמים שהן סוברין ששלש אומניות שעושין מלאכה כלומר מתחילין והקלו מר"מ ושאר המלאכות גומרים דכיון שנהגו לעשות כל המלאכות מותרות להם יש מהן להתחיל יש מהן לגמור כך נ"ל לדעתו. ובהשגות שטה אחרת דמשנתנו במקום שנהגו שלא לעשות היא וכן ראיתי למקצת מהמפרשים האחרונים ז"ל:

ההולך ממקום וכו'. משנה שם (דף נ') ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהולך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ואקשינן עלה בגמ' (דף נ"א:) ממקום שאין עושין למקום שעושין אל ישנה אדם מפני המחלוקת ואמרי ליה קום עביד והא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ותירץ רבא ה"ק אין בזו מפני שינוי מחלוקת מאי אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה אמרינן ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא ומכאן למד רבינו שלא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור. וכן מ"ש רבינו לא יעשה ביישוב אבל עושה הוא במדבר למדו ממ"ש לו אביי לרב ספרא ביישוב אסור במדבר מותר אלא שראיתי הרבה שמפרשים הא דרב ספרא דוקא בדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:

וכן מי וכו'. זה למד רבינו ממעשה דרבה בר בר חנה הנזכר שם (דף נ"א) וכאוקימתא דרב אשי דאמרינן התם דרבה אכל דבר שנהגו בו בני בבל איסור ועול לגביה רב אויא ורבה בר רב חנן כיון דחזינהו כסיה. והקשו עליו ממשנתנו ותירצו רב אשי דעתו לחזור הוה כנזכר בהלכות, ומפני שאמרו כסיה למד רבינו וכתב והוא שלא יתראה וכו' ויש בדברים אלו שיטות חלוקות למפרשים ז"ל:

מוליכין ומביאין וכו'. משנה שם (נ"ה:) מוליכין ומביאין כלים מבית האומן אע"פ שאינן לצורך המועד. וקשה לי מה שמצאתי בספרי רבינו בי"ד עד חצות דהא ודאי אפילו מחצות ולמעלה מותר שאין זו מלאכה ולא אסור במועד במה שאינו לצורך מועד אלא שמא יאמרו תקנן במועד ובי"ד ודאי מותר כל היום וכן מוכיח בגמרא שלא חלקו ואף רבינו כתב למעלה והוא קל מחולו ש"מ. ונ"ל שטעות סופרים הוא וראוי להיות אפילו אחר חצות וכן עיקר:

וגורפין זבל וכו'. משנה שם:

ומושיבין שובכין וכו'. במשנה מושיבין שובכין לתרנגולים בי"ד תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה ובגמרא השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא אמר אביי סיפא אתאן לחש"מ. ופירש"י ז"ל מושיבין שובכין היינו לשום ביצים תחת התרנגולת וזה שהקשו בגמ' השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעיא ותירץ אביי דמתני' רישא בי"ד דמושיבין שובכין וסיפא דתרנגולת שברחה היא בחש"מ שמחזירין אותה משם הפסד ביצים דדבר האבד מותר. ולפי פירוש זה מושיבין תרנגולת על הביצים לכתחלה בי"ד ובחש"מ אם עמדה שלשה ימים וברחה וכדעת רב הונא דאמר התם דדוקא אחר ג' לישיבתה מחזירין אותה ואם מתה מושיבן אחרת תחתיה. ורבינו חלוק בזה בשני דברים שאין מטילין ביצים לכתחלה לתרנגולת בי"ד והשני שאם עמדה ומתה אין מושיבין אחרת תחתיה במועד והוא מפרש מושיבין שובכין מלשון שובך ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת וכן נראה מן הערוך ולשון המשנה נאות לזה וקושית הגמרא היא ממה שאמרו ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה כל שכן שמחזירין אותה כשברחה ולמה לי למימר ותירץ אביי רישא אתאן לחש"מ. כך נראה שתהיה הגרסא של רבינו ופירוש רישא דמחזירין דמשמע אבל אחרת אין מושיבין אתאן לחש"מ ואם היתה גרסת רבינו סיפא אתאן לחש"מ פירש רבינו דהא דמחזירין קרי סיפא משום דרישא דמתני' מושיבין שובכין ואין גרסא זו מתחוורת לפירוש זה. ואני אומר לשון המשנה מתחוור יותר לפירוש רבינו אבל הדין שהוא סובר שאם מתה אין מושיבין אחרת תחתיה במועד הוא מתמיה אצלי דודאי מפני דבר האבד מותר לעשות מלאכה כ"ש זה וזה נ"ל שהכריח רש"י ז"ל לפרש מה שפירש. אחר כן מצאתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וכשנותנין ביצים תחת התרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין עכ"ל. וא"כ נתבאר שהוא מודה שמניחין לכתחלה בי"ד ולא נחלק אלא שאם מתה במועד אין מושיבין אחרת תחתיה אבל מחזירין אותה אם ברחה ונמצא שהוא מפרש השתא אותובי מותבינן אהדורי מיבעי כדברי רש"י ז"ל וכן כתב בפירוש המשנה ותירץ אביי סיפא אתאן לחש"מ והיינו מציעתא דתרנגולת שברחה אבל סיפא דקתני ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה אכתי בי"ד הוא בדוקא אבל לא במועד שלא הקשו אלא אהדורי. והטעם לדעתו ז"ל נ"ל לפי שאין כל התרנגולות מתישבות על ביצים שכבר הוחמו תחת תרנגולת אחרת הלכך כשמתה שמא לא יועיל בהושבת אחרת עליהן ולפיכך אין טורחין במועד בספק אבל בארבעה עשר טורחין. כך נ"ל לדעת רבינו: