המבעיר כל שהוא חייב והוא שיהיה וכו'. בהאורג (שבת ק"ו) תני ר' אבהו קמי דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו. והא אנן תנן וכולא סוגיא. ורבו הפירושין בסוגיא זו והעיקר שהדין שהזכיר רבינו בכאן אמת הוא שאע"פ שאין תועלת האפר כנגד קלקול חפצים חייב וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל. ובהשגות א"א ואם הבעיר תחת תבשילו חייב שתים ע"כ. ואפשר שכן הוא וכבר הזכיר רבינו פרק ט' שהנותן העצים תחת הקדרה חייב משום מבשל ומ"מ אין זה בכל שהו אא"כ יש בו שיעור כדי לבשל כגרוגרת מביצה קלה שכיון שמשום מבשל אנו מחייבין אותו א"א בפחות משיעור תבשיל:

והמבעיר גדישו וכו'. כבר הזכרתי פרק ח' גבי חובל דעת רבינו וטעמו בזה ודעת החולקים עליו:

וכן המדליק וכו'. זה פשוט ומבואר פרק ספק אכל חלב (כריתות [כ'] ע"ב) שהמדליק את הנר חייב:

המחמם את הברזל וכו'. ובהשגות א"א ולמה לא משום מבשל כו' דצרוף דרבנן הוא, עכ"ל. ומ"ש לחייבו משום מבשל אינו נ"ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור. אבל מ"ש שחיוב הצרוף הוא מפני מכה בפטיש זהו דעת רש"י ז"ל וזה תימה שאין עושין כן בגמר מלאכה ומכל מקום יש לדקדק במ"ש ז"ל שהצרוף הוא מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה (שבת מ"א) נראה שהצרוף הוא דבר תורה וכל שאינו מתכוין הוא מותר כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפילו למאן דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה וכמו שיתבאר פרק כ"ב גבי מיחם שפנה ממנה מים מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף אבל ביומא (דף ל"ד:) פ' אמר להם הממונה גבי טבילה שנינו ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחמין מעיוה"כ ומטילין לתוך צונן בשביל שתפוג צנתן והקשו והרי מצרף ותירץ רב ביבי בשלא הגיע לצרוף ואביי תירץ אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוין מותר והקשו ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ותירצו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צרוף בעלמא דרבנן הוא ושבות היא ואין שבות במקדש. ע"כ. נראה מזו הסוגיא בבאור שהצרוף מדבריהם. ויש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצרוף. אבל הרמב"ן ז"ל דחה ואמר שאין בעששיות צרוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה במ"ש פ"ב מהל' יוה"כ מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב וכו'. עוד כתב הרמב"ן ז"ל ואי קשיא הא דאמרי' פר"א דמילה (שבת קל"ד) ממתיקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בשל מתכת אלמא ליכא צרוף גמור במתכת איכא למימר שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים עכ"ל. עוד כתב שמדברי הגאונים ז"ל נראה שסוברים שהצירוף הוא מן התורה ודברי רבינו הם כדעת זו, וממ"ש שהיו מחממין מבערב יוה"כ ולא היו מחממין ביום הכפורים יש ללמוד שיש בחמום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע"פ שיש לדחות זו היא שטת רבינו:

המכבה כל שהוא חייב אחד וכו'. רבינו הולך לשטתו שפסק כר״י בחיוב מלאכה שאצ״ל שאילו לר״ש המכבה כחס על הנר פטור ואינו חייב אלא כחס על הפתילה וצריך להבהבה שהוא עושה פחם כדאיתא בפרק במה מדליקין (שבת כ"ט ב') יא בגמרא וכבר כתבתי כן פרק ראשון:

אבל המכבה גחלת וכו'. פ' כירה (מ"ב) אמר שמואל מכבין גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ. ואקשינן אי כר"ש אפי' של עץ נמי ותירצו דכר"י ס"ל בדין מלאכה שא"צ לגופה שחייב עליה. ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו:

ומותר לכבות וכו'. כבר הזכרתי זה ולדברי הפוסקים כר"ש אפילו גחלת של עץ מותר. ויש בהשגות שטה אחרת בענינים אלו:

הנותן שמן וכו'. ברייתא פרק שני דיום טוב (ביצה דף כ"ב) הנותן שמן לתוך הנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה ע"כ. ונראה שחיוב הכבוי הוא כרבי יוסי בדוקא:

דליקה שנפלה בשבת וכו'. גם זה כר"י בדוקא דאי לר"ש פטור אבל אסור וכן מבואר בירושלמי פרק כל כתבי ופשוט הוא ופרק כ"ג אכתוב שיש בזה כעין סיוע לפסוק כר"י. ומ"ש רבינו שאין אבוד ממון דוחה את השבת אלא אבוד נפשות, ר"ל שאם היה שם אבוד נפשות שא"א להצילן אלא על ידי כיבוי מכבין את הדליקה. ופשוט הוא שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומבואר פרק שני ופ' יו"ט שחל אמרו מהו לכבות את הדליקה ביו"ט היכא דאיכא סכנת נפשות לא תבעי לך דאפי' בשבת שרי כי תבעי לך היכא דאיכא אבוד ממון וכו' ע"כ:

מותר לעשות מחיצה וכו'. במשנה בכל כתבי (שבת ק"כ) ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאינן יכולין לקבל את האור ומתבקעין מאליהן ומכבין את הדליקה ואמרינן בגמרא דרבנן סברי גרם כיבוי מותר ור"י סבר גרם כבוי אסור וידוע שהלכה כרבנן:

וכופין קערה ע"ג הנר וכו'. (שם קכ"א) במשנה כופין קערה על הנר שלא יאחוז האור בקורה ע"כ:

תיבה שידה ומגדל וגו'. במשנה (שם ק"ך) ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי ע"ג תיבה שידה ומגדל שאחז בהן האור מפני שהוא מחרך והלכה כמותו:

טלית שאחז וכו'. בגמ' א״ר יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין מים מצד אחר ואם כבתה כבתה מיתיבי טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס״ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה. פירוש ואילו נתינת מים לא שרו בברייתא ותירצו הוא דאמר כר״ש. והקשו אימר דאר״ש מפני שהוא מחרך גרם כיבוי מי אמר ותירצו אין מדקתני סיפא ר' יוסי אוסר וכו' מכלל דת״ק שרי ע״כ. והנה דברי רבינו מבוארים לפסוק כר״י וכר״ש ורבנן דסברי גרם כיבוי מותר אבל בהלכות לא הביאו אלא הברייתא והשמיטו הא דר״י. ופסקו כר״ש ודלא כר' יוסי. ויש תימה כיון שכן למה לא כתבו הא דרב יהודה ותירצו הראב״ד והרמב״ן ז״ל דהא דרב יהודה אינה הלכה לפי שהוא מדמה מחיצת מים ממש למחיצת כלים חדשים מלאים ואינו כן אלא אפי' רבנן ור״ש אוסרין מחיצת מים ממש והביאו ראיה לזה ממה ששנינו פ' כירה (שבת מ"ז:) נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה ואמרי' עלה בגמ' לימא תנן סתמא כר' יוסי דאמר גורם לכבוי אסור ודחו ותסברא אימר דאר״י בשבת בע״ש מי אמר וכ״ת הכי נמי בשבת והא תניא ולא יתן לתוכו מים אפי' בע״ש אלא א״ר אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ע״כ. ופירשו הם שזה כיון שנותן מים להדיא אפי' רבנן אסרי ונמצאו רב יהודה ורב אשי חולקין וקי״ל כרב אשי דהוא בתרא זהו דעתן ז״ל. והרשב״א ז״ל פסק כרב יהודה ופסק כרב אשי ואמר שאינן חולקין לפי שפירוש מקרב את כבויו שא״ר אשי הוא שאם אתה מתירו לעשות כן בע״ש אתי למעבד אפי' בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא משים הכלי ומכבה אותו. א״נ דהכא אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא ע״כ דבריו והאחרון נראה עיקר. ורבינו ז״ל פסק כר״י וכתב פ' חמישי דין לא יתן לתוכו מים כלל כדעת הרשב״א ז״ל:

שכח נר וכו'. בכל כתבי (שם ק"כ:) ת"ר נר שע"ג טבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה אמרי דבי ר' ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ע"כ. ובסמוך לזו הביאו בגמרא תנא נר שאחורי וכו' לייט עליה רב וכבר הבאתי פרק חמישי. וכבר הקשו המפרשים היאך התירו לנער הטבלא והלא הכרח הוא שישפך השמן והמחסר השמן חייב משום מכבה כנזכר למעלה ואע"פ שאינו מתכוין פסיק רישיה ולא ימות הוא. ויש מי שתירץ שכל שאינו נהנה מאותה מלאכה אפי' פסיק רישיה כל שאינו מתכוין מותר וכדעת בעל הערוך שהזכרתי פ"א. ויש מי שתירץ הכא בנר של שעוה וכיוצא בו ושני תירוצים אלו בהשגות והאחרון עיקר. ועוד כתב בהשגות א"א בהא כבוד הרב יהא במקומו מונח דלא אתמר לייט עלה רב אהא אלא אנר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבה כבה ע"כ. נראה שר"ל כבוד הרב אלפסי ז"ל ונזדמנה לו נוסחת הלכות שלא הביאו זאת דנר שעל גבי טבלא או שדחאוה מהלכה אבל בנוסחי ההלכות שלנו מפורשת היא כלשון הגמרא:

נכרי שבא וכו'. משנה (שם דף קכ"א) נכרי שבא לכבות א"א לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ובגמרא שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו בתמיה. ותירצו א"ר יוחנן בקטן העושה על דעת אביו. ופירש"י ז"ל בקטן היודע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו והקשו ודכותה גבי נכרי דקא עביד לדעתיה דישראל מי שרי. ותירצו נכרי לדעתא דנפשיה עביד. ופירש רש"י ז"ל אפי' יודע שנוח לו לישראל להנאת עצמו נתכוין שיודע שלא יפסיד עכ"ל. והזכרתי פירש"י ז"ל לבאר מהו עושה על דעת אביו:

ובדליקה התירו וכו'. מימרא שם כלשונה:

הוצאה מרשות וכו'. בכלל גדול (שם ע"ג) גבי אבות מלאכות המוציא מרשות לרשות ובהזורק (שם צ"ו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופא היכא כתיבא א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה וכו'. וכתב רבינו האי ז"ל דלא גרסי' היכא כתיבא וטעות הוא דמעיקרא לא אסתפק להו אלא מנלן דהויא מלאכה ומהדרינן משום דכתיב לא יעשו מלאכה ויכלא העם מהביא אלמא הבאה דהיינו הוצאה קרויה מלאכה וזה דעת רבינו. וכתב הרשב"א ז"ל והוא הנכון:

וכן למדו מפי וכו'. שם בהזורק מסקנא דגמרא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה:

אין המוציא וכו'. שיעורי הדברים לענין הוצאה יתבארו פי"ח. ומ"ש רבינו שאינו חייב עד שיעקור ויניח מבואר במשנה ראשונה דשבת ובהרבה מקומות ויתבאר פי"ג. וכן דין המעביר מבואר בהרבה מקומות והוא תולדת המוציא:

הזורק מרשות לרשות וכו'. כבר הזכרתי למעלה מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא וכן ההושטה מרה״ר לרה״י או בהפך אם עקר כל החפץ מרשות זו והניח ברשות אחרת דרך הושטה פשוט הוא שהוא חייב ומבואר בגמרא פ' המצניע (שבת צ"א:) גבי היה מגרר ויוצא דלדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כמבואר בסמוך אינו חייב דרך גרירה שהוא דרך הושטה אלא בהעתקת כל החפץ מרשות לרשות:

וכן הזורק וכו'. כל זה פשוט שהם תולדת הוצאה לפי שבמשנה לא נזכר אב מלאכה אחר הדומה להם:

והזורק כלאחר יד פטור. מבואר פ' מי שהחשיך (שבת דף קנ"ג:) דזריק ליה כלאחר יד. ופירש״י ז״ל שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחוריו:

המוציא מקצת חפץ וכו'. מהמשנה שבפ' המצניע (שבת צ"א:) ומוסכם בגמ' שם כמו שיתבאר בסמוך:

קופה שהיא מלאה פירות כו'. משנה שם קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה החיצונה אע"פ שרוב פירות בחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. ובגמ' אמר חזקיה לא שנו אלא בקופה מלאה קשואין ודלועין אבל מלאה חרדל חייב אלמא קסבר אגד כלי לא שמיה אגד ור' יוחנן אמר אפי' מלאה חרדל פטור אלמא קסבר אגד כלי שמיה אגד ואמרו שם דרבא ס"ל כר' יוחנן ואביי כחזקיה. ולפיכך פסק רבינו כר' יוחנן ורבא. ועד שיוציא את כל הקופה. פירש"י ז"ל אא"כ הוציא בראשונה את כל הקופה ע"כ. באור דבריו שאם אחר שהניח הקופה מקצתה ברשות זו ומקצתה ברשות זו עקרה וגמר להוציאה אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי ברה"ר:

המוציא בין בימינו בין משמאלו וכו'. במשנה (שם צ"ב) המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב בתוך חיקו ועל כתפו חייב שכן משא בני קהת ובגמרא א"ר אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת. ופירש"י ז"ל מעבירו בידו באויר ואינו מניחו על כתפו וגבוה מעשרה מן הארץ דאי במניח על כתפו מתני' היא ומאי הוה משמע לן ע"כ דבריו. ורבינו ז"ל פי' שדברי ר"א הם להשמיענו שמתני' אינה דוקא בשאין כתפו למעלה מעשרה. ולענין הדין דעתם שוה:

אבל המוציא לאחר ידו וכו'. במשנה לאחר ידו ברגלו בפיו במרפקו באזניו בשערו באפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו בשפת חלוקו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין. ופירשו המפרשים בפיו שלא דרך אכילה הא בשעה שהוא אוכל ומתכוין להוציא כך חייב כדאיתא בהדיא סוף פרק הזורק (שבת ק"ב) ומבואר פי״ג. ובמרפקו פירש״י ז״ל אצילי ידיו שקורין אישילי״ש:

המוציא משאוי על ראשו אם היה משאוי כבד וכו'. בגמרא (שם צ"ב) אמר רב משום ר' חייא המוציא משאוי על ראשו בשבת פטור. וא"ת אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתם אצל כל אדם ע"כ. וראה רבינו לחלק בין משאוי כבד התפוס ביד שהוא דרך הוצאתו למשאוי קל שאינו תפוס ביד ואינו דרך הוצאתו אלא לבני הוצל ובאותו פטר ר"ח בדוקא. וכן פירש"י ז"ל אנשי הוצל היו נושאין כדי מים ויין על ראשם ואין אוחזים אותם בידם עכ"ל:

המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף וכו'. פ"ק (דף ח' ט') אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' בר"ה אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב. והקשו ממנה לדין הנזכר פי"ד היה עומד במקום פטור ונטל החפץ מרה"י והניחו ברה"ר פטור. ותירצו התם נח הכא לא נח. ופירש"י ז"ל שהעבירו דרך עליו שהגביהו למעלה מעשרה דלא שליט ביה אוירא דר"ה והוי מקום פטור חייב כי אנחיה ואע"ג דדרך מקום פטור אזל. ותירצו התם לא נח במקום פטור והוה ליה עקירה מרה"ר והנחה לרה"ר הכא נח במקום פטור ביד העומד שם עכ"ל. ופירושו כדברי רבינו. ובהשגות פירשו פירוש אחר והסכים אליו הרשב"א ז"ל. ולדברי הכל דינו של רבינו ז"ל אמת:

מותר לאדם לטלטל ברה"ר וכו'. דין הטלטול בפחות מד' אמות להיתר מבואר בהרבה מקומות. ובהשגות אמרו שלא התירו אלא במקום הדחק ואינו מחוור אלא בכל גוונא מותר. וכן דעת התוס' ולא אמרו במקום הדחק בדוקא אלא במעביר הרבה בפחות פחות מארבע כמו שיתבאר בפ' כ' ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ועיקר. ומ"ש רבינו שהוא עומד בצדן יצא לו ממה ששנינו פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה) מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר"י בן נורי וחכ"א אין לו אלא ד"א ר' אליעזר אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאי זה רוח שירצה ומודה ר' יהודה שאם ברר לו שאינו יכול לחזור בו ואמרו בגמ' דחכמים סבירא להו ד' לכל רוח שהן ח' על ח' ואמר רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל דברי הכל ד"א ותו לא וקי"ל במהלך כר"י בן נורי כמבואר (דף מ"ח) הני ד"א היכא כתיבן כדתניא שבו איש תחתיו וכו'. וכתבו מקצת המפרשים ז"ל שלטלטל בבת אחת קאמר שאסור לעקור מתחלת ח' ולהניח בסוף ח' אבל ודאי כיון ששמונה אלו מקומו הן מותר לו לטלטל בכל השמונה ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יותר מד"א. ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. ואפשר שזה דעת רבינו שלא כתב לרוח אחת בדוקא אבל ממ"ש פכ"ז בשבת מי שיצא חוץ לתחום נראה שרבינו סבור שאין מקומו של אדם אלא ד' אמות לרוח אחת כר' יהודה. ולזה נתכוין בכאן שכתב והוא עומד בצדן ולא כתב לכל רוח וכן נראה דעת ההלכות שלא הזכירו ח' על ח' ושם אבאר פכ"ז:

ובאמה שלו וכו'. מסקנא דגמ' (שם מ"א) לעולם באמה דידיה יהבינן ליה דאי לא עוג מלך הבשן היכי יתיב ודקא קשיא לך מ"ט לא קתני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם לא פסיק ליה משום דאיכא ננס באיבריו ופירש"י ז"ל שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעו למיתב ליה באמה של קדש ע"כ. והיא בת ששה טפחים וכ"כ הרשב"א ז"ל. ורבינו כתב בינונית של כל אדם והוא השיעור הנזכר:

היו שנים וכו'. פ' מי שהוציאוהו (עירובין מ"ה) כלשון רבינו ופירש הוא ז״ל בפי' המשנה זו המשנה כוללת לשבת ויו״ט והוא כי האדם בשבת מותר הטלטול בארבע אמות ובכאן מדבר כשאירע השיתוף לשני בני אדם ונשתמשו במקום המשותף וזה מבואר עכ״ל:

לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרה״ר וכו'. משנה ריש פרק המוצא תפילין (עירובין דף צ"ה:) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה. והקשו בגמ' (דף צ"ז:) וכי לית ליה לר״י הא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים. פי' שאפי' בי״ט אין מוליכין הבהמה והכלים חוץ לתחום בעליהם. ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסקינן ומאן אמרו ליה ר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומאי לא תהלך זו יותר מרגלי בעלים לא יהלכו אלו יותר מכלים שיש להם בעלים ע״כ. ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשוטה. והכוונה להם בזה הוא שענין התחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להיתר מיו״ט ואם ביו״ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כל שכן בשבת וידוע שאין הלכה כריב״נ. וכן דעת הראב״ד והר״ז ז״ל. אבל הרמב״ן ז״ל כתב שאין הלכה כרבי יהודה משום דאוושא מלתא ואפילו במוצא תפילין אסור כה״ג כל שכן בדבר הרשות ע״כ דבריו:

הואיל ויש לו לאדם וכו'. לפיכך אין המעביר או הזורק וכו'. פרק מי שהוציאוהו (עירובין נא.) אמר ר' אחא בר יעקב המעביר ד' אמות ברה״ר אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. ומדברי רש״י ז״ל נראה כפירוש רבינו שלעולם אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן. וכן כתב ר״ת ז״ל וכן הסכים הרשב״א ז״ל לפי שיש מן המפרשים שאומרים שכשהוא מעביר ד' אמות ביושר כנגד פניו בד' אמות בלבד חייב. וכן יש מי שאומר שלא אמרו הן ואלכסונן אלא במעביר באלכסון העולם אבל לרוחות העולם אפי' הן בלא אלכסונן. ודעת רבינו ז״ל עיקר. והוא סובר דדוקא חיובא ליכא אבל איסורא איכא בד' אמות בלבד. והוכרח בזה ממה שאמרו אינו חייב ולא אמרו מותר דהוה ליה רבותא טפי ולשון אינו חייב מורה איסור וזהו שלא הזכירו כן על המשנה שהזכרתי למעלה. ועוד שאל״כ חכמים לא היו עושים כלל סייג לתורה. אלא ודאי בעינן דבר תורה הן ואלכסונן ופחות מכאן מותר גמור וחכמים התירו ד' אמות בלבד בלא אלכסון כלל שאם היו מתירין הן ואלכסונן פחות משהו דילמא נגע באיסורא דאורייתא אלא העיקר כדברי רבינו ז״ל. ואע״פ שמדברי הרשב״א ז״ל נראה שהוא סבור שכל שהוא פחות מהן ואלכסון מותר גמור עיקר הדין כדברי רבינו ז״ל:

נמצאו כאן שלש מדות וכו'. כבר נתבארו מדברי מדות אלו. ובהשגות שטה אחרת בענינים אלו והוא שהתיר ד' אמות אינו אלא במקום הדחק ובמקום הדחק מותר הן ואלכסונן פחות משהו. ודעת רבינו ז"ל המחוור שבכולן: