(א-ב)

היוצא חוץ לתחום המדינה וכו'. שיעור התחומין שהם אלפים אמה מדבריהם וי"ב מיל דבר תורה הוא מבואר בהלכות סוף פ"ק דעירובין ולמדו שיעור זה די"ב מיל מן הירושלמי וכן הסכמת הגאונים ז"ל לחייב דבר תורה על יותר מי"ב מיל. ויש מן האחרונים ז"ל שחלקו על זה ואמרו בההיא סוגיא דסוף פ"ק (עירובין י"ז:) דלוקין על עירובי תחומין היא לדעת ר"ע דאמר תחומין דאורייתא אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין שם תחומין כלל מן התורה ואפילו בכמה פרסאות והאריכו להוכיח כן ולדעת זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל. ודין העיר שהיא כד"א בכמה מקומות מבואר שאין העיר נחשבת:

ומ״ש רבינו אלפים אמה לכל רוח מרובעות. משנה פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ט:) אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס וחכ״א מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזויות והלכה כחכמים. וכן הסכימו ז״ל ונחלקו המפרשים בפירוש דבר זה יש מי שאומר שלעולם הוא רשאי לילך אלפים ושמונה מאות אמה כמדת האלכסון אפי' הולך אל עבר פניו או לעבר פני העיר ויש מי שהורה שאין לו אלפים ושמונה מאות אמה אלא כשהולך באלכסון תחומי העיר או באלכסון תחומי מקומו אבל במהלך אל עבר פניו או אל עבר פני תחומי העיר אין לו אלא אלפים אמה בלבד וכן נראה מדברי רבינו וכן עיקר. דלפי דברי האחרים אין כאן מרובעות שהרי כשהוא מהלך לעבר פניו יש לו אלפים ת״ת אמה וכשהוא מהלך באלכסון אין לו ג״כ יותר נמצא שחוט המקיף סופי תחומו יהיה עגול בהכרח וחכמים הזכירו מרובעות כך נראה לי. ועוד שהיה להם לומר כדי שיהא נשכר את האלכסון אלא ודאי מדהזכירו זויות משמע שאינו נשכר האלכסון אלא לזויות:

המהלך חוץ לתחום למעלה וכו'. פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ג) בעי רב חנניה יש תחומין למעלה מעשרה טפחים או אין תחומין למעלה מעשרה בעמוד גבוה עשרה ורחב ארבעה לא תבעי לך דארעא סמיכתא היא כי תבעי לך בעמוד גבוה עשרה ואין רחב ארבעה ולא איפשיטא. ולזה כתב רבינו הרי הדבר ספק ולא ביאר ספק זה אם הוא לקולא או לחומרא. ובתשובה ביאר שכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספיקו להחמיר ומה שהוא מדבריהם ספיקו להקל כמו שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. ושם כתב שאין תחומין דבר תורה בימים ובנהרות ולא בכרמלית וכל התחומין בהן מדברי סופרים כמו שהאריך שם ולדעת האחרונים שאין תחומין מן התורה כל למעלה מעשרה ספק של דבריהם ולקולא מכלל דבריהם למדנו שכל שהלך בים למעלה מעשרה לכשיגיע לנמל יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה מן המקום שפגע תחלה בו למטה מעשרה וזה דעת הרמב״ן והרשב״א ז״ל. ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ספק אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ספק בשל דבריהם וכן התיר רבינו בתשובה. ומ״מ כתב הרשב״א ז״ל שמי שהוא בין השמשות ביבשה לכתחלה אסור לצאת אפילו למעלה מעשרה לפי שיש לו חזקת ביתו. זהו דעתו ז״ל:

מי ששבת בדיר וכו'. מפורש פרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"א מ"ב) גבי שבת בדיר וסהר ובמערה. וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשהרשות היחיד מותר לטלטל בו כגון שהוא מוקף לדירה או פחות מבית סאתים אבל אם לא היה מוקף לדירה והיה יתר על בית סאתים כיון שאינו מותר לטלטל בו אלא בארבע אמות כנזכר פי"ז אין לו אלא ארבע אמות ומשם ולהלן מודדין לו אלפים אמה. וכיוצא בזה כתב רבינו בפ"ז מהל' עירובין אלא שנראה מדבריו שאין חלוק זה אלא במערב ושם אבאר:

וכן השובת בבקעה וכו'. משנה שם (דף מ"ה) מי שישן בדרך ולא ידע עד שחשכה יש לו אלפים אמה לכל רוח דברי ר"י בן נורי וחכ"א אין לו אלא ד' אמות ונפסקה הלכה בגמרא כר"י בן נורי. וכתב רבינו בבקעה לפי שהיא כרמלית כמבואר פי"ד ורה"ר כך דינו. וכתב הרשב"א ז"ל שאלפים אמה אלו נמדדין חוץ לארבע אמות שלו ויש לו הארבע אמות לכל רוח ואין סברא זו מוכרחת:

היה מהלך בבקעה וכו'. מימרא (שם דף מ"ב) אמר שמואל שבת בבקעה וכו' כלשון רבינו:

המהלך אלפים אמה וכו'. סוף כיצד מעברין (עירובין דף ס') אריב״ל היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר אין לו אלא חצי העיר כלתה מדתו בסוף העיר נעשית כל העיר כד' אמות ומשלימין לו את השאר וכן פסקו בהלכות בשם הגאונים ז״ל. וכתב הראב״ד ז״ל שאם כלתה מדתו בין העיר לעבורה דינו להקל שאף על פי שעבור העיר כעיר להקל אמרו ולא להחמיר וכ״כ הרשב״א ז״ל ודבר פשוט הוא שהרי בסוף העיר וחצי העיר הזכירו ולא הזכירו בזה עבור כלל:

מי שכלתה מדתו וכו'. ברייתא פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מא:) היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי העיר מותר לטלטל בכל העיר כלה ובלבד שלא יעבור התחום ברגליו ופירשו בגמרא מותר לטלטל ע״י זריקה ולא גזרינן שמא ימשך אחר חפצו ונפסק זה בהלכות:

וכן מי ששבת בבקעה וכו'. שם (דף מ"ב) אמר שמואל שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה ומטלטל בכולה ע"י זריקה ורב הונא פליג התם וקי"ל כשמואל כדאיתא בהלכות. וכתב רבינו שהיתר הטלטול הוא בשהקיפוה לשם דירה ופשוט הוא כנזכר פט"ז וכ"כ ז"ל:

(ט-י)

מי שהיה בא בדרך וכו'. משנה שם (דף מ"ה) מי שהיה יושב בדרך ועמד והרי הוא סמוך לעיר הואיל ולא היתה כונתו לכך לא יכנס דברי ר"מ ר' יהודה אומר יכנס מעשה היה ונכנס ר' טרפון בלא מתכוין. וק"ל כר' יהודה שאע"פ שלא היה סבור להיות בתוך התחום ולקנות שביתה עם בני העיר כיון שדעתו היה לילך לעיר קנה שביתה עמהם וזהו מה שהזכיר רבינו היה בא למדינה וישן בדרך ולא נעור וכו' וכן פירשו בהלכות בשם רב אחא משבחא ותפסו פירוש זה בעיקר וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא שאמר שאם היה נעור והוציא בשפתיו ואמר תהא שביתתי במקומי הרי עיקר שביתתו מאנשי העיר ויש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח וכן דעת הראב"ד ז"ל ורבינו לא הזכיר זה אבל נכון הוא. והחלק הראשון שכתב רבינו במהלך לעיר כל שכן הוא מיושב בדרך ואינו יודע שהוא בתוך התחום וג"כ הוציא רבינו זה ממה ששנינו שם (מ"א:) פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשכה אמרו לו לר"ג מה אנו לירד אמר להם מותר שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום קודם שחשכה. ופירש רבינו שקנו שביתה עם אנשי העיר וכ"כ הרשב"א ז"ל והוא פשוט:

מי שיצא חוץ לתחום וכו'. משנה שם (דף נ"ב:) מי שיצא חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס ר"א אומר שתים יכנס שלש לא יכנס מי שהחשיך חוץ לתחום אפי' אמה אחת לא יכנס ר"ש אומר אפי' ט"ו אמה יכנס שאין המשיחות ממצין את המדות מפני הטועין ובהלכות והלכתא כת"ק. וכתב רבינו טעם לדברי ת"ק במחלוקתו של ר' אליעזר משום דקי"ל דהבלעת תחומין מלתא היא כלומר שאם היה קצת מה שהוא יכול להלך עכשיו מובלע בתוך התחום שיצא ממנו הרי הוא כאילו לא יצא כמו שיתבאר לפנינו בבבת מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת וא"כ בכאן כיון שיש לו ד"א והוא לא הרחיק אלא אמה יש לשאול למה לא יכנס ופירש רבינו ושאין לו הד' אמות אלא כלפי פניו כשהיה מהלך וכרבי יהודה דאמר דאין לו אלא ד"א לרוח אחת במשנה שהזכרתי פי"ב. ואעפ"כ יש לתמוה דהא ר' יהודה לאי זה רוח שירצה אמר ואמרו שם ומודה ר' יהודה שאם ברר שאינו יכול לחזור בו וא"כ זה שלא ברר לו עדין יכול לברור. ומדברי רבינו נראה שכיון שזה מהלך ורוצה לילך נראה כבורר אל עבר פניו. וזה דחוק. והרשב"א ז"ל כתב שדעת רבינו הוא בשברר לצד החיצון אלא שהיה לו לפרש. גם בהשגות העמידו סברת ת"ק כר' יהודה ובשברר לצד חיצון. ולענין הדין פסקו מן האחרונים ז"ל שיש לו ד' אמות לכל רוח כמו שכתבתי פי"ב. וכן פסקו כר"ש שמן הסתם אין המודדים מכוונים המדות וחוץ למקום הציון יש חמש עשרה אמה, מתוך דברים אלו יצא להם שאם הוא עומד בתשע עשרה אמה ואפי' אחת מרגליו בתוך עשרים אמה יכנס. היו שתי רגליו חוץ לתשע עשרה לא יכנס. ואם יודע שהמודדין כוונו וצמצמו המדה בטלו החמש עשרה ודין ארבע וחמש כדין תשע עשרה ועשרים וזה דעת הרשב"א ז"ל ודעת רבינו כדעת הגאונים ז"ל:

וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה וכו'. זה נמצא בכל ספרי רבינו וכבר כתבתי בסמוך המשנה שממנה יצא לרבינו דין זה שהוא פוסק כת"ק כמו שפסקו בהלכות. אבל מ"ש ואם כלתה מדתו בחצי העיר וכו' הוא דבר מתמיה בפשט המאמר שהיאך תכלה מדתו במקצת העיר ואפילו לתחלת העיר אינה מגעת שהרי רחוק הוא מסוף תחום העיר אמה. ואין לומר שעל עיר אחרת נתכוין רבינו. לפיכך י"ל שכך היה כוונת הלשון ואם החשיך תוך התחום וכלתה מדתו במקצת העיר וכו' והענין שכל שהוא מתכוין לשבות במקום שהוא עומד בין השמשות אע"פ שיודע שהעיר בתוך התחום שלו או שאינו מהלך לעיר אין העיר נחשבת לו כד' אמות אא"כ מובלעת תוך תחומו כמו שנתבאר כבר למעלה. וחפשתי כל צדדי לשון זה ולא מצאתי דבר נאות לפרש בו כזה:

היתה רגלו אחת וכו'. בגמ' (דף נ"ב:) יש שתי לשונות במימרא דרבי חנינא ולישנא בתרא יכנס וכן פסקו בהלכות. וכ"כ הרשב"א ז"ל. ובהשגות א"א איכא מ"ד כיון דקם כיחידאה דתניא וכו' הרי זה לא יכנס ע"כ. וכוונתו ששם הקשו והתניא הרי זה לא יכנס ותירצו רבי חנינא הוא דאמר כאחרים וכו'. ומכל מקום כיון שרבי חנינא פוסק כאחרים למה לא נפסוק גם אנו כן ועוד דקי"ל הלכה כדברי המקל בעירוב אלא ודאי אין לאותה סברא עיקר והעיקר כדעת רבינו:

מי שיצא חוץ לתחום וכו'. (דף מ"א:) ר"פ מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאילו לא יצא. ומבואר בגמרא דדוקא החזירוהו אבל חזר לדעת אין לו אלא ד' אמות, תשלום המשנה הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר ר"ג ור"א בן עזריה אומר מהלך את כלה ר' יהושע ור"ע אומר אין לו אלא ד' אמות. ויש מן הגאונים שפסקו כר"י ור"ע ובהלכות פסקו כר"ג וראב"ע כמ"ש שם בארוכה וכן הסכימו האחרונים ז"ל וכן דעת רבינו.

ומ"ש וכן אם יצא לאחת מאלו בשגגה וכו'. פשוט הוא שם בגמרא דשוגג והוציאוהו נכרים דין אחד להם וכ"כ ז"ל:

יצא חוץ לתחום לדעת וכו'. מימרא בגמרא יצא לדעת והחזירוהו נכרים אין לו אלא ד' אמות:

וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת וכו'. נ"ל שיצא לרבינו זה ממ"ש במשנה הוליכוהו נתנוהו ובהא הוא דאמרינן דסברי ר"ג ור"א דמהלך את כולה הא יצא לדעת אפילו אינהו מודו דאי לאשמועינן כחו דר"י ור"ע דאסרי נקט הוליכוהו והלא כחא דהיתרא עדיף טפי בכל דוכתא וגם הרמב"ן ז"ל כתב כדברי רבינו והרשב"א ז"ל הקשה עליהם ממ"ש שם אמר שמואל יצא לדעת אין לו אלא ד' אמות והקשו פשיטא השתא מי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ארבע אמות יצא לדעת מבעיא ואם כדבריהם ז"ל מאי קושיא דילמא אין לו ארבע אמות לעולם קאמר ואפילו נתנוהו בדיר וסהר דחמיר טפי יוצא לדעת ממי שהוציאוהו נכרים. ואני אומר אין זו קושיא דהא שמואל כי קאמר אין לו אלא ארבע אמות לא משמע מינה אם הוא בדיר וסהר מה יהיה דינו ושמואל לישנא דמתניתין דקתני במי שהוציאוהו אמר הוא ביוצא לדעת ולפיכך יש להקשות פשיטא ותו דהא שמואל הוא דפסק התם כר"י ורבי עקיבא דאפילו הוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר וסהר וא"כ אפי' יאמר כאן בפירוש אין לו אלא ד' אמות ואפי' אם הוא בדיר וסהר יש להקשות עליו פשיטא. כך נ"ל להעמיד דברי רבינו והרמב"ן ז"ל ועיקר:

המפרש בים הגדול וכו'. במשנה שם מעשה שבאו מפלדרסין והפליגה ספינתן בים ר"ג וראב"ע הלכו את כולה ונפסקה הלכה כן בגמרא (דף מ"ב:)

מי שיצא חוץ לתחום וכו'. שם (דף מ"ג:) נחמיה משכתיה שמעתיה ונפק חוץ לתחום א"ל רב חסדא לר"נ נחמיה שרוי בצער אמר לו לך עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס. ושם מבואר שאם נעשית לו בשבת מחיצה הרי הוא כמי שיצא שלא לדעת והוא בדיר וסהר וכ"כ בהלכות.

וכתב רבינו והוא שלא יהיה יותר מאלפים אמה. ונראה שאע"פ שאם היה בדיר וסהר מהלך את כולן ואפי' יש בהן כמה כיון שיצא שלא לדעת בכאן שלא היו שם מחיצות מבעוד יום אינו רשאי לילך אלא אלפים אמה. והטעם נ"ל שרבינו סבור שיוצא שלא לדעת יש לו ד' אמות וכל מה שנחשב לו כד' אמות אם שבת שם נחשב לו ג"כ כשיצא כד' אמות וזהו דיר וסהר אבל בנתון במקום שלאחר מכאן נעשית בו מחיצה שהרי אם שבת שם לא היה נחשב לו המקום ההוא כארבע אמות אפי' לאחר היקף המחיצה הנזכרת למעלה בדין. וכן מי ששבת בבקעה כאן שלא שבת כ"ש שלא יחשב לו כד' אמות ודי אם נתיר לו אלפים אמה כהיתרו אם שבת שם. זהו דעת רבינו. והראב"ד והרשב"א ז"ל נחלקו עליו ואמרו דטפי עדיף נאנס ויוצא שלא לדעת מאם שבת שם לפיכך מהלך אפי' כמה. אלו דבריהם ז"ל ואינן מוכרחין. ודין מחיצה של בני אדם שהזכרתי נתבאר פי"ז:

כל מי שאין לו וכו'. שם (דף מא:) בעו מיניה מרבה הוצרך לנקביו מהו אמר להו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה אמרו נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על. ופירוש בשיצא שלא לדעת וכן פירשו ז"ל וכמ"ש רבינו שאם ביצא לדעת כבר נתבאר למעלה שאפילו החזירוהו נכרים אין לו אלא ד"א ומוכרח הוא:

כל מי שיצא ברשות וכו'. בר״ה (דף כ"ג) משנה פ' אם אינן מכירין גבי עדים שהיו באין בעדות הלבנה מחוץ לתחום בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין ר״ג הזקן שיהיו מהלכין אלפים אמה לכל רוח ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה לילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן הדליקה ומן המפולת הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח והובאה פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ה) ובאר רבינו שמה שאמרו הרי אלו כאנשי העיר ר״ל שאין העיר נחשבת להם לכלום והענין שכיון שהלכו ברשות הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות ודבר ברור הוא:

היה יוצא ברשות וכו'. במי שהוציאוהו (דף מ"ד:) משנה מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים אמה לכל רוח אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא, ופירש רב שימי בר חייא ה"ק אם היו תחומין שנתנו לו חכמים מובלעים בתוך תחומו שלו כאילו לא יצא מתחומו ויש שם אוקימתא אחרת וזו נפסקה בהלכות:

כל היוצאין להציל נפשות וכו'. כבר נתבאר זה למעלה בקרוב.

ומ"ש ואם היתה יד עובדי כוכבים ומזלות וכו'. שם במי שהוציאוהו (דף מ"ה) משנה וגמרא מפורש כן: