כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואומר כך וכך וכו'. פי' ואחר שאין בו אונאה אפילו מכר יותר מכדי דמיהן כ"ש שיכול להשתכר כמה ופשוט הוא:

אבל ב״ד חייבין לפסוק וכו'. מחלוקת בגמ' פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ט) דחד אמר מעמידין אגרדמין (פי' ממונה) על המדות וחד אמר בין לשערים בין למדות ופסק כן דסוגיא דשמעתא הכי וכן מוכיח פ״ק דיומא (דף ט') מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותו ואומרין לו מכרו בזול וכו'. וכן פסק הרב אבן מיגש ז״ל:

ולא יהיה כל אחד משתכר אלא שתות בלבד ולא ישתכר וכו'. מימרא דשמואל שם (דף צ') אבל רש"י כתב אל ישתכר יותר משתות וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר ישתכר אפילו כפלים כפי שהשער הולך עכ"ל: יותר משתות והכא על חד תרין אלא משמע כי אמרה שמואל לשתות לא אמר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש ומפני כן לא הוכיח ממנה כלום:

ואין משתכרין וכו'. כבר הבאתי זה למעלה:

אסור לעשות סחורה וכו'. ברייתא שם אין משתכרין בא"י וכו'.

ובמקום שהשמן מרובה. באותה ברייתא שם שר' אלעזר (בן עזריה) היה משתכר בשמן ואמרו באתריה דר"א שכיח משחא:

אין אוצרין פירות בא"י וכו'. ברייתא שם ולמעלה הבאתיה.

ומ"ש ובכ"מ שרובו ישראל. פשוט הוא ונלמד ג"כ מדאמר רב עושה אדם את קבו אוצר דוקא קבו ולא אמר דוקא בא"י ואע"פ כן אינו אוצר אלא קבו:

בד"א בלוקח מן השוק וכו'. באותה ברייתא שם ומימרא ג"כ כתבתיה. ופירוש קבו מה שמלקט משדותיו ולישנא מעליא נקט כלומר אותו מעט שנתן לו הקב"ה, לשון רשב"ם ז"ל:

מותר לאצור וכו'. ברייתא כלשונה ורשב"ם פירש לאצור פירות ג' שנים לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית למכור לעולם פן ימותו בשביעית ושמינית ברעב דהא מפירות שמינית לא אכלי עד סוף השנה עכ"ל:

ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא וכו'. לשון הברייתא שם:

וכל המפקיע שערים או שאצר פירות וכו' הרי זה כמלוה ברבית. ברייתא שם אוצרי פירות ומלוי ברבית ומפקיעי איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר מתי יעבור החדש וכו'. הרי שהשוו אותן בברייתא:

במה דברים אמורים בפירות שיש בהן חיי נפש וכו'. מבואר בברייתא שם. ומה שכתב כשאר עיקרין, לומר שאף על פי שהכמון והפלפלין אדם משתמש בהן יותר משאר תבלין מותר:

אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש כגון וכו'. ברייתא שם.

ומ"ש ולא מרשות מלך זה וכו'. דלא כרבי שהתיר מאפרכיא לאפרכיא וזה הלשון שבא בהלכות וכשם שאין מוציאין מארץ לחוצה לארץ כך אין מוציאין לסוריא ולא מאפרכיא לאפרכיא ע"כ וגרסת ספרינו כך אין מוציאין לסוריא ורבי מתיר מאפרכיא לאפרכיא ע"כ, ופרשב"ם ז"ל מהפרכיא אחרונה של ארץ ישראל להפרכיא ראשונה של סוריא דכיון דסמוכין כל כך מותר עכ"ל. ולפ"ז אין לנו איסור בארץ עצמה מרשות מלך לרשות מלך אחר כדברי המחבר ודברי ההלכות:

רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל וכו'. ברייתא פ"ק דב"ב רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכירות פועלים ולהסיע על קצתן, ופירוש להסיע להעניש למי שעובר על דבריהם:

רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם וכו'. בתוספתא רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם פי' רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני ברגע פלוני כך פירושה. ולי נראה פירושה מלשון מרגוע שהוא ענין מנוחה לומר היה אתה נח יום פלוני ואני יום פלוני ומ"מ הכל עולה לדבר אחד ומתבאר ג"כ בגמ' בהנהו טבחי, וכתב הרמב"ן ז"ל בשם הרב אלברצלוני ז"ל דדוקא בתנאי כל האומנין שבאותו אומנות:

בד"א במדינה וכו'. מפורש בגמרא (דף ט') בההוא עובדא דטבחי ולהסיע על קצותן ה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו, ופירש הרב אבן מיגש ז"ל אדם חשוב ממונה על הציבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם לא הי' ממונה אפי' זולתו תנאו קיים.

ומ"ש וכל מי שהפסיד וכו'. מפורש באותו מעשה שם:

כשם שהונייה במקח וכו' כיצד היה בעל תשובה וכו'. ברייתא פ' הזהב במציעא (דף נ"ח:) וג"כ יש מזה שם במשנה:

היה גר וכו'. באותה ברייתא:

היו חלאים וכו'. באותה ברייתא שם:

היו חמרים וכו'. באותה ברייתא שם:

נשאלה שאלה על וכו'. זה אינו מבואר אבל יש ללמוד דבר מדבר ופשוט הוא:

כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים כו' (עיין בפנים) וכפל הלאוין בשני דברים בפירוש לא תונה ולא תלחץ. זה נמצא בכל ספרי הרב ז״ל ובגמ' בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט:) שנינו ת״ר המאנה את הגר עובר בג' לאוין והלוחצו עובר בשנים מאי שנא מאנה דכתיב ג' וכו' לוחצו נמי תלתא כתיב וכו' אלא אחד זה ואחד זה ג' ע״כ. והרב כתב אונאת ממון במקום הלוחצו לפי שבא במכילתא בזה הלשון לא תלחצנו בממון וכ״כ בספר המצות מצוה רמ״ח ומצינו בכתוב אלו הלאוין וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים וכתיב וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים וכתיב וכי יגור אתכם גר וגו' לא תונו אותו, ולא ידעתי למה נדחק הרב לומר מ״ש שעל הגר עוברין בהונאת דברים על לאו של אוניית ממון וכן בהפך שהרי יש כאן שני לאוין מיוחדין באונאת ממון שהיא לחיצה לדעתו ז״ל וב' לאוין באונאת דברים שזהו לא תונה ולא תונו אותו שהם באונאת דברים ולשון מכילתא וגר לא תונה בדברים ושני לאוין האמורים בישראל אחד באונאת ממון ואחד באונאת דברים שהגר נכלל עמהן הרי כאן ששה לאוין. ורש״י ז״ל כתב המאנה את הגר באונאת דברים. הלוחצו הדוחקו. לא תהיה לו כנושה לוחץ הוא שדוחק אותו לתבוע לו את חובו. ה״ג מאי שנא אונאה דכתיב ביה תלתא וגר לא תונה ולא תונו אותו ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו לוחצו נמי תלתא כתיב ביה וגר לא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה עכ״ל. אינו מפרש לחיצה אונאת ממון אלא דחיקת ממון כעין לא תהיה לו כנושה והוא הנכון בפשט הלשון. ובאמת דברי המחבר תמוהים בעיני וצ״ע:

גדולה הוניית וכו'. מימרא שם בהזהב בב"מ (דף נ"ח:) כלשון המחבר.

ומ"ש לפי שהדבר מסור ללב. פירוש לפי שהוא יכול לטעון ולומר לטובה נתכוונתי או כך הייתי סבור ולא עלה בדעתי רק טוב:

וכל הצועק מהוניית דברים וכו'. מימרא שם בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה: