אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופלוגתא דתנאי היא ואוקימנא ביבמות בהאשה רבה (יבמות דף צ"ג) הנהו דאמרי אדם מקנה כשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם, וכן שכיב מרע מבואר בהרבה מקומות:

המוכר פירות דקל לחבירו וכו'. מימרא פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ו) ופסק כר״נ.

ומ"ש ואם שמט. מבואר שם וכתב הרשב"א ז"ל מהא דאמר ר"נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא רבינו תם ז"ל ראיה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים אע"ג דקי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה מלוה אין המוכר יכול לחזור בו ומסתברא לי דוקא בדכתב ליה או בדא"ל הוא וכל שעבודא [דאית ביה] אבל אי לא א"ל הוא וכל שעבודא דאית ביה לא קנה אלא הנייר בעלמא והילכך אפילו קדם וגבה מוציאין ממנו עכ"ל. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל לדעת רבינו תם ז"ל:

אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין וכו'. זה מבואר ראש פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ב:):

מי שפסק על שער שבשוק וכו'. זו מימרא שם (דף ס"ג) האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאתחזויי לבי דרי וכו'. ופירש"י תרעא חריפא הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא השער הבכיר שהוא סמוך לקציר וכו' ותנן במתני' דאם יש לו מותר לפסוק וכו' ומדברי המחבר נראה שהוא מפרש תרעא חריפא מוקדם לימות הקציר ופוסק לתת לו מן התבואה הבאה והוא פוסק על שער זה וממתין התבואה החריפה הבאה ועיקר:

אבל אם לא נראה וכו'. מפורש שם הדין והטעם דכל מי שקונה תבואה הבאה לתרי תלתא יהיב ואי לא א"ל לא סמכא דעתיה:

דבר שאינו ברשותו וכו' כיצד מה שאירש מאבא וכו'. פירקא קמא דמציעא (דף ט"ז) ברייתא:

וכן שדה זו. שם דלא קי"ל כרב דאמר קנה:

מי שהיה מורישו גוסס ונוטה למות וכו' וכן צייד עני שאין לו מה יאכל וכו'. מפורש שם (דף ס"ז:) וכן בהלכות תניא מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום [מכור לך] מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מאי שנא רישא ומ"ש סיפא אמר ר"י סיפא וכו' משום כבוד אביו משום כדי חייו ירושלמי בלוה תכריכי אביו פירוש כגון שהיה אביו גוסס ולא היה לו תכריכין ומכר מה שהוא יורש מאביו היום לקנות לו תכריכין ע"כ בהלכות. וכתבו ז"ל ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין הא יותר מכאן לא ומיהו אי לא משכח לזבוני בכדי שיעור מצומצם מוכר הוא עד כדי שימצא דכל זה בכלל כבוד אביו. ומשום כדי חייו פירש רב האי ז"ל כדי חיי יום ע"כ:

הבן שמכר בנכסי אביו וכו'. מימרא פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ח:) ובהלכות. וכתב הרשב״א ז״ל ולאו דוקא הבן אלא אפילו הוא עצמו וכדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא דבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ״מ חייב לשלם דמי המכר שקבל מהם עכ״ל:

מי שנתן קרקע וכו'. זה פשוט דבפ"ק דקידושין (דף כ"ו כ"ז) שאלו אי בעינן שיהיו צבורין המטלטלין תוך הקרקע ואסיקנא דלא ואי איתא דאפילו אינן בעין קנה מאי קא מבעיא לן פשיטא אלא ודאי לא קנה אא"כ הם בעין ופשוט הוא ג"כ שעל המקבל לברר שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיוצא בזה כתב הרשב"א ז"ל בשבועות דאי ליתנהו בעין ודאי לא קנה:

מי שהיה לו פקדון ביד אחר וכו'. זה פשוט במרובה (דף ע"ז:) ואמרינן פרק הספינה ר' אבא הוי להו תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה.

ומ"ש ואם כפר בו וכו'. משום דקי"ל כר"י דאמר במרובה (דף ס"ח) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ותו דאמרינן דגבי אדרכתא דלא כתביה אמטלטלי דכפריה וכ"ש שא"א להקנות:

אבל מלוה הואיל ולהוצאה ניתנה. גם זה פשוט וכבר נתבאר למעלה פ״ו. והטעם שכתב הואיל ולהוצאה ניתנה נתבאר פ' האיש מקדש ודין השטר נתבאר פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ז) ופ״ו:

כשם שאין אדם מקנה וכו'. כך נפסקה הלכה פ' מי שמת (בבא בתרא קמ"ב:) והלכתא המזכה לעובר לא קנה:

ואם היה בנו וכו'. פסק כר"י דאמר הכין וכ"כ ז"ל וי"א דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ויש שאין מחלקין וזה דעת המחבר והסברא הראשונה כתב בעל העיטור בשם רבינו האי ז"ל ודעת רבינו עיקר דסתם אמרו:

האומר לאשתו נכסי לבנים וכו'. זה מבואר במעשה (שם). ועוד דע"כ לא אר"י אלא במעוברת הא לאו הכי לא ואפילו במעוברת פליגי:

המקנה למין וכו' הקנה וכו'. שם בביאור מימרא בלא מחלוקת:

אמר לו קנה את ובהמה זו וכו'. זה מחלוקת ופסק כר"נ וכן בהלכות:

אין אדם מקנה וכו'. זה מוסכם מן הגאונים ז"ל ומבואר ממה שאמרו במי שמת (דף קמ"ז ע"ב) שכיב מרע שאמר ידור פלוני בביתי זה יאכל פלוני פירות דקל [זה] לא אמר כלום ופירשו לפי שאין הדירה גוף ואמרינן התם מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע וזה פשוט ומוסכם ומבואר בירושלמי:

דין ההקדש ודין העניים וכו' עד סוף הפרק. בהשגות א"א רואה אני כי הוא מוסיף וכו'. ובאמת דעת הרב אלפסי ז"ל בהלכות שם פרק שור שנגח דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל וגם מוסכם הוא מכל המפרשים ומבואר בגמ' וגם דעת המחבר כן בביאור פ' ו' מהלכות ערכין וחרמין אלא שכתב שאע"פ שאינו מוקדש הנודר חייב להקים דבריו מדין חיוב הנדר כמו שיתבאר שם בארוכה ואף שם הודה לו הרב ר"א ז"ל ואף כאן הן הן דבריו והתימה [מ"ש] הרב ר"ח. ואני אומר שהחלק הראשון הוא סברת המחבר אלא שהוא מוסיף שאף במתנת שכיב מרע אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר. והחלק הראשון כשהנודר קיים כן כתבוהו קצת מן המפרשים ז"ל: