כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. משנה ריש הזהב במציעא (דף מ"ד) בפירוש בלשון הזה:

כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן וכו'. משנה פרק קמא דקדושין (דף כ"ח) ומייתי לה במציעא בהזהב (דף מ"ו):

אע"פ שמקפידין וכו'. כרבא דאסיק הכין בהזהב (דף מ"ו) דכל חליפין אפילו מקפידין עליהם קנה וכן מפורש בהלכות. וממ"ש הרב או יין בשמן דמשמע דאפילו פירות מיקני בכה"ג וכתב למטה גבי קניין ולא בפירות צ"ל שדעת המחבר כשיטת התוס' (דף מ"ו: בד"ה ופירי נמי) בשם ר"ת שאמרו דע"כ לא קאמר ר"נ דאין קניין בפירות אלא כעין קניין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שווי הדמים כגון אלו אפילו לר"נ פירי נמי עבדי חליפין והא דמקשינן על סוגיא זו דקדושין מהא דר"נ משום דמשמע להו דפירי נמי עבדי חליפין כעין קניין סודר וכבר האריכו להעמיד שיטה זו והרשב"א ז"ל כתבה שם אבל קצת המפרשים הסכימו דאפילו בחליפין אלו שהם בתורת שווי דמים אינן קונים בפירות אבל שור בפרה וכל בעלי חיים בעודן בחיים קונין זה את זה:

החליף חמור בפרה וטלה וכו'. ברייתא ואוקימתא דרבא שם בהלכות מיהו כתב הרשב"א ז"ל מפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנה כלל אבל אילו א"ל פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משכו לטלה קנה חטים כנגד הפרה והביא ראיה מאותה ברייתא שנתבארה פ"א גבי י' שדות דאם נתן מקצת דמים קנה כנגד מעותיו ולא אמרינן כיון שהמקח אחד אינו נקנה לחצאין ה"נ לא שנא:

דמים שאין מקפידין וכו' באכסרה. פי' דבר שאינו לא מנוי ולא מדוד ואין ידוע שיעורו ולשון משנה הוא בזרעים (דמאי פ"ב) והדין מימרא היא מפורשת בהזהב (דף מ"ו מ"ז) ובהלכות.

ומ"ש ולא הצריכו בו משיכה. לפי שכבר נתבאר ריש פ"ג דדבר תורה מעות קונות והמשיכה מדבריהם וכיוצא בזה לא תקנו והוא טעם למה שאמרו בגמ':

וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון וכו'. בהשגות א"א דבר זה אין לו שורש וכו':

אבל אם היה לו חוב וכו' ורצו שניהם לא קנה. בהשגות א״א ואפילו למי שפרע ע״כ. ועתה אפרש באמת דברי המחבר. בבא הראשונה הם דברי ההלכות בפירוש בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו:) גבי הא דאמר ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכן פר״ח ז״ל והר״א ז״ל מפרש בדמים שאינן ידועים ופירושו צ״ע. ומ״מ הקשה הרמב״ן ז״ל לשיטת הגאונים מהא דאמרינן בקידושין (דף מ"ז:) המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' שוין במכר שזה קנאו ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני אלמא לא מיקנו זביני במלוה ואפילו מעות מלוה בעינייהו דהא אסיקנא דמלוה להוצאה ניתנה וכ״ש היכא דליתנהו בעינייהו כי הכא וכ״כ הרשב״א ז״ל, וכתב הרמב״ן ז״ל בתירוץ קושיא זו בסוף דבריו ולפי מה שפירשו רש״י ורבינו יצחק בקדשה בהנאת מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך וכך הוא עיקר הפירוש בלא ספק אף כאן אפשר לאוקמה באומר לו בהנאת אותו מלוה שיש לי עליך מדמי השור שאני מוחל לך תהא חמורך שלי מעכשיו עכ״ל. גם בזה העלה הרשב״א ז״ל דלא אמרו לא קנה אלא בגופה של מלוה דהיא אינה בעולם. אלו דבריהם ז״ל, והנראה לי מדברי המחבר שאינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש כמו שיתבאר פרק ז' מ״מ נראה שהוא ז״ל מחלק בין מלוה מחוייבת מחמת מכר למלוה מחוייבת מחמת שהלוהו ממש מעות בעין וטעם לזה נ״ל לפי שחיוב הנעשה מחמת מכר אינו מצוי ולא תקנו בו משיכה. וא״ת מ״מ במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו ה״ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכ״מ שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי ומ״מ יש בהן מי שפרע מו שכתבו ז״ל אבל לדעת הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל הרי זה כמלוה בעלמא ובכל גוונא במלוה עצמה לא קנה בהנאת מלוה קנה ודברי הר״א ז״ל שאמר בזאת הבבא השנייה אפי' למי שפרע יתבאר בארוכה דעתו ודעת המחבר פ״ז:

הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין וכו'. זה מבואר בכמה מקומות מן הגמרא ומפורש בהזהב (דף מ"ה ומ"ו) דעת רבינו כדעת מי שאמר שדין קניין הוא אפילו בלא כסף וכן עיקר:

ועיקר הדרך הזאת וכו'. כרב דאמר בכליו של קונה וכדאסיקנא בגמרא:

אין קונין אלא בכלים וכו'. מפורשת זאת הבבא שם בהזהב ובהלכות:

הקנה אחד כלי למוכר וכו'. זה פשוט. ונראה שדעת הרב ז"ל ללומדה מן ההיא דפ"ק דקדושין (דף ו') בכולהו קני לבר מאשה וכו' גבי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וה"ה לקניין וכן כתוב בעיטור בשם הגאונים ז"ל דכיוצא בזה קנה ופשוט הוא:

אע"פ שלא תפס המוכר כל וכו'. זו מימרא מפורשת פ"ק דמציעא (דף ז') ובהלכות א"ר משרשיא הילכך האי סודרא כיון דאית ביה ג' על ג' כמאן דפסק דמי וקני ומאי שנא מדרב חסדא דאמר ר"ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ופרקינן התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא ודעת המחבר במ"ש וכן אם אחז פחות מג' אצבעות מן הבגד והוא יכול לנתק כל הכלי הרי זה קנה לומר דכיון דבגט כיוצא בה אינה מגורשת דאזלינן בתר בעל שהוא יכול לנתקו הוא הדין גבי קניין דאזלינן בתר התופס שיכול לנתק אבל לשון הרשב"א ז"ל בזה כך הוא והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג' כתב הרמב"ן ז"ל כל שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי ונראה שדקדק אותה מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא דנתינת כלי בעינן והא איכא עכ"ל:

זה שכותבין בשטרות וקנינא וכו'. זה מפורש בגמרא בהזהב (דף מ"ז) ובהלכות. ובהשגות א"א ביה למעוטי מטבע ע"כ. ובאמת שכך הוא בגמרא ללשון אחרון:

זה הקניין א״צ להיות בפני עדים וכו'. זה נלמד מההוא עובדא דפרק האומר דקדושין (דף ס"ה:) מר זוטרא ורב אחא וכו' ואמרינן התם לא איברו סהדי אלא לשקרי וכ״כ שם בהלכות דמהתם שמעינן הכי וכ״כ רבינו חננאל ז״ל. ובהשגות א״א אין הכל מודים בקניין ע״כ. נתלו באותה סוגיא שאמרו פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') קניין בפני שנים וא״צ לומר כתובו אלמא דשנים בעינן וליתא דהתם ה״ק כל זמן שהיא בפני שנים השנים כותבין ואין צריכין לשאול ולומר דלא בעינן תלתא כמעשה ב״ד אבל כל זמן שהם מודים בלא עדים סגי וראיה מפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ה מ"ו) דאקשינן גבי עומד בגורן ולקניה אגב סודרא ותירצו דלית ליה ולקניה אגב קרקע ותירצו דלית ליה ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא [ערטילאי] דלית ליה ולא כלום ואם איתא לישני ליה כגון דליכא סהדי כשמקנים זה לזה והא מילתא שייכא טובא בגורן אלא ש״מ דלא בעינן סהדי אלו דברי העיטור והרשב״א ז״ל:

המוכר או הנותן שקנו מידם וכו'. כרב יוסף דאמר הכין בבבא בתרא פרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קי"ד) והכין איפסיקא הלכתא בגמרא. ויש מפרשים אותה דוקא במתנת שכיב מרע במקצת דבעינן קניין אבל בבריא אינו יכול לחזור ואינו דסתם אמרו בכל קניין וזה דעת בעל העיטור והרמב״ן והרשב״א זצ״ל:

מה שאין כן בשאר דרכי הקנייה וכו'. זה מבואר דבחזקה ובמשיכה אינו חוזר דלא אמרו אלא קניין והראיה ממה שנתבאר פ"ד כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה אע"ג דעסוקין באותו ענין וזה דעת המפרשים ז"ל:

יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. אלו דברים פשוטים שלא מצינו בהם קניין בשום מקום ולא יאות בו דבאמירה הם גמר הדברים. ודין המחילה שאינה צריכה קניין יש ראיה לדבר מדאמרי' פ"ק דקידושין (דף ט"ז) זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל אלמא דמתחילת השעבוד אם לא היה גופו קנוי באמירה בפני שנים סגי:

נהגו רוב המקומות וכו' ואע"פ שאינו צריך קניין. זה נמשך אחר מה שנזכר למעלה וכן דעת הגאונים ז"ל:

הדברים שאין בהם ממש וכו'. זה מוסכם ונלמד מהסוגיא דרפ"ק דב"ב (דף ג') וכי קנו מידן מאי הוי קניין דברים בעלמא הוא גבי חלוקת חצר וה"ה לכל כיוצא בזה:

או שישתתפו שניהם באומנות וכו'. בהשגות א"א אבל שתוף עצמו נקנה בקניין ע"כ. נראה דדעתו שאם השתתפו שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם שזה קניין גמור. ופ"ד מהל' שלוחין ושותפין ביאר המחבר דין זה בארוכה: