המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה נותן לי חפץ זה וכו'. מפורש במשנה בערכין (דף כ"ז) פ' המקדיש שדהו שהאומר בשדה של הקדש הרי הוא שלי בעשר וחזר בו אע״פ שלא נתן מעות ולא החזיק היו מוכרים אותה בשוויה ונפרעין משל האומר בה עשר את המותר. והוא הדין לאומר בחפץ שלו בכך וכך לגזבר של הקדש שאינו יכול לחזור בו ומפורש מזה פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ג:) בעובדא דיוסף בן יועזר גבי ההיא מרגניתא אמטייה לגזבר ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כלומר ותו לא מצית למשקל מינה טפי וכן פירשו ז״ל:

הגזבר שקנה להקדש ידו על העליונה וכו'. זה נתבאר פ"ק דקדושין (דף כ"ח כ"ט) כמו שיתבאר:

כיצד נתן דמים של הקדש אע"פ שלא משך הפירות אם הוקרו הפירות קנה כדין תורה. לשון הברייתא שם (דף כ"ח:) גזבר שנתן מעות במטלטלין אפילו בהמה בסוף העולם קנה ע"כ. וכבר שאלו בתוספות (בד"ה משכנו) והרמב"ן ז"ל למה לי מעות בלא מעות קנה כיון שהודה המוכר שיתנה בכך כבר ביארנו שאינו יכול לחזור בו. והרמב"ן ז"ל [חילק] דכי אמרינן אינו יכול לחזור בו באמירה לבד דוקא כשלא נשתנה השער וכופין אותו מדבריהם שלא יהא חוזר בדבורו לגבי הקדש הא אם נשתנה השער אינו קונה אלא בכסף דבר תורה ע"כ. ולדברי המחבר שלא חילק יש לתרץ דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה כמבואר ריש פ"ג דדין תורה מעות קונות ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך וזה אינו מבואר בגמרא אבל המחבר עשאה כדין היתומים שיתבאר למטה בנתנו הדמים ולא משכו הפירות והוזלו. ובהשגות א"א א"כ אם רצה חוזר וכו'. ובתוס' והרשב"א ז"ל תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא ונתבאר פ"ז מהלכות ערכין שהקונה חפץ מן ההקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנוי ואינו מוסיף בדמים. והטעם אע"פ שהדיוט יכול לחזור מ"מ צריך הוא לקבל מי שפרע ולפיכך בהקדש אינו חוזר שאינו ראוי לקבל מי שפרע כל זה נתבאר בגמרא וא"כ ההקדש שנתן מעות על נכסי הדיוט וכשהוזלו למה חוזר שהרי יש בכיוצא בזה מי שפרע אצל הדיוט ומה בין זו לאותה שהבאתי ולא מצאתי בזה טעם מספיק אע"פ שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת הריוח, וכל זה אינו שוה:

וכן אם מכר חפץ של הקדש וכו'. זה מפורש בקדושין פ"ק בברייתא:

ואם הוקר החפץ וכו'. גם זה באותה ברייתא שם (דף כ"ט):

ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע וכו'. פשוט הוא שאם היה הגזבר מקבל מי שפרע לא היה בו חזרה כמו שנתבאר במה שכתבתי למעלה ועוד שמשיכה לעולם אינה מחייבת מי שפרע אפילו בהדיוט אלא קונה לגמרי וכיון שהוקר משיכה לגבי הקדש אינה כלום שנאמר ונתן הכסף:

נכסי יתומים קטנים הרי הן כהקדש וכו'. מימרא פ' הנזקין (גיטין דף נ"ב) ובהלכות:

כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' הוקרו הפירות חוזרין. זה מבואר שם:

הוזלו הפירות לא יהא וכו'. ג"ז שם:

ואם לקחו הדמים וכו'. שם יהבו להו זוזי ליתמי אפירי וכו':

אבל אם הוזלו וכו'. מסקנא דרב אשי שם:

וכן יתומים וכו'. שם אמשיכו להו פירי ליתמי וכו':

ואם הוזלו הפירות וכו' ואינן חוזרין. מסקנא דרב שישא שם:

נתנו הדמים ולא משכו והוזלו לא יהא וכו'. שם וזו ראיה לדין הנזכר למעלה בהקדש כיוצא בזה לפי שלשון הגמרא בתחלת סוגיא זו היא יתומים הרי הן כהקדש ובדין זה אמר יהיב זוזי דיתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש הרי שהזכירו בביאור הקדש. ומ"מ אין זה כלום שא"כ יקשה מה שאמרו שם יהבו להו זוזי ליתמי אפירי אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וכבר נתבאר למעלה שכיוצא בזה בהקדש אינו חוזר אלא ודאי מה שהזכירו כאן הקדש הוא על צד השאלה ולא בדוקא אלא מפני שהקדימו יתומים הרי הן כהקדש אחזו לשון זה ובמקומות אחרים ג"כ מוזכר לשון זה:

הוקרו אם רצו לחזור בהם המוכרין. גם זה מסקנא דרב שישא שם:

בארבעה פרקים וכו'. דין זה משנה בחולין (דף פ"ג) באותו ואת בנו ומסקנא דגמרא הכי בשם ר"י ואיתא בהלכות שם:

כיצד היה וכו'. שם משנה וגמרא: