גמרא אמר רבי אבהו וכו' וזהו כזית בכדי אכילת פרס וכו'. לפי' רש"י בעינן תרתי שיהא טעמו וממשו וגם כזית בכדי אכילת פרס ואז לוקין ודו"ק ברש"י:

תד"ה נעשה כמי שהשביח וכו' וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו. נראה דר"ל דעיקר השבח לא הוי אלא שמרתיחן מתחלה ויצננו ואח"כ נותן לתוכן החומץ והכא שנפל החומץ תוך גריסים צוננים קודם שהרתיחן כלל דזה אין עיקר השבח ולכך קאמר נעשה וכו' אבל היכי שנפל החומץ לתוך גריסין רותחין אין משביח כלל אפילו לאחר שיצננו וק"ל:

ד"ה אמר ר"י וכו'. עיין בפרק ג"ה דף צ"ה בתוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר וכו' ותמצא שם כל שיטת התוס' דהכא מבוארים:

בא"ד מדקאמר אביי וכו'. לשון זה של התוס' אינו מדוקדק דמשמע דבעו לאתויי ראיה דהלכתא דטעמו ולא ממשו אינו דאורייתא ובסוף דבריו מסיים דבבשר בחלב הוי דאורייתא אפי' בעלמא לא הוי דאורייתא ודלא כפרש"י דהכא:

בא"ד משום דהדרשה פשוטה יותר נקט כי כן רגילה הגמרא וכו' מיום השמיני ובפרק ר"א דמילה דרשינן לה מבן ח' ימים כו' עיין בפרק ר"א דמילה דאין שם ממש כן ע"ש: