בתוס' ד"ה לאו משום וכו' ומטעם הואיל וכו' פירוש וא"ל דחייב מטעם הואיל אם היה מלקט וכו' ולכך אינו בטל דזה אינו דרך אכילה:

ד"ה דאיכא כזית וכו' החילוק בין היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר מבואר ברש"י בסמוך דף זה ע"ב ומשם יתבאר לך ויתורץ דליכא למימר דהכא הוי טעם דחייב מלקות בכזית משום טעם כעיקר דלא נתפשט הטעם וכן בכותח דמתניתין דלא הוי אלא קיוהא בעלמא ועיין בספר המאור ובמלחמת הרמב"ן ותמצא מפורש הדינים והחילוקים אלו ולפירש"י צ"ל דכזית בכדי אכילת פרס חייב אפי' לא נתפשט הטעם ואם כן הוי לפירוש רש"י ג' חלוקים היתר מצטרף וטעם כעיקר בכזית בכדי אכילת פרס ועיין בתוס' בנזיר ובע"ז:

ד"ה אלא מאי וכו' אבל לרבנן דמוקמינן וכו' פי' וזה אתי כרבנן:

בא"ד ועוד דבנזיר וכו' פירוש ועוד י"ל דאפילו כר"ע אתי ומיירי דאין האיסור יותר מן ההיתר וכדאיתא התם בנזיר וק"ל וגם רבנן דמתני' יכולין לסבור כר"ע כדמשמע בסמוך:

ד"ה איתיביה וכו' דבדאורייתא בעי ריבויי אפי' וכו' פירוש שאין אומרים שאני אומר אא"כ ההיתר רבה על האיסור: