החקקים. מניחי הדתות והחקים נקראים מחקקים בכ"מ (דברים לג כא, לקמן לג כב, תהלות ם' ט', קח ט', משלי ח' טו, לא ח'), כי כל דבר שאינו מבורר לכל רק המצווה הדבר יודע טעמו נקרא חק, ולכן נקרא מניח החקים האלה מחוקק ומכתבים בכבד, מפני שלא כל אחד יודע לזייף השטר רק עושהו ע"י סופרים הבקיאים במלאכת הזיוף לכן הוא פעל יוצא. ובארנו במק"א כי

אָוֶן מורה הכח החפשי שלא במשפט, ובא לרוב על השתמשות באונו וכחו זה נגד חברו להעביר דינו ועמל מציין יגיעת הנפש בדבר נגדיי לה וחטא בערכה, לכן השטרות המזויפות מכנה עמל, כי א"צ לזה און ועצמה, ולהטות מדין דלים מכנה און :

מדין, משפט. דין ומשפט שניהם מציינים ענין הבעלי דינים לפני השופט, כי זה הבדלם מן ריב, שמציין מצות ומריבות הבע"ד בעצמם וההבדל בין דין ומשפט. הדין, הוא הטענות, או של הבע"ד, או השקפת השופט על טענותיהם זכיותיהם וחובותיהם. והמשפט מציין השקפת השופט על פסק הדין, ובא לרוב בדבר שמשפטו גלוי ומבואר. (עי' תהלות ט ט', קמ יג, איוב לו יז, ומש"ש). ע"כ אמר להטות מדין, ומוסיף גם לגזול משפט המבורר :

שללם, יבזו. כבר בארתי למעלה (ח' א') ההבדל בין שלל לבז ומציין פה בנפול הבעל על ידם, ידמו האלמנות בעיניהם כשלל הנשאר בעצמו מן הנופל במלחמה, ומהם יבוזו עולליהם לעבדים, כבוזז הבוחר מן השלל את הראוי אליו :

יום פקדה, יום מוכן על גמול העון, שנת פקודתם (ירמיה יא כ"ג כ"ח), עת פקודתם (מ"ו נ') :

שואה, חשך פתאומי (משלי א')

ועל מי, כמו אל מי, וכן הרמתה על ביתו (ש"א ב') :

כרע, מקור בדמות פעל עבר ענינו לכרוע

ואסיר, כמו אסורים ובא הכלל בל"י כמו ויהי לי שור וחמור :

הרוגים יפלו. נטמן מלת אשר, הרוגים (אשר) יפולו :

אפי, זעמי. אף משתתף עם שמות המורים על הקצף וזעם משתתף עם השמות המורים על הקללה, ונרדף עם ארה קבה (במדבר כג ז' ח', משלי כד כד). וגדרו, הקללה והגיעול שיגזור הקוצף בעת קצפו, וכן ואיפת רזון זעומה (מיכה ו' י'), מאוסה וגעולה וקללה שורה עליה, ועי' מ"ש (יחזקאל כא לו, תהלות סט כה, עח מט, קב יא) :

שבט, מטה. במקום שיציינו ההכאה, יהיה מטה יותר מכאיב משבט (לקמן כד), ואם יציינו המשרה יהיה שבט ציון המשרה (בראשית מט י', במדבר כד יז, תהלות מה ז', עמום א' ה' ח') ומטה, יציין הנוגשים והשוטרים (מיכה ו' ט', יחזקאל ז' ט') ואמר (יחזקאל י"ט י"ח) מטה עוז שבט למשול, ר"ל שופטים ושוטרים :

בגוי, ועל עם. בארתי למעלה (א' ג') כי בגוי אחד ימצאו כמה עמים, כי עם יציין לפעמים חלק מן הקיבוץ שהוא הגוי :

חנף. אין תוכו כברו, אבל לא יעשה רע בגלוי כנ"ל (ט' טז), והבדל בין לשלול ולבוז בארתי למעלה (ח' א') :

מרמס כחמר חוצות. זה מובדל מאד ממ"ש (מיכה ז' י'), למרמס כטיט חוצות, כי הטיט הוא האדמה הלחה הנמצאת בבורות ואצל שפת הימים והנחלים, והאדמה הנרפשת בעת הגשמים, ואינו ראוי לכלום, אבל החומר, הוא העפר המתרכך במים ויתקשה באש כאבן, יעשו ממנו לבנים או כלי חרש או החותם, או טיח הבתים, כי יש בו כמה מינים ואינו נרמס דרך השחתה רק דרך תיקון לעשות ממנו כלי, וע' לקמן (מ"א כה) מש"ש :

ידמה, יחשב. הבדל שני הפעלים האלה כהבדל שני הכחות אשר יסתעפו מהם, הכח הדמיוני והכח המחשביי הדמיוני לוקח ציוריו מן החושים, ומדמה דבר אל דבר לפי משפט החושים ותנאיהם בזמן ובמקום, ויטעה ג"כ בדמיוניו לרוב. והמחשבי לוקח ציוריו מן כחות השכל והבינה המוטבעים בנפש עצמה. אמר, אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך (אסתר ד' יג), ר"ל אל תצייר ממה שאתה שופט בהשגת החוש, כי החוש יכזב לרוב. וכן דמית היות אהיה כמוך (תהלות נ' כא), ר"ל והוא דמיון מתעה, ומזה בא פעל דמה על הערך. אדם להבל דמה, אמר (שופטים כ') אותי דימו להרוג. אבל (אסתר ט') אשר חשב על היהודים לאבדם. כי במעשה הגבעה לא להרגו רצו רק נדמה כן, שאם היה מוחה בידם היה זה סבה לשיהרגוהו. ופה אמר ידמה על הדמיון, שדמהו לשבט, והוא מדמה את עצמו בדמיון וערך אחר. ואמר יחשוב על מחשבתו בפעולותיו ובתכליתם :

להשמיד ולהכרית. הכרתה הוא ביטול העצם לגמרי, והשמדה הוא ביטול המקרים שלו, שבעבורו הוא מה שהוא, כמו ביטול הדת, ביטול שם הכבוד, כמו שבארתי זה (ש"א כד, ויקרא כו, לקמן מח יט, כו יד, תהלות לז לח), ופעל להכרית נמשך לשתים, להכרית גוים (להכרית) לא מעט :

מירושלם. המ"ם מ"ם היתרון, כמ"ם תבורך מנשים יעל :

אליליה, עצביה. עצבים נקראו על ידי מלאכתם כמו העצב נבזה, ואלילים על ידי ענינם שאין בם ממש, כמו רופאי אליל כולכם, ולכן אלילי שומרון שכבש ידע שאין בם ממש, ושל ירושלים עוד לא כבש, קראם עצבים :

פרי גדל. כמו פרי מחשבותיו, פרי מעלליהם המסובב ע"י גודל לבב אשור :

בכח ידי. המיוחד לידי לא לסבה אחרת, וכן כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל :

ובחכמתי כי נבנותי. החכמה לפעמים מקובלת, אבל הבינה רק בכח המבין, עז"א חכמתי אינה מקובלת רק נבונתי בה מעצמי :

ועתודתיהם, כמו ועתדה בשדה לך (משלי כ״ד:כ״ז), וגדרו מבין יתר נרדפיו, שמורה הכנה לזמן עתיד שיבא אחר הימים, וחש עתידות למו, כמלך עתיד לכידור :

שושתי. כמו שוסתי וגדרו בוזז דרך השחתה, עי' לקמן (מ"ב כב) :

יושבים. אינו תואר רק בינוני, היושבים מזמן כביר :

לחיל העמים. כתב הרד"ק שבא הלמ"ד תחת את הפעול כמו הרגו לאבנר ואינו נכון, כי מציאה עם יד, אינו מציאת הנאבד, רק השגה, אם לא תמצא ידה די שה (ויקרא יב ד', וכן ש"א י' ז', כה ח'), ונקשר בלמ"ד תמיד, כאשר מצאה ידי לממלכות האליל (למעלה פסוק י'), תמצא ידך לכל אויביך (תהלות כט ט'), ומלת לחיל נמשך לשתים, (חיל) כל הארץ אספתי :

נדד כנף. יוצא :

הגרזן. כלי ברזל המבקע עצים, נגרזתי מנגד עיניך (תהלות לא) :

ומשור, מגרה, וחברו וישר במגרה, מפעלי הכפל ע"מ מעוז :

מניפו. מוליך ומביא, וזה ההבדל בינו ובין מרים (עיין לקמן יג א') :

במשמניו. הגבורים, ויהרוג במשמניהם (תהלות עח), כל שמן וכל איש חיל (שופטים ד'), ואמר וישלח רזון בנפשם (תהלות קו) (וע"ל יז ד') :

יקד יקד. יקד נבדל מנרדפיו, שגדרו מדורה גדולה במקום מכונס :

אש להבה. להבה גדולה מאש, (כנ"ל ה' כד), וההבדל בין בער, אכל, ע"ל (ט' יז) :

יער. צומח עצים :

וכרמל. ישא תנובה, (ע"ל כט יז) :

כמסס. לשון המסה כדבר הנמס

נסס, הוא הנושא הנס והדגל, לשון נופל על הלשון :

מספר. מועטים, ואני מתי מספר (בראשית ל״ד:ל׳) :

שאר ישראל ופליטת בית יעקב. יש הבדל בין יעקב וישראל כמ"ש (למעלה ט' ז'), כי ישראל יבא על גדולי העם ויעקב על הפחותים גם יש הבדל בין שאר ופליטה, כי שאר הוא הנשאר במקומו, ופליטה הוא הנמלט ע"י ניסה ובריחה למקום אחר. מבואר כי פה יקרא את בני ציון היקרים שאר ישראל, כי הם נשארו במקומם, ופליטת בית יעקב קורא הנצולים מבית אפרים, שהם מכונים בית יעקב לשפלת מדרגתם, או ופליטה כי נסו וברחו, ומוסיף שלא לבד שאר ישראל, כי גם פליטת בית יעקב לא ישען רק על ה' :

כליון חרוץ. חרוץ יאמר על דבר הנגמר בלי השנות, אם חרוצים ימיו ר"ל קצובים, כן משפטך אתה חרצת, ומתאחד עם הוראתו על הכריתה, חריצי הברזל, מורג חרוץ על כריתת הדין וחתיכתו ובדברי חז"ל חתכו את דינו :

שבט, מטה. המטה עב, והשבט רך, הכאת השבט אינו מסוכן, חושך שבטו שונא בנו, אתה בשבט תכנו (משלי יג כג), ועיין לקמן (כח כז) :

מעט מזער. מעוטא דמעוטא, פחות מן זעיר, זמן קטן מאד :

תבליתם, מעשים מגונים, תבל עשו (ויקרא כ') :

שוט. שבט של ארז עב ורך עצי שטים, והכאתו מכאבת מאד, שוט שוטף כי יעבור (לקמן כח) :

סבלו, ועלו. עמ"ש לקמן (יד כה) :

בא על עית. עיר עי, ובנחמיה נקרא עיה (יא לב), ומגרון היה אצל גבע ומכמש (ש"א יד ב') :

מעברה. מעבר מכמש בין שני סלעים מצד א' גבע ומצד אחר מכמש (ש"א יד ד' ה') :

הרמה. היתה אצל גבע בנימין (שופטים יט יג, מ"א טו כב) וגבע בנימין אינו גבע הנזכר שהיתה עיר הלוים (יהושע יח כד כא יז) :

גבעת שאול. מקום מולדתו ועיר מלכותו (שמואל א' יא ד', טז א') :

בת גלים. היה בחלק יהודה (יהושע טו נט), ונזכר שמואל א' (כה מד) :

מדמנה. (יהושע ט״ו:ס״ג), ויושבי הגבים לא נמצא עוד בתנ"ך :

נב. עיר הכהנים סמוך לירושלים (ש"א כב יא יט) :

לעמד. פעל עמד ישמש לפעמים על הפסקת הדבר, והנה הנגע עמד בעיניו, ותעמוד מלדת :

ינפף ידו. המליצה תשאיל ידים וכל איברי הגויה גם לעצמים בלתי בעלי איברים, נתן תהום קולו רום ידיהו נשא (חבקוק ג׳:י׳) :

מסעף. בבנין הכבד יורה עקירת הסעיפים, כמו שרש סקל בכבד :

פארה. ראש האילן עם ענפים הדקים, שהם נקראים סעיפים, שהם כפאר וכובע עליו כמו פארי המגבעות :

מערצה. כלי כבד וחזק מברזל ששובר ע"י כבדו, ומשתתף עם עריצות על הכח המופלג ועם שבירה (לד)

ונקף. גדרו כריתה או שבירה סביבות מכל צד, ומשותף עם פעל בעל הנו"ן נוקף זית, ועם בעל היו"ד יקיף וכן תחת חגורה נקפה (למעלה ג'), מנוקף סביב, כמו שתחלה חגור סביב :

בברזל. מושך אחר והלבנון (בברזל) אדיר יפול :