לידידי. השם ב"ה (ספרי ברכה סימן שנ"ב ומנחות נג) והלמ"ד תחת בעבור, וכן למ"ד לכרמו דודי, מנחי עי"ן. וידידי, מנחי היו"ד, והענין אחד כמו ישע ושוע :

בקרן בן שמן. קרן לו שלשה מובנים, א) קרנות בע"ח, ב) הצלע, ג) קרני האור וזהרו, הנחת השם בעצם הוא על הבליטה היוצאת בגובה להחיות בעלי הקרנים וממנו הושאל אל כל דבר הבולט על זוית נצבת או על זוית נוטה, ומשם הושאל אל קרני האור הנופלים בפגישתם על גשם המלוטש לאחוריהם על זוית נצבת שדומה לקרנים, וקרן פה בא על הצלע והזוית. וההבדל בינו בין צד כתף צלע, כי קרן בא על הבליטה לבד, ולכן לא מצאנוהו על שיתוף שם צלע רק אצל המזבח, ור"ל בליטת המזבח בקצה הזויות. וצייר כל א"י כבליטה היוצאת בגובה על כדור הארץ, וכן תרגומו בטור רם, ובספרי (עקב לז) בקרן כמו שהשור אין גבוה בו מקרניו כך א"י גבוה מכל הארצות. אולם באשר שתף עמו יחוס השמן, הצצתי בו כונה מליצית, כי מצאנו בכ"מ שהקרן ימליץ המלוכה והמשרה, רמה קרני בה', תרוממנה קרנות צדיק, כי משיחת המלכים היה בקרן מלאה שמן (שמואל א' טז יג, מלכים א' א' לט), ובמשיחה זו רמזו שתי ההצלחות הקרן כלי המשיחה רומז על הגבורה, והשמן רומז אל ההצלחה הנפשיית כמ"ש שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי (תהלות קל"ב), ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן. הקרן והשמן והנר אחריו. קרן, על ההצלחה הגופיית. והשמן, על האושר הנפשי. ויען שהצלחה הגופיית של א"י מסובב מן הנפשיית והשגחת ה' בה, נמצא שהקרן הוא בן השמן ותולדתו, וזה מ"ש בספרי (שם) יכול כשם שהקרן גרוע מכל, כך א"י, ת"ל בן שמן. ר"ל בל תאמר שאין בו רק חומריות גופניות, הוסיף בן שמן, ששרשה רוחנית אלהי :

ויזעקהו. הקיפו בגדר סביב כטבעת, תרגום טבעת עזקא :

ויסקלהו. סקל בקל מורה הנחת האבנים, ובכבד, מורה הרמתם וסגולה זאת ישתרע בפעלים רבים לשמש דבר והפוכו, בפרט בפעלים הנגזרים משמות :

שרק. מתאחד עם שריג, ענפים הדקים הנסרגים ונטוים זע"ז, וכן גידי פחדיו ישורגו (איוב לט), וסורג בלשון התלמוד, ומזה עובדי פשתים שריקות, וגפן הזה נקרא שורקה :

מגדל. עיין למעלה (ב' טו), ופה הושאל על סוכת השומר, שרואה ממנו כצופה מן המגדל, וכן במד' בשלח (פ"כ) :

יקב. בור בו יאספו הענבים, ויען יחצב בקרקע קשה אמר לשון חציבה :

באשים. חברו תחת שעורה באשה (איוב לח) סרוח ונפסד, ורב האי פירש ענבים פראיים, ובמשנה הענבים הבאושים :

מדוע. במלת למה שואל את התכלית, ובמלת מדוע על הסבה :

הסר. מקור וכן פרוץ :

משוכתו, גדרו. משוכה, הוא של קוצים, מן לשכים בעיניכם גדר, הוא של אבנים ועצים, ובא דגש עם הנח שלא כמשפט ? ונראה כי לפי המשל הוא מנחי ע"ו מענין קוצים, ולפי הנמשל הוא מן הכפולים מענין סכך הסוכך מלמעלה וע"כ הורכב משניהם וכמוהו למעלה (א' טז) :

לבער. אכילת הבהמה דרך השחתה :

מרמס. דריכה דרך השחתה (כנ"ל א' יב) :

ואשיתהו. שיתה מוסיף על שימה שמורה שקבעו במקום קבוע (רש"ף), ומתאחד עם שתות ויסוד, ר"ל שישאר שמם ימים רבים :

בתה. מקום בלתי ראוי לבנין ועבודה, וכן בנחלי הבתות (לקמן ז') ומזה שם בת הפך בן, שמורה על בנין בית אביו, ובת לא תקום לנחול ולבנות הבית :

יזמר. משמש דבר והפוכו (כנ"ל ב') :

ויעדר. חפירה, וחברו (לקמן ז' כה) במעדר יעדרון :

משפט, צדקה. כ"כ למעלה (א' כז) שמשפט בין אדם לחברו, וצדקה בין אדם למקום בכ"מ :

משפח. חיבור טפל אל עקר ופה על חיבור הבתים :

צעקה. הרמת קול שלא כרגיל, ויפול גם על שכור צועק מיינו :

מגיעי בית בבית. נגע בהפעיל מורה תמיד על הגעה (ערייכען), ונבדל מנגע בקל שמורה על נגיעה (אנרירען), ונמצאו תמיד ביחוס שאליו, וכן פעל קרב (עמש"ש בפי' תהלות צא י') ופה שבא ביחוס שבא בודד בתנ"ך ? וצ"ל שבא לומר שהגיעו הבתים באופן שעשו משניהם בית אחד בעשקם נחלת העני אשר בתוך :

והושבתם. מבנין שלא נזכ' שם פועלו, שרשו ישב ומוסב לעתיד מפני הוי"ו :

באזני ה' צבאות. לדעתי ה' צבאות שזכר הוא לשון השבועה שנשבע ה' בשמו הגדול, כמו בי נשבעתי נאום ה', וכן פי' לקמן (כ"ב יד) :

צמדי. י"מ מה שיחרוש צמד בקר ליום, וי"מ עשרה כרמים נצמדים יחד :

בת. בלח כמו איפה ביבש :

וחמר. הוא הכור והוא עשר איפות :

שכר. הוא היין הישן המשכר, ודרך לשתותו בלילה כשרוצה לישן, והם עשו בהיפך תיכף בבקר רדפו אחר השכר, ובערב גם היין הדליקם :

מאחרי. מבואר אצלי כי איחור הוא תמיד בבחינת הזמן הקבוע, ופה ר"ל מאחרים זמן הקבוע לשינה, וזה הבדלו מן מהמה ובושש :

ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. יש הבדל בין פועל ה' ובין מעשה ידיו, כמו שיש הבדל לדעת הרש"ף בין פעולה ומעשה, העסק שאדם מתעסק באיזה דבר נקרא פעולה, ודבר שנגמרה מלאכתו וא"צ שום תיקון נקרא מעשה וכן המבחין על המציאות כמו שהוא עומד נגמר ונשלם מעת הבריאה הקדומה, נאמר שמבחין מעשה ידיו, אבל המבחין בו פעולת ה' המתמדת בו תמיד, איך התמדת הבריאה וקיומה הוא ג"כ בריאה חדשה, וכי ידי היוצר עודם פועלים בתמידות בלי הפסק במציאות כולו, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, נאמר שבוחן פעולת ה'. - ובזה אמר פה שלא הביטו אל פעולת ה', שהוא העיון השכלי לחקור אחר פועל ה' והנהגתו התמידית, ומוסיף שגם מעשה ידיו כמו שהם עומדים סדורים וערוכים מששת ימי בראשית שמעידים על סבה ראשונה חכם ויכול ורוצה, שזה יכלו לראות בעינים חושיים, ג"כ לא ראו. - ודע שיש הבדל בין ראיה והבטה, ראיה, הוא ראות העין החושיי ויפול גם על ראיה הפתאומית בלי כונה. והבטה, פורט המשים לב על העצם לדעת ענינו ומהותו. לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד) שלא יבואו לנגד עיניכם כלל, פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם (איכה ד'), לא ישים לב אליהם אף שיראם בעיניו, אל תבט אל מראהו (ש"א טז ז') אל תשים לבך אליו. ומצד זה יבא הבטה קודם ראיה על מי שמשים לב לראות המובט ואח"כ רואהו בעיניו, ויבט הפלשתי וירא את דוד (ש"א יז), הבט משמים וראה (איוב לה). יביטו יראו בי (תהלות כב). רק בעיניך תביט, (ותרצה לדעת ואז) ושלומת רשעים תראה בעין ממש (שם צ"א). אם אביט אליך, (ויותר מזה גם) ואם אראך (אף בלי כונה) (מ"ב ג'), ואמר ראה ה' והביטה (איכה א'), ראה בעין ושים לב לדעת. ובזה תראה איך שקל את דבריו בפלס, שיחס הבטה אל פועל ה', כי לא יושכל רק בעין השכל, וראיה אל מעשה ידיו, כי זה יתראה בעין החושיי. - ודע כי פעל ראה נקשר עם את ופעל הביט עם אל בכ"מ, והביט אל נחש הנחשת וראה אותו. - כי הראיה המוחשת תפעול ותתפעל מנצוצים הפוגשים מן המובט בעין המביט שע"ז מורה מלת הפעול את, לא כן ההבטה המחשבית שקשורו עם המובט הוא הגיוני לא במציאות, זולת פה יצא מן הכלל, וצ"ל מפני שמלת את נמשך גם למעשה ידיו ואת מעשה ידיו :

מבלי דעת. שימוש המ"ם כמו ב' בבלי, וכן ממחרת השבת יניפנו הכהן (ויקרא כ״ג:י״א-י״ב), ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם ז'), שהוא ובמחרת :

מתי רעב. אנשי רעב, והשו"א עד, לא כן לקמן (כ"ב ב') בציר"י :

צחה. שרשו צחח, והוא תואר בפלס אשה, והבדלו מן יבש חרב, שהוא מורה יבשות העצם בפנימותו מכל וכל, כמו צחיח סלע :

ופערה. פער הוא הגילוי הבלתי ראוי ויותר מן הרגיל, ולמ"ד לבלי חק, הוא הגבול שאליו :

המונה ושאונה. ההמון, רגיל והשאון, יותר מן הרגיל, קול המולה גדולה (ע"ל יז יב) :

ועלז. שמחה ורעדה, והשכרתים למען יעלזו (ירמיה נא), הרועד מחמת שמחה ושכרות, והוא פעל, יעלוז בשאול :

וישח, וישפל. עיין למעלה (ב' יא) :

כדברם. כמנהגם, כמו וידבר עמים תחתי :

וחרבות. לשון חורב ויובש :

ומחים. אינו תואר רק שם, המוח שבעצמות והרבים, על מיני המוח, משא"כ עולות מחים אעלה, תואר. והרבים על העולות. ושם גרים הוא לדעתי מלשון עצם כמו יששכר חמור גרם, וכן גרמיו כאפיק נחושה (איוב מ' יח), ובא גרם וגרים על שני משקלים כמו קדם קדים, וכמ"ש למעלה (א' ז') על זרם זרים. וכינוי הרבים יאכלו, מוסב על חרבות מחים, לא על גרים, מוח החרב יאכל את הגרם והעצם :

העון, חטאה. בארתי למעלה (א' ד') המעוה היא בעצת השכל, והחוטא הוא מנוצח מתאותו :

ושוא. דבר שאין בו ממש כמ"ש בשבועות (דף כ'), אוכל ולא אוכל שקר, אכלתי ולא אכלתי שוא :

וכעבות. בפלס שאור יאור בסמוך ובנפרד, והוא קלוע, ולדעת חז"ל לא פחות משלשה מיתרים, וקרוב לבאורי פי' בס' ג"ן :

ימהר יחישה, מהר הוא בבחינת הזמן, וחש בבחינת האדם, למשל כשקוראים אדם והולך תיכף אבל בנחת, הוא ממהר ובלתי חש, וכשרץ אבל לאחר שעה, הוא חש ולא ממהר (ועיין לקמן ח' א') :

ונגד פניהם. למפרשים הוא כמו בעיניהם, אבל לא מצאנו לשון נגד פניו על החכם בעיניו, (משלי ג' ו', כ"ו ה' יב, כ"ח יא), כי נגד פניו הוא דבר העומד נכחו :

גברים, ואנשי חיל. גבור בטבע, ואיש חיל ע"י למוד (כנ"ל ג' ב') :

למסך. הוא תיקון המשקה :

ממנו. יחיד על רבים, ר"ל מכל צדיק, ודרשו שינוי זאת בב"ר (פם"ה) :

מאסו, נאצו. המיאוס בלב, והניאוץ בדבור ובפועל, וההבדל בין תורה ואמרת ה' מבואר (למעלה א' י', ב' ג'), תורת משה, ואמרת הנבואה :

כאכל קש. כאכול את הקש לשון אש הקדים הפעול לפועל :

כסוחה. כרותה, קוצים כסוחים, בפלס שכולה :

ושרק. קיבוץ השפתים לצלצל קול :

מהרה קל, מהרה, בזמן (כנ"ל יט), וקל, ברגליו, לא לקלים המרוץ :

לא ינום ולא יישן. השינה, היא הטבעיית, והתנומה, מחמת עיפות דרך עראי, וכשידבר בבחינת השינה עצמה, תנומה קלה משינה, (תהלים קלב ד' משלי ו' ד' י', כד לג), שם יאמר לא לבד שינה גדולה אף לא תנומה קלה וכשמדבר מבחינת חלישת הכח שבבע"ח המכרחת אותו לישן, תורה תנומה עיפות וחלישות מיוחד, אבל שינה הוא חלישות כולל כל מין האדם, ובענין זה מדבר פה ובתהלות (קכא ד'), לא ינום (וגם) לא יישן שומר ישראל :

אשר. בא לאמת הענין, כמו אשר שמעתי בקול ה' (ש"א טו) :

שאגה לו. מורה יחוס הקנין וישאג, מורה הפעולה :

וינהם. הארי ישאוג בעת שיש לו טרף, הישאג אריה ביער וטרף אין לו, וינהום בעת שאין לו טרף ונוהם מחמת צער, ונהמת באחריתך :

ונבט. הוא לדעתי נפעל משורש לבט, אויל שפתים ילבט, מענין יגיעה, ונפלה למ"ד הפעל כמו נקח מן נלקח, שיני כפירים נתעו מן נלתעו, ונשלם ע"י דגש הב' :

וצר. הוא סלע קשה, כמו פרסות סוסיו כצר נחשבו (פ' כח) :

ואור. מצאנוהו על הענן והמטר (איוב לו ל', ושם לב), ועקר הוראתו על מים הנשפכים בזלף ומענין יאור, כמ"ש במק"א :

בעריפיה, לשון יערוף כמטר לקחי על שפיכת הגשם, וכינוי הנקבה על האניה הנעלמת בכונת המליצה הגם שלא נזכרה בבאור :