צדק. בין אדם לחברו בכל התנ"ך

נקרתם, נקר הוא הנקב העגול כחלל העין כנ"ל (ב' כא) :

מדבר, וערבה. הבדלתי למעלה (לה א')

עדן, וגן ה', מבואר (בראשית ב׳:ח׳) ויטע ה' גן בעדן

ששון ושמחה, מובדלים למעלה (שם) ששון חיצוני, ושמחה פנימית :

עמי, ולאומי. בארתיו כי נקראו עם מצד ההנהגה (א' ד') ולאום מצד הדת (לד א'). וכן

תורה ומשפט, תורה הדת האלהית, ומשפט בין אדם לחברו (למע' מב ד') והקשבה פחותה מן האזנה, בתחלה קושב ואח"כ מאזין, (פי' התורה דברים לב א'. למעלה כח כג) כי אל התורה צריך האזנה יותר, והתורה מיוחדת אליהם, כמ"ש כי תורה מאתי תצא (לישראל). אבל המשפט יהיה לאור עמים, והם יקשיבוהו מרחוק, וע"ז תחלה הקדים הפעל לפני מלת היחוס כדרכו תמיד, ואח"כ הקדים מלת היחוס.

אלי האזינו, רק אלי כפי שיסדתי כלל זה בכ"מ.

ארגיע, בא על מנוחה נפשיית, ונופלת בעצם על עצמיים מופשטים (כח יב) :

יצא, מושך שתים יצאו זרועי (אשר) עמים ישפוטו :

יקוו, ייחלון. המקוה בלתי מצפה על זמן מוגבל או הבטחה אבל המיחל, מצפה על זמן מוגבל. כי טוב קויתי ואיחלה לאור (איוב ל' כו) כי זמן האור מוגבל בבקר. או על הבטחה, קויתי ה' ולדברו הוחלתי (תהלות ק"ל ה'). ולכן מצאנוהו על המתנה ויחל שבעת ימים (בראשית ח׳:י׳). שבעת ימים תוחיל (ש"א, י' ח') :

כמו כן ימותון, נוכל לאמר כי מלת כן הוא הנפרד מן כנים, כמו קן מן קנים, ככנה ימותו

ישועתי, צדקתי, עי' לק' (נט יז) :

יודעי צדק, עם תורתי בלבם,

צדק, בין אדם לחברו בכ"מ,

ותורה, היא אלהית הצדק הנימוסי, ידע האדם גם מצד השכל. ועז"א יודעי צדק כי ידיעה תבוא גם על מה שיכיר ע"י הבחינה (למעלה מד יח). אבל התורה, צריך לשמור בלבו מה שקבל מאבותיו, עז"א תורתי בלבם :

חרפה גדוף, בארתי הבדלם (למע' לז כג) :

לעולם, לדור דורים, יסדתי למעלה (יג כ' לד יז), כי עולם מציין הזמן הנמשך, ודור דור מציין הזמן המתחלק. צדקת ה' מתקשרת עמו בעצמו, ובלתי משתנה בהשתנות הזמנים לכן אמר לעולם, אבל הישועה תתקשר עם המקבלים אותה, הנתונים תחת הזמן ותשתנה על פיהם לפי הדורות, ותשתלשל מדור אל דור שאחריו ולכן אמר לדור דורים :

זרוע ה'. הזרוע הוא הפרק העליון של היד, הוא המניע את היד כולו, ומציין בהבנתו המדוקדקת על הכח העליון המניע את היד הפועלת סבת כל התנועות והמעשים, וזה ההבדל בין יד ה' ובין זרוע ה' בכ"מ :

(יב-יג)

מאנוש ימות, מבן אדם חציר ינתן, האנוש מורה נמצא קטן, כי נו"ן האמנתיו שהוסיפו במלת איש, בא להקטין, (בעת שבא ביחיד כי אנשים י"ל כלל אחר) ויש הבדל בין אדם ובן אדם, בן אדם, מציין תמיד את המין מצד מולדתם, מצד שהוא אדם נולד מאדם. וישמש בשם זה, אם בא לצייר חסרון המין, התולדה, או כשיהיה המדבר מעולם אחר נשגב, יקראהו בשם המין כמו שקרא ליחזקאל בנבואותיו בן אדם, ודברתי מזה בכ"מ. ופה אומר כי עתיד למות מצד אנושתו, אבל מצד שהוא בן אדם, נחל ג"כ חולי ומכאובות מזג חלש מאבותיו עד שינתן כחציר המתיבש לפני זמנו (כנ"ל מ"ם ו'), וכן ימות האדם גם לפני שני דורות ע"י רפיון מזגו והרכבתו בתולדה :

ותיראי מאנוש, ותפחד. היראה, הוא מפני עצם ידוע, והפחד הוא בעצם המפחד שתפול עליו פחד מפני עצם בלתי ידוע, סבת הפחד הוא בעצם המשיג, וסבת היראה היא בעצם המושג, וע"ז הוסיף פה כי גם ותפחד, הגם שלא נודע לך כלל הרע בבירור, כי תפחד מפני חמת המציק, החמה גדרו הכעס הפנימי וזה המבדיל בינו לבין אף קצף (כנ"ל יב א' ובכ"מ), ומלת

כונן גדרו הוא הגמר האחרון של הבנין, בונה עיר וכונה קריה, כמ"ש בכמה מקומות, ומלת כאשר בא בו כ"ף להוראת המדומה, כאילו כנן להשחית וגמר ההשחתה, מה שהאמת אינו כן, כי איה חמת המציק :

צעה, ריעו הוא זועה וסועה, רוח סועה, רק שהונח על היין החדש התוסס בכלי וסועה וזועה לפתוח פי חותם צר ולנפץ הנבל, כדרך משקה החזק החתום בכלי מלא וכוונה זאת הוצאתי מירמיה (מח יב) כמו שפרשתי שם, וממנו הושאל אל תכונה סגורה בנפש עת תפתח ותזוע לצאת, על סערה הפנימית בנפש האדם להוציא חמתו, כמשל שהחמה תוססת מעלת קצף ורתיחה, פותחת בטן האדם ויוצאת לחוץ, ועי' לקמן (סג א') :

רגע. מענין מנוחה, שם הרגיעה לילית, ובא על המנוחה הפנימית כמ"ש כ"פ, ווי"ו ויהמו הוא וי"ו הסבה יען שיהמו גליו או וי"ו הזמן בעת שיהמו גליו, ודומי' רבים :

קבעת. השמרים הנקבעים בתחתית הכוס

מצית, המציצה למצוץ כולו :

ינוד, ינחמך. הנודה מן הקורבי', והנחום מן הרחוקים, ואמר ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי, הנדים אינם במציאות כי אין קרובים, והמנחמים ישנם במציאות, כי כל אדם יכול לנחם, רק אנכי לא מצאתי מנחם לשברי הגדול

ומי אנחמך. במי אנחמך, כמו ששת ימים, ירחצו מים ר"ל מנודד אין כי מתו קרוביך, אבל מנחם יש, כי גם אנכי אוכל להיות מנחה, אבל במי אנחמך, למי קרה כשברך :

חמת ה' גערת אלהיך. החכמה בלב (יג) והגערה בפועל, שהוא העונש, ולכן אמר בגערת אלהיך, שמורה ההשגחה המיוחדת כי בה יתגלה העונש,

ותוא מכמר, שור הנופל במכמר ורשת :

נפשך, גוך. בהגבלתם תורה הנפש על נפש הפנימית נגד הגו החיצוני, וכן למעלה (מט ז') לבזה נפש למתעב גוי :