תקעו, הריעו. עי' הושע (ה' ח'), וכתיב ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו, וביום שמחתכם ותקעתם וכי תבואו מלחמה והרעותם:

חשך ואפלה. אופל גרוע מחשך (ישעיה ח' כ"ב, נ"ח י', נ"ט ט') וערפל קשה מענן ובא הסדר תמיד ענן וערפל:

אש להבה. עיין למעלה (א' י"ט):

(ד-ה) סוסים, פרשים, מרכבות. אם יש רוכב עליו או מלומד לכך יקרא פרש, וכמה סוסים צמודים למרכבה יקראו מרכבה, וסתם מרכבה ארבע סוסים:

ערוך. סמוך:

קבצו פארור. עיין באור ענין מלשון פאר, כן פי' מנחם, וי"ל פארור הוא הפך פאר, שהתבאר אצלי במק"א שכפל למ"ד הפעל בא בדרך הפועל שמורה הפך המכוון, כמו משרש, משקל. ובזה נכון פעל קבץ, כי לפי' מנחם ראוי לומר אספו. וי"ל פארור מענין פור התפוררה, שהפנים נקבץ ונקמט ונראה כמתפורר לפירורין:

כגבורים, כאנשי מלחמה. הגבור בטבע והאיש מלחמה יודע תכסיסי מלחמה (ישעיה ג'):

בדרכיו, אורחותם, במסלתו. דרך הוא הגדול וממנו יסתעפו ארחות אל הצד, ומסלה היא הסלולה וכבושה, וציינתי מקום באור הבדליהם (ישעיה נ"ט ז').

לא יעבטון. מענין העבט תעביטנו, לא ישאיל ארח הצדדי לאחר רק ישאר לו לעת הצורך:

איש, גבר. שם גבר מציין הגבורה וכח גברא, שהגם שלא ידחק את אחיו לא יסור ממסלתו בכחו ותעצומו:

בעד השלח. הוא החרב הדוקרת, וזה ההבדל בינו ובין חרב, וכשאנשי המצור רוצים להפיל א"ע מעל החומה אוחזים נגדם שלחם שידקרו בם, והם יפלו ולא יבצעו, כמו יפצעו:

בעיר ישקו. לדעתי מענין שוקים ורחובות, השוק הוא מקום קיבוץ הרבים, שיעשו שוק, כשוק שהוא מלא אנשים, וכן ברחובות ישתקשקון (נחום ב' ה'):

רגזה ארץ רעשו שמים. הרעש הוא יותר מן הרוגז, ובישעיה י"ג על כן שמים ארגיז ותרעש הארץ ממקומה ששם שינה המערכת מעט, ופה ר"ל שעקר את המערכת לגמרי, כי היה שוד משדי השדד את המערכת:

חילו, מחנהו. נקראו בשם חיל על קבוצם וכחם, ובשם מחנה על חנייתם בשדה המערכה מוכנים לקרב:

(יב-יג) שובו עדי שובו אלי, התבאר (הושע י"ד):

ונחם. כמו אין איש נחם על רעתו (ירמיהו ח׳:ו׳):

אחריו. הכינוי מוסב על הארבה:

אספו עם, קבצו זקנים. הקיבוץ הוא לקבץ המפוזרות, והאסיפה הוא מן החוץ אל הפנים כמ"ש (ישעיה י"א) העם אין מפוזרים רק שצריך לאסוף אותם מן החוץ לבית ה', והזקנים מפוזרים אחד בעיר וצריך לקבץ אותם ואז יתאספו מעצמם לבית ה':

(יז-יח) עמך, נחלתך. עם מושג הנחלה אצל ה' נקשר מושג דבקות השכינה והשראתה שם מצד קדושתם כמ"ש (ירמיה ב' ז'), ולרוב בא שם נחלה אל הארץ:

חוסה, ויחמול. החוסה הוא מפני צרכו אל הדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, והחמלה היא מצד טוב הדבר בעצמו כמ"ש (ירמיה י"ג י"ד):

ויקנא לארצו. כל קנאה שאחריו למ"ד היינו בשבילו, כמו המקנא אתה לי:

ושבעתם אותו. שביעה נקשרת עם מ"ם, ושבעתם משוד תנחומיה (ישעיהו ס״ו:י״א), ואם בא אחריו מלת את, מורה ששבע עד שא"צ אליו עוד, פן תשבענו והקאותו (משלי כ"ה ט"ז):

באשו, צחנתו. הבאש הוא מחמת שנתקלקל, והצחנה דבר שמקולקל מתחלתו, כמו זרע הארבה, ונמצא בדברי משנה ולא בתנ"ך:

גילי, ושמחי. הגיל הוא על דבר מתחדש כמו מציאה בשורה טובה, והשמחה היא המתמדת, שאח"כ תשוב הגילה שמחה בהתמדת הדבר כמ"ש (ישעיה ט"ו) ובכ"מ:

נאות. מקומות מרעה. כמ"ש בכ"מ:

המורה. הראשון מענין הוראה ולימוד, והשני מענין מטר כמו יורה ומלקוש, וכמליצה זו ישעיה (ל' כ') ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך עיי"ש:

והשיקו. משתתף עם שקה כדרך נחי עי"ן ונל"ה שקרובים במובנם, ומלאו משקה, וכן פקדת הארץ ותשוקקה (תהלות ס"ה):

והללתם את שם. השם מורה על פרסומו ואם אומר והללתם את ה' היינו מצד עצמו, והוא יותר ממהלל את השם כמ"ש בפי' תהלות בכ"מ: