ראשי בית יעקב, וקציני בית ישראל. ישראל גדול מיעקב, ויכוין בישראל על שבט יהודה ובבית יעקב על עשרת השבטים (כנ"ל א' ה'), והקצין הוא העומד בקצה העם מצד מעלתו, והראש הוא המושל מצד שקבלוהו עליהם אף שיהיה שפל אנשים, והוא מושל בחזקה (כמ"ש שופטים סי' י"א ע"ש), ומלכי יהודה ושריהם היו חשובים מצד עצמם, לא כן מלכי ישראל ושריהם שהיו רודים בחזקה ולא מצד מעלתם:

פצחו, ופרשו, פצח היא הפתיחה הקטנה ומשתתף עם פצח פתח, ופצחי רנה, הוא קרוב עם ואנכי פציתי את פי, ופרש הוא ששובר לשנים דבר של מאכל, עוללים שאלו לחם פורש אין להם:

סיר, קלחת. שניהם לבישול (ש"א ג') ובקלחת מצטמק יותר וירתח העצמות, ע"ז הוסיף כבשר בתוך קלחת:

חזון, קסם, מתנבאים. עי' ישעיה (ג' ב', ירמי' י"ד י"ד):

בשו, חפרו. חפר גדול מבושת (ישעיה א' כ'), והקוסם ששקרותו מבואר יותר יחפור להטמן בעפר:

על שפם. בארתי בספר התו"ה תזריע (סי' קנ"ד), ששם שפם לא בא רק אצל אבל על ששפתיו נסתמו שלא ידבר ונראה כאילו אין לו שתי שפתים:

ליעקב פשעו, ולישראל חטאתו. יעקב שהם עשרת השבטים מרדו בע"ז, וישראל שהם שבט יהודה חטאו מצד התאוה, כנ"ל (א' ה') בפשע יעקב ובחטאת בית ישראל:

משפט, ישרה. המשפט הוא לפי הנימוס האלהי או ההסכמיי, והיושר הוא מה שיסכים השכל הישר עליו, וא"א לתעב דבר שהוא יושר רק אם יעקש היושר, שעקש לב לא ימצא טוב, כי העקשות הפך היושר:

בנה ציון בדמים וירושלים בעולה. ואמר (חבקוק ב׳:י״ב) בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה, שכונן הוא גמר הבנין, שמציין שעקר הבנין הוא בדמים ורצח, וגם אחר שנבנתה העיר תתמיד בה העולה שזה כולל כל מה שהוא נגד היושר, וכן יציין שציון הוא עקר הבנין, וירושלים היא הטפל כי שם משכן ההמון (כמ"ש ישעיה סי' מ"א כ"ז), ור"ל שבית המלכות נבנה בדמים, וההמון יתמידו בעולה: