חכמה. כל המתואר בשם חכמה צריך שתהיינה באותו הענין שני דרכים הפוכים זה מזה נמצאים במציאות קיים, ואז יתואר הדרך האחד מהן בתואר חכמה והדרך ההפוך לו יתואר בתואר סכלות. אבל אם אין בענין ההוא רק דרך אחד ואין דרך אחר הפוך ממנו נמצא במציאות, לא יפול עליו לשון חכמה, אבל הוא תחת סוג הבינה והדעת והשכל. וענין שיש בו שני דרכים הוא כמו ענוה וגאוה, אמת ושקר, אהבה ושנאה, נדיבות וכילות, האכילה והצום, הזימה והפרישות, הקדושה והטומאה, וכל כיוצא בהם (גן כלל א'), ואין בכח האדם לחקוק חקי חכמה מדעתו ושכלו ובינתו, שא"א לשום נברא לברר במופת איזה משני הדרכים חכמה ואיזה סכלות (שם כלל ט'), ולכן אין דרכי החכמה נודעים באמת ובברור נשגב מדרך המופת זולתי להשם ב"ה לכן הוא לבדו מחוקק חקי החכמה ומודיעה לבני אדם, וכל ענין המכונה חכמה בכתבי הקדש הוא ענין אלהי, ר"ל דרך ומנהג שחקק ויסד אדון הכל יתברך וצוהו לבני אדם שיתנהגו בדרך זה ושישמרו מדרך ההפוך לו (שם כלל י'), וע"כ א"א שיודעו דרכי החכמה זולתי בנבואה, וקצתם יודעו להם בראיית עין והבנת הלב, והנודע בנבואה הם דברי תורה שבכתב ושבעל פה שחקותיהם ומשפטיהם ומצותיהם מתפשטים על כלל הדרכים והמנהגים הן בפעולות הגויה כמו המאכלות והמשקים והבעילות והנגיעות והדבורים והקנינים, הן במדות הנפש כמו הרחמים והחנינה והנדיבות והאהבה והשנאה והענוה וכיוצא, הן בדעות, ואין קץ לדברי החכמה כי פרטיהם ופרטי פרטיהם לא הכילום ספרים ומגלות, ובעבור שדרכי החכמה לא יודעו לאדם משכלו, וגם אין אתנו עוד נביא להשיגם בנבואה, א"א שיחכם האדם זולת אם ילמד דרכיה בס' תורת ה' או יקבלנה מפי חכמים, ומ"ש שקצתם יודעו בראיית העין והבנת הלב, הם קצת דרכי החכמה שנלמד מן ההנהגה העליונה שמנהיג עולמו בחסד ורחמים ובענוה ובצדק נסמך ע"מ שאמר והלכת בדרכיו (שם כלל י"א):

ומוסר, שורשו יסר, ומשתתף עם פועל אסר, רק שזה בא על מאסר הגוף, ופועל יסר בא על מאסר הנפש. ובא על כל דבר שבו אוסרים את הנפש בל תצא חוץ לגדרה, בין על ידי שיביא ה' ייסורים על האדם להשיב אותו אל דרך הטוב, ונמצא בזה אצל ה' גם-כן לשון תוכחה והתבארו הבדליו (תהלות ו א) ובכמה מקומות. ואצל בני אדם בא פועל יסר במוסר שיאמר הגדול אל הקטן, שמכריחו לשמוע בקולו. ובספר הזה בא על יראת ה', שהיא האוסרת הנפש שתלך בדרכי החכמה, וכמו שנאמר בפנים.

ושנבדלו מוסר ותוכחה, התבאר (ירמיה ב יט) ובכמה מקומות:

בינה. הוא כח הנטוע בנפש העובר בכל הדברים שהם חוצה לו להשיגם ולהבינם, ומובדל מכח החכמה שהוא אוסף חקי החכמה מחוצה לו ומביאם בנפש לציירם ולשמרם, ובבינה מבין בדברים שנופל עליהם שם אמת ושקר, וכן להבין מליצות עמוקות וחידות ודברים סתומים, ולהבין עניני החכמה, שהגם שא"א למצוא חקי החכמה בבינתו כנ"ל, אפשר להבינם אחר שקבלם מאדון החכמה, וכח הבינה יוליד היקשים ותולדות להוציא דבר מדבר בכל המדעים אשר השיגה נפשו בין ע"י החושים בין ע"י המושכלות ראשונות או בכל הענינים שהתחקו בה, ירכיבם בכח בינתו זה על זה ויוציא דבר מדבר, ויש בכ"ז כללים רבים שיבואו בגוף הספר כ"א במקומו:

מוסר השכל. גדר השכל והבדלו מן בינה יתבאר לקמן, ומוסר השכל הוא המאסר כחות נפשו תחת חקי החכמה ע"י השכלת השכל שהוא משכיל בגדולת הבורא וביוקר החכמה הנתונה מאתו, והיראה שהיא אצלו מוסר חכמה אינה יראת העונש רק יראת הרוממות מגדולת ה' ורוממותו.

צדק ומשפט, הבדלם מבואר בכל התנ"ך שהמשפט הוא הדין הקבוע, והצדק ישקיף לפי הנדונים והנידון עצמו, עמ"ש (ישע' א' כ"א). ומישרים, תואר ישר נופל על מי שהולך ישר בדעתו ובינתו ומוצא האמת תמיד באמונות ודעות, ושהיושר נטוע בלבו בכל הנוגע למדות ולמעשים, ובבואו נרדף עם הצדק והמשפט, בא על שיוכיח ויברר היושר מצד טבעו שנוטה לכך (ישעיה י"א ד'), והוא נעלה מן הצדק (תהלות ט' ט' ובכ"מ), וכן תואר ישר נעלה מתואר צדק (שם) ויש בזה כללים רבים יתבאר כ"א במקומו:

פתאים. הפתי הוא כיונה פותה אין לב, וא"ל ערמה, כמ"ש (ח' ה') הבינו פתאים ערמה, (י"ט כ"ה) ופתי יערים, ואמר פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו (י"ד ט"ו, וע"ל ט' ד' ו', י"ד י"ח, כ"ז י"ב, ועי' בפסוק כ"א).

דעת, נופל על כל דבר שמתברר לאדם בידיעה ברורה והוא מה שיתברר ע"י החושים, או ע"י מושכלות ראשונות, כמו שהכל גדול מן החלק וכדומה, או ע"י מופת השכל, וכן תהיה לאדם ידיעה ברורה בדבר שנקבע בלבו כך ע"י ראיות רבות, או גם האמונה שנקבעה בלבו לאמת ברור, כמו אמונות התורה שנתבררה באותו המעמד הגדול בנבואה ובאותות ובמופתים, ועפ"ז יצוייר דעת גם בחקי החכמה כמו שנתבאר בס' זה בכ"מ.

מזימה גדרו המחשבות העמוקות, ויש המעמיק במחשבות רעות, ויש המעמיק בעומק העיון במחשבות החכמה שמזה מדבר פה, וע"ל (ג' כ"א ה' ב'):

חכם. הוא מי שקבל חקי החכמה ומתנהג עפ"ז וכבר בארנו שהחכמה היא לקוחה מאחרים וע"כ אמר יוסף לקח.

תחבלות, שרשו מענין חבל, שקושר כמה חוטין זה בזה לעשות ממנו חבלים, וכן יקשור כמה היקשים או עצות וירכיבם זה על זה, ועשות ההיקשים הוא ממעשה הבינה, ועת תרחיב הבינה את גבולה תוסיף להרכיב את מופתיה על ידי היקשים רבים משולשים זה מזה, וכן בא על מי שמזמין בלבו עצות שונות על ענין אחד, שבעת שלא תעלה בידו עצה אחת ישתמש באחרת, (וע"ל י"א י"ד, י"ב ה', כ' י"ח, כ"ד ו'):

מליצה. היא פי' המשל ומגלה רעיוניו הסתומים, ובזה משתתף עם כי המליץ בינותם, שמגלה רעיוני איש לזולתו, (חבקוק ב' ו'):

אוילים - אויל נגזר ממילת אולי, שמורה על הספק, והם האנשים המטילים ספקות על כל דבר, ואי אפשר להם לקבל חוקי החכמה, שמטילים ספק באמיתתם.

והאוילים אינם פתאים, כי נמצא פילוסופים גדולים שהיו מסופקים בכל דבר חכמה (סקעפטיקר), ויתבאר עניינם בכל הספר.

לוית. דבר המחובר אל דבר.

לגרגרתיך, נכפלה בו הפ"א הפעל וכבר כתבתי (יחזקאל ט"ז) שיש הבדל בין גרון ובין צואר, שהצואר הוא החיצוני ושם נותנים התכשיט, לא על הגרון שהוא הגרגרת שבפנים שמשם הדבור יוצא, כמו קרא בגרון, יגעתי בקראי נחר גרוני, רק בא לפי המליצה שהונח על תכשיט הדבור, וכמ"ש ביחזקאל ורביד על גרונך מטעם זה:

נארבה, נצפנה. הצפון הוא שעומד במקום שאין חברו רואה, ובזה ישתתף עם הוראתו הכללית על ההסתר כמ"ש (יהושע ב'), ובמושג זה אינו פורט שאורב להלחם אתו שע"ז מיוחד פעל ארב, וארב לו וקם עליו והכהו נפש, כולם לדמים יארובו (מיכה ז' ב'):

שאול, יורדי בור. יורד בור מציין יותר משאול, אך אל שאול תורד אל ירכתי בור (ישעיהו י״ד:ט״ו), וחיי לשאול הגיעו נחשבתי עם יורדי בור (תהלות פ"ח), שהשאול יהיה לפעמים בחיים, מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד י"ט), מבטן שאול שועתי (יונה ב׳:ג׳), אם יחתרו בשאול (עמוס ט׳:ב׳):

בדרך, מנתיבתם. דדרך הוא דרך הרבים. והנתיב הוא של יחידים (לקמן ג' י"ז, ז' כ"ה, ח' ב', שם כ', י"ב כ"ח):

מזרה. בא על גרעיני האוכל אשר זורים ע"פ הרשת, כי על הרשת בא פעל פרש רשת לרגלי:

יארבו יצפנו. כנ"ל (י"א):

בחוץ. הוא אחורי הבתים. ורחוב מקום רחב ורה"ר, כמ"ש ישעיה (ט"ו ג'), וראש הומיות הוא יותר מרחוב, שהוא מקום השוק הגדול מלא המון ב"א, והשער היה מקום מושב השופטים, והציגו בשער משפט (עמוס ה׳:ט״ו), זקנים משער שבתו (איכה ה׳:י״ד):

תרנה, תתן קולה, תקרא, תאמר. הם מדרגות מסודרים זה למעלה מזה. וישא קולו ויקרא (שופטים ט' ז') ויקרא ויאמר

פתים. לצים, כסילים, הפתי אין לו הבנה כלל לקבל חקי החכמה כי הוא כיונה פותה אין לב (כנ"ל ד'), והכסיל אינו פתי והוא לפעמים חכם גדול, רק מואס בחכמה מפני תאות לבו, כמ"ש תאוה נהיה תערב לנפש ותועבת כסילים סר מרע, והלץ ילוצץ על חקי החכמה מפני שלא ישיגם בדעת ברורה אבל אינו שונא דעת, ולא יליץ על דבר שבא עליו מופת, כמ"ש לקמן (י"ד ז', ט"ו י"ב, ובכ"מ), אבל הכסיל שונא דעת, כמ"ש לקמן (י"ב כ"ג, י"ג י"ט ובכ"מ):

(כד-כה) קראתי ותמאנו.תוכחתי לא אביתם. הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה כמ"ש בכ"מ, הקריאה ע"פ עצת החכמה יאבה בלבו, כי הלב יסכים לעצת החכמה, רק ימאן בפיו כי לא ירצה לסור מתאוותיו, ומתוכחה שהוא יראת העונש לא יאבה בלבו, שאם היה מקבלה בלבו לא היה ממאן בפיו כי היה ירא מעונשי ה'.

ותוכחתי, כ"מ שבא מלת תוכחה מורה על תוכחת דברים. ומזה מ"ש תשובו לתוכחתי, ואצל ה' בא לפעמים תוכחה נרדף עם יסורים (ש"ב ז', תהלות ו' ב', לקמן ג' י"ב, איוב ה' י"ז):

אשחק, אלעג, הלעג הוא יותר מן השחוק (ירמיה כ' ו', תהלות ג' ז', נ"ט ט'), ומוסיף שאח"כ עוד אלעג:

בבא, יאתה. אתא מורה תמיד הביאה המוחלטת, ומוסיף על בוא שכולל גם דבר הממשמש לבא ולא בא עדיין.

צרה וצוקה, עי' הבדלם (ישעיה ח'):

לעצתי, תוכחתי. כנ"ל פסוק כ"ה:

פתים כסילים. הפתי הוא כיונה פותה אין לב, והכסיל אינו חסר חכמה רק נלוז מחקי החכמה מפני שרוצה בשלוה ותענוגי העוה"ז כמ"ש בכל הספר, והאיבוד הוא יותר מהריגה כמ"ש בכ"מ:

בטח, ושאנן. הבוטח הוא בגבורתו והשאנן הוא בשאין מטריד מבחוץ, (כמ"ש ישעיה ל"ב, עמוס ו'):