זך בעיניו. מובדל ממ"ש דרך אויל ישר בעיניו, שהישר הוא בבינה, והזך הוא מבלי שמרים ופסולת, וכמ"ש איוב (ח' ז'), ועמ"ש לקמן (כ"א ב').

ותכן. כמו ותוכן לבנים תתנו:

למענהו - למענו ובעבורו.

יד ליד. וכן למעלה (י"א כ"א):

יחשב. בפועל, בא על מחשבות בלתי ראויות התו"ה צו (סי' קי"ח):

שפתי, פיו. הבדלם למעלה (י' י"ג).

לא ימעל, כבר בארתי בספר התו"ה ויקרא (סי' שמ"ו) מטעם הראב"ע, שמעל משתתף עם מעיל, כמו שבגד משתתף לבגיד' ולביש', ובזה תבין מ"ש בבה"ע שכולל שתי הכוונות, מענין מעליה ובגידה ומענין מעיל, שמורה על פשיעה גלויה:

פלס ומאזני משפט. עי' הבדלם למעלה (ד' כ"ו), והאבנים של מאזנים מוכנים בכיס, לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן:

צדק. ישרים. עי' גדרם (ישעיה י"א ג' תהלות ט' ט') וישרים גדולים מן צדיקים כמ"ש תהלות (ל"ב י"א) ובכ"מ, וישרים ר"ל דברי יושר, כמו בקרים מן בוקר:

חכמה, בינה. הבדלם למעלה (א' ב') ובכל הספר, והבדל הכסף והחרוץ (למעלה ג' י"ד):

ישרים. הישר הוא מי שדרכו ישר בטבע, והצדיק הוא כובש יצרו (כנ"ל ב' י"ז).

ומסלה, נבדל מן דרך שמורה על דרך כבושה, כמ"ש ישעיה (ל"ה ח').

והנוצר, הוא גדול מן השומר (כנ"ל ב' י"א):

(יח-יט) גאון, גאים. הגאוה היא תכונה שמתגאה ברוחו, והגאון הוא מי שהוא גדול באיזה מעלה כמו בעושר או בגבורה שע"י מתגאה, עד שהגאוה תהיה גם בלא מעלה, והגאון הוא בעבור מעלה, כמ"ש ישעיה (י"ג י"א) ובכ"מ, ויש הבדל בין גאה וגאון וגובה לב, ובין גובה רוח, שהרוח הוא המעלה ציורים על הלב, וגובה רוח יעלו ציורי גרוה מעומק נפשו, ועת ימשלו בו ויפעלו על הלב שהלב מציין הכח המושל בנפש, נקרא גובה לב, ואז ימצאו בו גאוה וגאון. ותמצא בכל מקום שהרוח פנימי מן הלב, ומורה תנועת הכח בעומק הנפש, והלב מורה מציאת הכח וממשלתו, והכשלון קודם אל הנפילה והשבר, כמ"ש המה כשלו ונפלו, וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו, וע"כ מיחס גובה רוח לפני כשלון, וגאון לפני שבר, וההבדל בין ענוה לשפל רוח כבר בארו הקדמונים:

משכיל. עמ"ש (יהושע א') בהבדל בין מצליח ומשכיל, והבדל בין מאושר ומצליח בארתי בכ"מ, שהאושר הוא הנפשי, וההצלחה היא בעניני העולם:

(כא- כג) חכם לב, וכן לב חכם. הוא מי שציורי החכמה מושלים בלבו (כנ"ל י' ה'), וההבדל בין החכם והנבון למעלה (א' ב') ובכל הספר, והשכל, הוא כח חד שבו יבין בדברים שאין הבינה שלטת, כמו בענינים האלהיים ולהבין חקי החכמה, ומ"ש מקור חיים שכל בעליו, שיעורו שכל הוא בעליו של המקור חיים הלז, שהחכם לב הגם שלא השתמש בדרכי הבינה, ישיג חקי החכמה בכח השכל הטוב. ולקח בא על הקבלה כמ"ש (א' ה'), וכבר הזכרתי (י' י"ג) שפה מרמז על החכמה ושפה מרמז על הדעת, השכל ישכיל פיו שהם חקי החכמה, עד יבא בם לידיעה ברורה שיוציאם בשפתים, וגדר אויל ואולת הם המספקים בחקי החכמה ע"י שאין עליה מופתי הדעת (כנ"ל א' ז'), וחכם לב ישיג בם מופתי הדעת בכח השכל (מה שא"א להשיג בכח הבינה) וישיב אל האוילים ויסיר אולתם:

(כד-כו) מתוק לנפש, נפש עמל. כבר התבאר שלרוב יכוין במלת נפש על נפש הרוחני בהגבל נגד הגויה.

אכף, כמו כפף, ובא ג"כ יכפה אף:

מדון ונרגן. עי' גדרם לקמן (כ"ו ב').

אלוף. בא גם על המורה מלמד, כמו פן תאלף ארחותיו, והמושל היה מורה להעם דרך ילכו בה, ונקרא אלוף, אלה אלופי אדום:

עצה. כמו איעצה עליך עיני, שמרמז בעיניו כאלו מיעץ:

ארך אפים, ומושל ברוחו, האף הוא התגלות הכעס לחוץ, כמ"ש בכ"מ בהבדל בין אף וחמה, והרוח הוא הפנימי, ויש ארך אפים וקצר רוח, כמ"ש בהבדל בין ארך אף לארך רוח, (למעלה י"ד כ"ט):