אליך נפשי אשא. כמו ואליו הוא נושא את נפשו, שכל נפשו תלויה בדבר זה:

יעלצו. התבאר למעלה (ט' ג') שפעל עלץ בא לרוב על שמחה הרוחנית או הפך שמחה זאת, ששמחת האויבים הוא על שבטחונו בה' כוזב:

דרכיך, ארחותיך. התבאר בכ"מ שהדרך הוא הגדול והארח הוא קטן ממנו ההולך מן העיר אל הכפרים (עי' לעיל י"ט ו', כ"ז י"א, קי"ט ט', שם י"ד):

חטאות נעורי ופשעי, החטאת הוא מצד תאות הגוף ומגביל נגד רחמך בהשלמת הגוף, והפשע הוא המרד, שהוא בכחות השכל והבינה, ומגביל נגד חסדך, ומלת אתה. רצונו לומר שלא כאשר תזכור מה שעשית אתה תזכור מה שעשיתי אני:

(ח-ט) יורה, ידרך, ילמד. ההוראה והלימוד הוא אל הבלתי יודעים, וההדרכה הוא להבלתי יכולים, והלימוד גדול מן ההוראה כמ"ש באילת השחר (כלל תע"א).

וחטאים. הם מצד השגגה ומצטרף עם קולע אל השערה ולא יחטיא, שלא יכונו הדרך הנכון ויורם הדרך, (עי' אילת השחר כלל שס"ג):

ארחות. הם היוצאים מדרך הגדול אל הכפרים, כנ"ל ד':

לעוני. הוא אשר נעשה על ידי עוות השכל והוא גדול מחטא ופשע, והסליחה גדול מכל הלשונות המורים על נשיאות חטא כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' רע"ז), וזה תעשה למען שמך כי רב הוא:

נפשו. בא על הנפש הנצחיית, (כנ"ל ג' ג', ט"ז ט' י"ט ח', כ"ד ד', ובכל מקום):

צרות, ממצוקותי. כבר התבאר (ישעיה ח' כ"ב ובכ"מ) שצרה היא הצרה החיצונית, וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה, ויש צוקה בלא צרה, מי שלבו אינו שמח מכל עמלו:

והרחיבו. פעל יוצא הצרות הרחיבו לי, או רצונו לומר שהרחיבו את לבבי: