עדות, תורה. ע"ל ס' קי"ט:

יעקב, ישראל. התבאר תמיד יעקב ההמון וישראל הם הגדולים, עי' ישעיה (ט' ז'):

כסלם. הבטחון שישמרם מכל רע (איוב ד'):

לבו, רוחו. עי' לעיל נ"א י"ב:

נשקי, רומי. נושקי נשק, רומי קשת, הפכו, עורף:

עלילותיו. הם הפעולות היוצאים מתכונות נפשיות כמו רחום וחנון:

(טו-טז) צורים, סלע. צור קשה מסלע, ותחלה הכה צור בחורב (שמות י"ז) ואח"כ את הסלע (במדבר כ׳:ח׳), והמשורר סמך בקיעת ים שעשה מן המים יבשה אל הוצאת מים מן הסלע שהוציא מיבשה מים, וכמ"ש מה לך הים כי תנוס מלפני אדון ההופכי הצור אגם מים, עמ"ש שם:

לנפשם. לתאותם כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר:

לערך שלחן. שלחן מלא מכל:

יעקב, ישראל. כנ"ל פסוק ה':

שחקים, שמים. שחקים גבוהים משמים (כנ"ל ע"ז י"ח) ומורה על הפלאות, ומציין שירד משחקים דרך דלתות שמים ומוציא מן ההיכל הפנימי דרך דלתות שער החצר החיצונה:

לא זרו. לא התנכרו, ופרושו כמו והיה לכם לזרא:

ימיהם, ושנותם. עמ"ש (יחזקאל כ"ב ד'):

בפיהם, בלשונם. מבואר אצלי תמיד שהפה מורה הדבור החיצוני והלשון מורה הדבור התבוניי, שהלשון פנימי מן הפה (ע"ל נ' י"ט, ולמעלה ל"ד י"ז):

אפו, חמתו. החמה הוא הכעס השמור בלב והאף הוא הגלוי (כנ"ל ו' ב') וכשיש אף וחמה ביחד בא להשחית, כמ"ש כי יגורתי מפני האף והחמה אשר אמר ה' להשמיד אתכם, ומשה עמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית, כמ"ש חז"ל שחמה משה הרגו, וע"י שלא העיר החמה שב האף ולא השחית:

במדבר בישימון. הישימון גרוע מן המדבר, ומציין השממון הגדול אשר שם, והמדבר הוא לפעמים ארץ זרועה (כמ"ש ירמיה ב' ב'):

וימרוהו, ויעציבוהו. מובדלים, וכן בישעיה (ס"ג י') כמ"ש שם:

התוו. כמו תתאו לכם הר ההר, והתוית תו, גבול וסימן:

אותותיו ומופתיו. האות הוא לסימן ולהוכחה על דבר, והם המכות שבאו בהתראה בזאת תדע כי אני ה', והמופת דבר זר היוצא מן הטבע, כמ"ש ישעיה (ח' י"ח), והם דברים מפליאים שבאו שלא בהתראה, ושדה צוען כולל כל מה ששייך לממלכת מצרים, שהמופתים הלכו בכל גבוליהם סביב, אבל האותות נתנו לפרעה ולשריו בארץ מצרים:

ותשחיתם, וכן ותעל הצפרדע, המין בא בלשון נקבה:

חנמל. מין ברד:

בעירם, ומקניהם. בעירם הבהמות, ומקניהם כולל כל הקנינים שלא הוכו מהברד אכלום רשפי אש, כמ"ש ואש מתלקחת בתוך הברד:

חרון אפו, עברה, וזעם. זעם משתתף עם השמות המורים על העונש והקללה (ישעיה י' ה'), וההבדל בין חרון אף ועברה שהעברה הוא שהכועס יעבור הגבול לכעוס גם על מי שלא חטא, כמ"ש בכ"מ כי בברד ניצול הירא את דבר ה' והניס מקנהו אל הבתים, לא כן הדבר הכה את כולם:

יפלס נתיב. נתיב הוא שביל היחיד, ופלס שבא על הדרך בא תמיד על המעגל, פלס מעגל רגליך, וכל מעגלותיו מפלס (כמ"ש ישעיה כ"ו), שהוא שישקול הדרך הסבובי היוצא מדרך הישר, וכן שקל הנתיב הפרטי שנטה מדרך הכולל של אפו, כי הדרך הגדול הכולל של האף לא היה חושך ממות נפשם והיו מתים כולם בדבר, ושקל נתיב מיוחד שרק חיתם הסגיר לדבר:

(נב-נג) וינהגם, וינחם. שם נהג בא על נהוג הבהמות שהולכים בלא דעת, שעז"א כצאן, כעדר ושם נחה על המוליך בן דעת, שאח"כ הלכו בדעת ולא פחדו:

ויתעבר. כנ"ל (מ"ט):

עזו ותפארתו. תפארת מוסיף על עז, ומורה תמיד על דבר נסיי ופלאיי:

ובנחלתו התעבר. נחלה מציין הקדושה (כמ"ש ירמיה ב') והתעבר עובר הגבול (כנ"ל מ"ט):

לא הוללו. שהיו מהללים אותה כלה נאה וחסודה:

מאחר עלות. הצאן המניקות, כמ"ש עלות ינהל:

יעקב, ישראל. כנ"ל פסוק ה':

עמו נחלתו. נחלה מציין הקדושה והדת (ירמיה ב'):