יבע, ידברו, יתאמרו. נבע מציין נזילת הדברים מן מקור המחשבה, כמו שינבעו המים מן המקורות, והדבור מציין הרחבת הדברים בראיות וטענות, והאמירה מציין האמירה ההחלטית היוצאת ע"י הדבור והוכוח, כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא סי' ג') באורך, ובא ע"מ התפעל שמורה על המדומה, שנדמה להם שהחליטו אמירה מכרעת מופתיית:

עמך ידכאו, ונחלתך יענו. עם מושג הנחלה מקושר הדבוק הרוחני שיש לו עמהם ע"י נפשותיהם וקדושתם והשראת שכינתו בם, משא"כ שם עם מציין רק קשר העם עם מלכם, שהוא קשר מדיני וגופני (עמ"ש ירמיה ב' ז'), וע"כ על נחלתך אמר יענו, שעם מושג העינוי מקושר תמיד ההכנעה הנפשיית, וזה ההבדל בנו ובין ידכאו שבא על הגוף:

יהרגו, ירצחו. עם פעל רצח מקושר הרעיון שההריגה הוא בדרך רציחה, ורצח הבא בפועל מורה שהם קשר רוצחים, כמ"ש ישעיה (א' כ"א):

בינו בוערים, וכסילים מתי תשכילו. כבר התבאר (צ"ב ז') שהבער נבער מדעת, לא כן הכסיל הוא בעל דעת רק תאותו תעור עיניו, ויש הבדל בין בינה ושכל, שהבינה אינה שולטת על כל הדברים, כי חקי החכמה וכן הדברים האלהיים לא יושגו בבינת אדם, אבל השכל הוא כח חד שיעבור גם בדברים אלה שאין הבינה שולטת, כמ"ש בפי' משלי בכ"מ, וע"כ אמר שהכסילים ישכילו, והבוערים יבינו, מעלה כ"א למדרגה יותר גבוה כפי מדרגתו, שא"א לומר שהבער ישכיל, שזה כמה מדרגות למעלה מכחו:

יוכיח. יתוכח בראיות, כמו ומה יוכיח הוכח מכם (איוב ו׳:כ״ה):

להשקיט לו. שיהיה לו שקט מיום המות, כמו למה אירא בימי רע (למעלה מ"ט), ויל"פ שמתורתך תלמדנו שישקוט ולא יתרעם על ימי רע והיסורים ויקוה לה' עד שיכרה לרשע שחת:

כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. הנטישה היא יותר מן העזיבה, שמפריד הדבר מאתו בכח, ואמר למעלה (כ"ז) אל תטשני ומוסיף אל תעזבני, ובמ"א (ח' נ"ז) יהי ה' אלהינו עמנו אל יעזבנו ואל יטשנו להטות לבבינו אליו, שר"ל שיהיה עמנו כמו עם אבותינו ואל יעזבנו, וכן אל יטשנו בהרחקה יתירה כדי שעי"כ יטה לבבינו אליו מתוך הכרח היסורים, וכמו שפרשתי שם, וכבר התבאר שיש הבדל בין עם ובין נחלה, שנחלה הוא מצד הקשר שי"ל עמהם שעי"ז הם לו נחלה עולמית ע"י קדושתם, ועז"א שמצד שהם עמו הגם שיעזבם לפעמים ע"י רוע מעשיהם לא יטשם, ומצד שהם נחלתו אף לא יעזבם שהוא קל מנטישה:

צדק משפט. התבאר ישעיה א' כ"א ובכ"מ בתנ"ך, ומלת ישוב נמשך לשנים לפי הא':

מי יקום לי עם מרעים, מי יתיצב לי עם פועלי און. פועלי און הם יותר ממרעים, שהם הפועלים האון בפועל, כמ"ש תסתירני מסוד מרעים מרגשת פועלי און, שהמרעים יעשו בסוד והפועלי און ברגש ובפרהסיא, וההתיצבות בא תמיד על מקום שצריך להתחזק בכח כמ"ש (ישעיה ג' י"ג ובכ"מ), ומוסיף גם אם יקום עם מרעים שאין רעתם גלויה כ"כ בפועל, מי יתיצב בשבילי עם פועלי און שרעתם גלויה ויצא לפועל, וצריך התיצבות נגדם למלחמה:

שכנה דומה. שכנה דוממה, כמו טוב ויחיל ודומם לתשועת ה':

היחברך. היתחבר עמך:

כסא הוות. מצייר ההווות והשבר כעצם מופשט יושב על הכסא:

יוצר עמל עלי חק. המשפט הנימוסי נקרא חק ומניחי הנימוסים נקראים מחוקקים, והיה דרכם לחוק הנמוסים בצור ובלוחות אבנים למען יעמדו למשמרת, ועל המחוקה היו מושכים בדיו בשבט סופר, ועז"א מני מכיר ירדו מחוקקים (שהם מניחי החקים שחוקקים אותם באבנים), ומזבולון מושכים בשבט סופר, (הם הסופרים שמשכו על המחוקק), ובזה יל"פ מ"ש לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, שגם בעת הגלות ימצאו ביניהם חכמים מניחי החקים שנקראים מחוקקים, וסופרים המושכים בשבט סופר על המחוקה, וזה נקרא יוצר עלי חק שמצייר וכותב את החק, והוא מצייר עמל ואון לשים אותו לחק, כמ"ש הוי החוקקים חקקי און ומכתבים עמל כתבו: