מוראה. מענין יראה:

ונגאלה. מענין גאולה כפשוטו:

לא שמעה בקול לא לקחה מוסר. וכן בירמיה (ז' כ"ח) עיי"ש:

בה' אלהיה. כבר כללתי בכ"מ, שכ"מ שבא שם הויה ידובר בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו, וכשבא שם אלהים בכינוי לישראל ידובר בו מצד ההשגחה הפרטית שמצדה משכיר ומעניש:

שאגים. הארי לא ישאג רק בעת שמוצא טרפו:

לא גרמו. לא השאירו עצמות כמו גרמיו כמטיל ברזל (איוב מ' י"ח):

פחזים. כמו אנשים רקים ופוחזים קלי הדעת, בגדות, שם תואר לנקבה:

ואנשי. כמו המבלעדי אנשינו עשינו (ירמיהו מ״ד:י״ט), אשר געלי אנשיהן (יחזקאל ט"ז מ"ז) איש האשה, אנשים של נשים בוגדות:

לאור. כמו ומשפטיך אור יצא (הושע ו׳:ה׳):

נשמו, החרבתי. כבר התבאר (יחזקאל כ"ט ט') ששם חורבה יפול יותר על מקומות שיש שם בנינים, ושממה יפול על הארץ:

פנותם. היינו גבולי הארץ וזויותיה, וכבר התבאר בכ"מ שחוץ נבדל מן רחוב שהוא אחורי הבתים, וע"ז הוסיף נצדו עריהם, ונצדו לא נמצא לו ריע על השממון רק בלשון ארמי, שממה צדיא, תהו ובהו צדיא וריקניא, ובעברי מורה על צדית הנפש שאורב לקחת הנפש, ויל"פ עריהם נצדו מי שבא לשם מסוכן מאורב לנפשו מבלי איש צודה ואורב ובכ"ז נצדו כל הבא לשם, בסבת מאין יושב ולכן המקומות מסוכנים לכל הבא שם מחיות ומזיקין:

תיראי אותי. התבאר אצלי (התו"ה קדושים סי' ד' ובכ"מ) שירא שאחריו את היא יראת הרוממות, ומוסר היא מפני יראת העונש והיסורים כמ"ש בכ"מ:

מעונה. במפיק, מעון העיר שמדבר בה, כמ"ש העיר היונה, ומבואר אצלי שרוב שם מעון (כשאינו מציין מעון החיות וטורפי טרף) בא על מעון הרוחני, ועל הבהמ"ק ששם מעון השכינה, השקיפה ממעון קדשך. אהבתי מעון ביתך, ובזה תבין מ"ש בפירושי:

לאסף גוים לקבצי ממלכות. המקבץ יקבץ נפזרות, והאוסף אוסף את המקובץ אל רשותו (כמ"ש ישעיה י"א), ומבואר אצלי שהגוים הם הקבוצים שאין להם מלך והם ההמונים יתקבצו בנקל מעצמם, וה' יאספם לירושלים, והממלכות שלא יהיו מקובצים לזה. שהם לא יתקבצו בנקל כ"כ, ה' יקבץ אותם, ועי' חבקוק (ב'ה'):

זעמי, חרון אפי. אף משתתף עם השמות שמורים על הכעס. וזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש (ישעיה י' ה'. נחום א' ו', חבקוק ג' י"א) שישפוך עליהם העונש המיועד וגם החרון אף שהוא יוסיף על העונש כפי חרונו:

עני ודל. עני הוא שפל רוח ונגזר מפעל ענה שמורה הכנעה ומזה שם ענו, ודל הוא ברכוש:

לשון. הוא מיוחד אל הדברים המדוברים בכח הבינה כמ"ש בפי' משלי ובכ"מ ולשון תרמית הם ההיקשים המטעים והקדמות הכוזבות בחקירת מה שאחר הטבע:

בת ציון. בת ירושלים, עמ"ש ישעיה (מ"א כ"ז):

שמחי ועלזי. השמחה בלב והעלז הוא המרקד מרוב השמחה:

אל ירפו ידיך. בא יד בלשון זכר, כמו והנה יד שלוחה אלי ובו מגלת ספר:

ישיש בשמחה יגיל, הששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להוראות השמחה, כמו משוש תופים משוש כנור, ושמחה וגיל הם בלב, והבדלם, השמחה היא התמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש (ישעיה ל"ה א'):

יחריש, בא על מחשבות עמוקות, כמו לב חורש מחשבות און:

נוגי. משורש יגון, כמו בתולותיה נוגות, תאר מבנין נפעל:

ממועד. מענין נכון למועדי רגל, ובא פה על מי שמט מאמונת ישראל, כמו כמעט נטיו רגלי, ומלת אספתי נמשך לשתים, אספתי חרפה שנשאו, כמו אסף אלהים את חרפתי:

הנני עושה. כלה, או מוסב על חרפה הנזכר: