או חרוץ: מענין "חריצי הברזל", "מורג חרוץ". בעל מום של אבר חרוץ וסדוק והוא חריץ הנמצא באבר גלוי בשפתו, בריסי העין, בחוטם, ובשפה. והקרבן אהרן הגיה חוטם. וכל זה מועתק ממשנה דבכורות (פרק ו משנה ד) וכמ"ש הרמב"ם (סוף פרק ז מהל' ביאת המקדש), עיי"ש. ושפתו פירושו שורה החיצונה של הפשה. וחיטיו החצונית פרש"י שינים שבאמצע פה. והפנימית הם שינים הגולות. ורמב"ם פירש בדרך אחר. ודעת ר' חנניה שאין בודקין מן השינים הגדולות שנראות כתואמות כי שם ומשם ולפנים אין מום נראה ואין הלכה כן.