כי לחמו הוא: מיותר. וממ"ש "לחמו" בכינוי מבואר שמחשיבו אצלו כלחם ביתו ויוכל לעשותו קמח או סולת וכדומה כמנהגו עם לחמו. וכבר בארנו (ויקרא סימן סט) שבהרבה מקומות לא יבא מלת "הוא", והיה די לומר "כי לחמו". ומלת "הוא" תופס את כולו, שכולו יהיה לחמו ולא ישליכנו לאיבוד. ועיין במשנה (פרק יא דתרומות) ובירושלמי שם צריך עיון קטן. ועיי' ברמב"ם (פרק יא מהל' תרומות הלכה ה). ומ"ש במשנה יב כבר מובא למעלה (שמיני פ' י, אחרי פי"א) ופירושו לפי שהזהיר למעלה על כל הטומאות הזכיר כאן שגם לא יאכל נבלת העוף שגם היא תטמאנו בבית הבליעה ויפסל מאכילת קדשים, וכן פרש"י.