לתנופה לכפר: כבר התבאר (ויקרא סי' לב) שלא מצאנו כפרה בשום מקום רק בזריקת הדם כמ"ש "כי הדם הוא בנפש יכפר" ואם כן בהכרח שגם מ"ש פה "לתנופה לכפר" הם שני ענינים. ופירושו – להניף ואח"כ לכפר על ידי זריקת דם האשם. ואם כן למה הזכיר התנופה? והיה לו לומר "כבש אחד לכפר" או "לאשם". ואמרו שבא ללמד שהתנופה היא מצוה עיקרית באשם מצורע ולכן החטאת והעולה יש להם חלופין, לא האשם, מפני שיקיים בו מצות תנופה וזה המצוה שייכת אל הכפרה שיעשה אחר כן. ומכל מקום אי אפשר לפרשו שהתנופה מעכבת, שדברים שאינם מעיקרי העבודות אין מעכבים כמו סמיכה והפשט וניתוח בעולה ובלולה והגשה ותנופה בכל המנחות, רק שהכתוב מעלה עליו כאילו לא כפר. וכן דריש (ויקרא סימן הנ"ל) עמ"ש "וסמך" – יכול לכפר וכולי והובא בגמ' (יומא ה, מנחות צג).