אשר צוה וכולי ביום צותו במדבר סיני: פירושו לפי שיטת חז"ל שכל דיני הקרבנות נאמרו בסיני ונשנו שנית במדבר סיני בעת שצוה להם להקריב. ופי' "אשר צוה ה' את משה בהר סיני" - שם נאמרו כללותיהן ופרטיהן. ואחר כך צוה ה' פעם שנית "ביום צותו את בני ישראל להקריב קרבניהם במדבר סיני" – שהציוי השנית היתה באותו יום שציום להקריב קרבנות האלה אחר שהוקם המשכן. [והרמב"ן נדחק פה מאד ודעתו שהר סיני ומדבר סיני הוא דבר אחד. ואין זה נכון כי הכתוב יבדיל ביניהם תמיד בלשון]. וכבר בארנו למעלה (סימן מ) שדרך הכתוב לציין את הזמן בב' המחובר אל המקור או במלת "בעת". וכל מקום שציין הזמן במלת "ביום" יהיה פירושו ביום ולא בלילה. ופה שהיה לו לומר "בצותו להקריב" - כשאמר "ביום צותו" - משום דהציוי היה ביום. ולפי זה גם ההקרבה הוא ביום כי הציוי היה לפני ההקרבה. וזהו שאמר בספרא ובגמרא (חולין כב, זבחים צח, מגילה כ) דקרבנות רק ביום מ"ביום צותו". כי אחר שהיה הציוי לפני ההקרבה ביום - מבואר שהיה ההקרבה ביום דוקא.