וכחש בעמיתו: לדעת ר' אברהם אבן עזרא נגזר ממלת 'עמית' שגדרו על ההקבלה על נקודה נכחית. רוצה לומר, המקביל ושוה לו. ונרדף עם 'אחיו' ו'ריעהו'. וחז"ל אמרו "אל תונו איש את עמיתו" – עם שאתך בתורה ובמצות (ב"מ נח:) לגירסת הילקוט. וכן הוא בשבועות (דף ל.) על "בצדק תשפט עמיתך". ושם: "עולא חברינו עמית בתורה ובמצות". ונראה שהם גזרו את המלת מן 'עם את', עִמְך ואתך, הוא מעַמְך (כי גם שורש 'עַם' משתתף במלת 'עִם') והוא אתך במעשים. ושם זה נמצא יא' פעמים בספר ויקרא וזולתו לא נמצא בכל התנ"ך רק פעם אחד – "גֶּבֶר עֲמִיתִי" (זכריה יג, ז). ולא נודע הטעם. ומה שכפל פה ב' פעמים אמרו שאחד ממעט גבוה ואחד ממעט אחרים. וכן מיעטו שני אלה מן "רעך" ו"אחיך". ואמרו בבכורות (דף יג:) "עמיתך" ו"אל תונו איש את אחיו" - חד למעט אחרים וחד להקדש.