לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך ואמיתך כפל הלשון קשה. וגם חסד ואמ' הם שני הפכים אם אמת למה חסד וכמו שהקשו בגמ' דר"ה דף י"ז ע"ש ומדברי רד"ק נר' דפי' כי כבר עשה ה' ניסים במצרי' לא לנו לא בזכותינו. אף עתה בזה הגלות אנו מתפללים ה' לא לנו שיוציאנו לא בזכותינו. אך קשה א"כ הל"ל גם השם שני פעמים לחזק הענין. ונר' דחד לא לנו הוא לא למענינו. והשני לא לנו הוא לשון לא אתנו. וה"פ לא לנו כלומר עשה לא למענינו. ועוד אנו קובלי' בעבור ה' לא לנו שהשם לא אתנו ר"ל בגלות המר אין אנו רשאין להזכיר השם ככתבו כי הוא אינו שלם כמו שנשבע ה' יד על כס יה וכו' לזה אנו אומרי' כי לשמך תן כבוד כי השם מורה הי' הוה יהיה. וזה נמי כוונת הכתוב שלמעלה כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו ר"ל שאמרו שהקב"ה סילק את השגחתו מישראל ולא ימלוך עליהם עוד ולזה אמר ואת שמך לא קראו שהשם מורה שהוא הי' הוה ויהי' וגם בגלו' השגחתו עלינו עמו אנכי בצרה וגדול הרועה. או דנא' כי האומות אומרי' שה' עזב אותנו ואין דורש שלומינו מפני שח"ו אין כח כביכול להוציא אותנו ולגואלינו. וא"כ אנו מתפללין לא לנו לא למענינו כי למענך פעל מפני שאומרים ה' לא לנו לא יכול לגואלינו על כן כי לשמך תן כבוד על חסדך כי ישראל צריכין חסד שאינם ראוים לכך. ועל אמיתך שהוא השם שחותמו של הקב"ה אמת שהוא מורה על האחדות כמו שאמר הפייט אמת חותמו להודיע שהוא אחד והוא שיהי' השם שלם בדרך אמת ויציב ונכון:

למה יאמרו הגוים אי' נא אלהיהם. מילת נא הוא מיותר. ונר' דאין נא אלא לשון בקשה כדאי' בברכות דף ט' ע"ב אמרי דבי' ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה והוא דמלעיגים עלינו האומות. הלא תמיד הי' תפארת ישראל ומפארים את עצמם שאם יתפללו לאלוהיה' אז נע[שה] משמי' והקול קול יעקב. ועכשיו הן מחרפין שה' לא ישמע תפילתם ובקשת' וכדאי זה לבד לרחם עלינו למה יאמרו הגוים איה נא ר"ל תחינתם ובקשתם לאלהיהם כי עזב את עמו:

ואלהינו בשמים כל אשר חפץ עשה. אמנם תקוותינו אף שהוא בשמים עם כל זאת הוא אלקינו ואין עוד. אמת מלכינו ואפס זולתו וה' חפץ להיות עמו מדוכאין בגלו' כדי למרק אותנו מחטאינו ולא יטוש ה' את עמו ונחלתו לא יעזוב ובכל יום אנו מצפין לגאולה ואומרים כל אשר חפץ עשה:

עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם לשון עצביהם קשה. ועוד למה אמ' כסף וזהב הלא עובדי' גם לעץ ואבן. הכוונה כי הרד"ק כתב עצביהם מלשון עצבון לכל הבוטחים בו. והטעם נר' במאמר ישעי' הנביא והי' כי ירעב והתקצף במלכו ואלהיו ואי' במדרש כשפרענות בא לאומות הם מקללין אלהיהם ומשברים אותם. ולכך החכמים שבאומו' היו עושים אלהי כסף ואלקי זהב כדי שאם יתקצף על אלהיו ויהי' בעצבון אז ישברו ויתיכו אותו בכור הצורף ויהי' לו כסף וזהב ואומרים אין בו ממש כי הוא מעשה ידי אדם פה להם וכו' אבל אם ישבר עץ ואבן אין לו תועלת כלל מהם:

פה להם וכו' הא דמזכיר גבי פה ועינים ואזנים ואף מילת להם. הוא מפני שהיו עושין השפעות מככבים וטלמסאות מכישוף ומשביעין שידן ורוחין לדבר בצורו' הידועו' להם. אמנ' אלו צורות יש מהן שהי' הדיבור יוצא מתוך הפה ויש מהן הקול יוצא מן עיני' ויש מתוך האוזן. ויש מגידי' שהקול יוצא מתוך הנחירי' והם הנקבים הפתוחים בראש האדם לכן אמר פה להם וכו' כי בכל זאת אין הדיבור שלם כראוי. אבל בידיהם ורגליה' דאין להם תנועה כלל אמר לא ימישון ולא יהלכו:

לא יהגו בגרונם הא דלא קאמר גרון להם ולא יהגו. כ' האלשוך שקאי על עובדיה' אעפ"י שרואין האלילי' אין בהם ממש אפ"ה לא יהגו בגרונ'. ולפמ"ש דהאומו' בעצמן מחרפין אלוהו' שלהם אם שומעין הדיבור המקולקל מן צורו' אומרים אין זה דיבור נכון כי לא יהגו בגרונם שיהי' מבטא שפתים דיבר דבר על אופניו. ומצאתי בס' ישן שאין שום פסל ומסכה אפילו נעשה בכישוף שיכול לדבר אותיות הגרון על הנכון ובפרט אות ה"י. ונראה כי באות ה"י ברא ה' את עולמו להודיע שאחד הוא הבורא:

כמוהם יהיו עושיהם וכו' כי אם יתקצפו האומות על אלהיהם. אז ירגזו על בעלי עושיהם ומקללים אותם ואומרים כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם ואין להקשו' אמאי לא אמר וכל אשר בוטח דהא מי שעושה ע"ז לעובדיה נמי עובר בלאו כמ"ש הרמב"ם במנין מצות ל"ת סי' ג' ונר' דאתי למעט דא' עשה ע"ז שלא לעבודה רק לשם נוי ליכא לאו ושפי' קאמ' כל אשר בוטח בהם לאפוקי לנוי. אמנם אין מידה זו בנו כי.

ישראל בטח בה' וכו' כדאי' במדרש דישראל אינם כן כשבא עליה' יסורין נותנין הודאה לה' ומברכין על הרעה מעין על הטובה כמו שאמר איוב ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ואומרים גם זו לטובה כי מאתו לא תצא רעה ובוודאי הרעה הוא לטובתם. כמו שאמר הכתוב בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך. תיבת והוא לכאורה שפת יתר. והנר' דמידה זו שאומר בכל דרכיו שה' עמו וכדאי הוא המידה לייש' אורחתיך. וזהו נמי בזה שישראל בטח בה'. מפני זה גורם שעזרם ומגינם הוא ופודה ישראל מכל צרותיו. ומפרש כלל ישראל לג' פרטיים זו למעלה מזו ישראל. וקדושת הכהנים שהוא בית אהרן. ויראי ה' אלו תלמידי חכמי' כי אפי' מחזר ת"ח קוד' לכהן גדול ע"ה כדאי' בשלה"י הוריו' ובכלל יראי ה' אלו בית לוי כדכתיב וללוי אמר תומיך ואורך לאיש חסידך. והא דלא קאמ' בית יראי ה'. כי אין התורה ירושה להם ולא שייך לשון בית רק לבית אבות ועוד כי אין דרך ת"ח לשבת בבית כי אין להם מנוחה וילכו מחיל אל חיל לעסוק בתורה. ואמר ישראל בטח בה' לשון יחיד. ולגבי אינך אמר בטחו לשון רבי' כי העיקר של אומה הישראלי' להיות באגודה אחת להיות כאיש אחד בלא תגרא ושנאה רק באהבה רבה:

ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל. הא דאמר שני פעמים יברך. הוא משום דאמרינין ביומא כשמזכירין צדיק צריך לברכו שנ' זכר צדיק לברכה. לזה אנו מתפללין אם ה' זכרנו מיד יברך אותנו כי נהי' בעיניו בצדיקי' שיברך אותנו ויעלה זכרונינו לפניו לטובה. ואח"כ מפרש הברכה בפרטו' יברך את בית ישראל הנה למעלה לא קאמר בית ישראל רק ישראל סתם. כי בגלו' אמר נשכח מאתנו מאיזה שבט או בית אנחנו כי אין להם ספר התייחסותם רק שבט לוי וכהני' הם יודעי' זכר בעלמא שהם מזרע אהרן ואפ"ה לא ידעו מאיזה בית אב והטעם מצד פרישותם מטומאה ופטורים מפדיון הבן לכן עדיין קצת זכרון שבטים. אבל כל יתר עם ישראל לא ידעו בית אב שלהם מפני זה כולם בשם ישראל יכונה. אבל לעתיד אז יקראו בשם בית ישראל. וזהו יברך את בית ישראל שיהי' יודעים בית אבותם ומשפחת'. יברך את בית אהרן שיהיו יודעי' בית אבו' ומשמרתם וכהנים לעבודתן. יברך יראי ה' הקטנים כמו שאמרו בשלה"י סוטה למה נקרא ר' יוסי קטונתי' מפני שהי' קטונתי' של חסידים או שנאמר הקטנים המה התינוקות של בית רבן שעל הבל פיהם שלא טעמו חטא מעולם ועליהם העולם עומד עם הגדולים שהם מצוקי ארץ ועליהם ישית תבל ועל זה התפלל המשורר:

יוסף ה' עליכם וכו' ר"ל על בית ישראל ובית אהרן. וכנגד יראי ה' אמר עליכם ועל בניכם. ואפשר הכוונה כמו שאי' בנדרים מפני מה אין מצוי שת"ח גם בניהם ת"ח שלא יאמרו תורה ירושה הוא להם לזה יתפלל עליכם ועל בניכם שיהיו גם בניהם ת"ח ויקוים כל בניך לימודי ה':

ברוכים אתם לה' וכו' וקשה לשון עושה משמע שעכשיו עושה הלא כבר ברא הכל. אמנם הענין לא אם בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. נמצא אם עוסקים בתורה הוי כאלו הם מסייעים כל יום בעשיית שמים וארץ וארז"ל כל הדן דין אמת לאמתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ומתפלל המשורר שיאמרו האומו' לישראל ברוכים אתם לה' עושה שמים ר"ל כל אחד ישראל עושה שמים וארץ אפי' בשביל צדיק אחד עולם מתקיים כמו שדרשו ביומא וצדיק יסוד עולם:

השמים שמי' לה' וכו' הנה בברכו' דף ל"ה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמי' שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשי' כאן קוד' ברכה כאן לאחר ברכה. ובזה יובן הא דכתיב כפל השמים שמים וכו' דהל"ל השמים לה' והארץ נתן וכו' ועוד דהל"ל לה' השמי' ולבני אדם נתן הארץ. הלא הפי' השמי' שמים לה' בין קודם ברכה ובין לאח' ברכה כמו הרואה המה בתקופתו ולבנה בטהרו' וכוכבי' וכו' כדאי' בפרק הרואה הוא תמיד לה' אבל הארץ הוא נתן לבני אד' לאחר ברכה וזהו שמי' לה' והארץ דקאי נמי מלפניו דהיינו קוד' הברכה ג"כ הארץ לה'. אמנ' אם אינו מברך אז הפירות לוקים כמ"ש רש"י שם. הרי האומות יודעי' שהכל תלוי ביד ישראל עמו ויפה יאמרו האומות ברוכי' אתם לה' שהוא עושה שמים וארץ וכו' אפ"ה השמים שמים לה' והארץ נתן לב"א לאחר הברכה מה גדלו מעלתם:

לא המתים יהללו וכו' כמ"ש רש"י בישעי' שאין המתים משתמשים בשם י"ה. כי שם זה לחשיבת החי שבו ברא עולמו. ולכן אמרינין שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחה מיוחסת בישראל שנ' הראובני הגדי ובעבור זה מה שארז"ל שהקב"ה משרה שכינתו בין איש לאשה דהיינו היוד באיש וה"י באשה וזהו שם י"ה ששייך בחיים. אבל במתים שלא שייך יחוס ואיש ואשתו לא משבחים בשם י"ה. ולא כל יורדי דומה הנה רש"י בברכות דף י"ח פירש דומה מלאך הממונה על המתים. והמפורשים כ' דדומה הוא שר של גהנם ובזוהר פ' שמות דף ח' ע"ב אית' דומה שר של מצרים נעשה שר של גיהנ' לדון נשמת הרשעים ר' יהודה אמר דומה הוא שר המתים ע"ש. והנה הרשעים היורדים לגהנם המחבלים מחזירים הנשמות לפגרים מתים כדי שידונו כמה פעמים לפי עונשם הנקצב להם והם חיים לפי שעה אפ"ה באותו שעה אין יכולים להזכיר שם י"ה. ומהרש"א בח"א דחגיגה דף ה' גבי עובדא דמרים מגדלא נשי' שטעה שלוחי דמלאכא דמותא. דא"ל דרעונא להו אנא עד דמלו לדרא והדר משלימנא להו לדומה וז"ל ועד"ז נאמר לא המתים יהללו יה דר"ל לא המתים השטין ומתגלגלין בעול' לא באו עדיין לרשות דומה הממונה על הגהנם וגם לא יורדי דומה שבאים לרשותו יהללו יה אבל אנחנו נזכה בחיים שלא למות שלא בזמנו לשוט בעולם ולא נבא ג"כ לרשות דומה הממונה על הגהנם ונברך יה מעתה ועד עולם עכ"ל:

ואנחנו נברך יה וכו' כי כל השפע שמוריד האד' מן השמי' על הארץ כברכתו הוא בשם י"ה כי ביה צור עולמי' ומדבקים יחד וזהו ואנחנו נברך יה מעתה ועד עום ר"ל עולם העליון הללו יה. או דר"ל מעתה שאנו בגלות ועד עולם "ל לעתיד אנו מהללים בשם זה: