בא"י וכו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו וכו' דהא מחויב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים ואע"ג בנשמת כל חי וכו' קאמ' שעשית עם אבותינו ועמנו ממצרי' גאלתינו וא"כ מקדי' אבותינו קוד' עמנו וכאן מקדי' גאלנו קודם אבותינו וי"ל משום דבעי חתימה מעין פתיחה וכיון שמסיים גאל ישראל ר"ל אנחנו נקראים ישראל. קאמר גאלנו. והגיענו לילה הזה. אעפ"י שכבר אמ' שהחיינו וכו' תי' אבודרהם דברכ' שהחיינו הוא הודאה ושבח. וכאן אומ' לשון בקשה על העתיד עכ"ל עוד כ' שם דלא גרסינן יגיענו למועדי' דהוי לשון נסתר. אלא הַגִיעֵנוּלמועדים שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנוכח וכן הוא בסדר רבינו סעדי' עכ"ל. למועדים ולרגלים. הנה כולם מפורשי' למועדי' היינו ר"ה וי"כ ולרגלים היינו שבועות וסוכו' דמחויב לעלו' לרגל. אבל לפענ"ד קאי על קרבן פסח שנ' (דברים ט״ז:ו׳) שם תזבח את הפסח וגו' מועד צאתך ממצרים ולרגלים היינו חג המצות עצמו שמחים בבנין עירך. כי אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רינה ועד"ה כי ניחם ה' ציון וגו' ששון ושמחה ימצא בה וששים בעבודתך כדאית' בפסחים דף פ"ה ע"ב כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא:

ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. ויש גורסין איפכא ורוצין לקיים השתי גרסאות דאם חל פסח במוצאי שבת דאז אין החגיגת י"ד דוחה שבת א"כ י"ל מן הפסחים ומן הזבחים דקאי הזבחים אחגיג' ט"ו. אבל בחל פסח בשאר ימים אז י"ל מן הזבחים ומן הפסחי' דפסח אינו נאכל רק על השובע. ומקורו מן מהרי"ו וכל האחרונים העתיקו להלכה וכן נוהגין (ובשו"ת כנסת יחזקאל סס"י כ"ג חולק על האהרוני' דאנו מתפללי' על העתיד ושמא לא יהי' בשבת ואין דבריו נראין לדחות כל הפוסקים מסברא. דהא כל תפילתינו כעין לילה זו נאכל לעתיד. ואם לעתיד יהי' כך אנו נוהגין ואין לזוז מדבריה') אמנם הר"י מקורביל אומ' דאם חל ע"פ בשבת אז הי' נשחט חגיגת יד מע"ש דאוקי לילות להדי ימים וא"כ שפיר אמרינין נוסחא מן הזבחים ומן הפסחים דתמיד הי' נאכל חגיג' י"ד. וצ"ל דלא קיי"ל כהר"י מקורביל. וק' הא כ' בסי' תע"ג ס"ד ועושין שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה ומדסתם בש"ע משמע אפי' חל י"ד בשבת וכ"כ בחק יעקב בהדי' וא"כ מוכח דס"ל כהר"י מקורביל והביאו הראש בע"פ סי' כ"ו. וא"כ אי יאמר מן פסחי' ומן הזבחים ש"מ דלא כר"י מקורביל. ונלע"ד דאנן מסופקים אי קיי"ל כר"י מקורביל ומש"ה לענין מנהג שני תבשילין עבדינין כר"י מקורביל דאין נפ"מ כל כך. אבל לענין נוסח הברכה עבדינין דלא כר"י מקורביל לחומרא ונר' דלפ"ז אם חל י"ד בשבת יש להסיר בשעת ברכה תבשיל אחד דהוי כתרתי דסתרי אהדדי ועיין. ונר' דמי שאומר תמיד מן הפסחי' ומן הזבחים לא משתבש. ואע"ג דאבודרהם כתב דטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהי' נאכל על השובע עכ"ל אין ראי' כלל דהא בשלה"י פסחים דף קכ"א תנן בירך ברכת הפסח פטר את של זבח. והקשה בקול רמז הא חגיגה הי' נאכל קוד' לשל פסח דהא הפסח נאכל על השובע ותוס' כ' בדף ע' דזהו הטע' של חגיג' יד ונכנס בדוחק. אבל ראה זה מצאתי בכל בו דף נ"ד ע"ג דפסח נאכל על השובע כדי שלא ישברו בו עצם והא דתנן בירך על הפסח פטר את של זבח ואם הי' אוכלו אחר החגיגה איך יפטרוהו. אלא ש"מ שמתחילה הי' מברך על של פסח (ר"ל בתחילה הסעודה) כמו שאנו עושין במצה. ואח"כ אוכלין אותו על השובע כמו שאנו אוכלין כזית מצה באחרונה שישאר הטעם בפיו עכ"ל הרי דהיו אוכלין מפסח וחגיגה שני פעמים והוא חידוש ושפיר יש לקיים הגירסא ישנה מן הפסחים ומן הזבחים על תחילת הסעודה:

על קיר מזבחך עש"ה ונמצא דמו על קיר המזבח ולענ"ד הוא משו' דפסח הוא בשפיכה ולא בזריקה ופי' רשב"ם בשלה"י פסחים שפיכה מקרוב עומד על היסוד ושופך דם. וזהו שיגיע דמים של פסחים על (ר"ל על בסמוך) קיר מזבחך. אבל אי הגי' מן פסחים ומן הזבחים צ"ל כפי' ראשון דהא זבחים בזריקה ע"ש:

ונודה לך שיר חדש כי נקבה תסובב גבר כמ"ש למעלה בפסקא והיא שעמדה. ועל פדות נפשינו ר"ל ממצרים והוי שפיר מעין החתימה סמוך לחתימה כי בא"י גאל ישראל ממצרים. ולפ"ז יש להפסיק בין על גאולתינו דהוא גאולת לעתיד ובין על פדות נפשינו שהוא גאולת מצרים ולעתיד נזכיר גם י"מ כמ"ש בשלח"י פ"ק דברכות דף י"ב ע"ב שתהא שיעבוד מלכיות עיקר וי"מ טפל ע"ש: והא דלא אמר על פדותינו מאי פדות נפשינו. ונר' דרמז בזה על נפש הרוחניות. כמ"ש המקובלים דישראל נשתקעו במצרים תוך מ"ט שערי טומאה. ואלמלא היו משהין עוד רגע אחת הי' שולט עליה' נון שערי טומאה ולא היו יכולין לטהר מזוהמתן ולצאת מעבדות שלהם וכ' השל"ה דזהו הטעם דחמץ במשהו דאין בין חי"ת דחמץ לה"י דמצה בכתיבה רק משהו. וכל כך הי' הטומאה גובר במצרים שאפי' מלאכי שרת לא יכולין לכנוס לשם מפני התגברות הטומאה לכך הי' הקב"ה צריך בעצמו ובכבודו לגאול אותנו דווקא. ולכך אנו סופרין ספיר' עומר מ"ט יום כנגד מ"ט שערי טומאה לטהרתן כמו נדה בספירת לבנים. וזהו הכוונה על פדות נפשינו הטהורים שנשתקעו במ"ט שערי טומאה אך היאך הפדתינו אם גדלה הטומאה כל כך הלא אפילו מלאכי שרת לא יכנסו בזה הטומאה לזה מסיים בא"י גאל ישראל הקב"ה בעצמו גאלנו משם: