השוכר את הפועל. בפירות היתר היא מתניתא. כדפרישית במלאכת היתר כגון בהפקר וכיוצא בזה שהתירו לעשות כדשנינו בשביעית וההיא דר' הילא כדמשני רבא התם בריש פרקין דשאני בין חמרין לפועל בשביעית. ובפירות עבירה דקאמר ר' הילא ודאי במלאכת עבירה ממש היא דאל"ה לא שייכא למיקנסינהו או שהביאו יותר מדאי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' משמיטה הלכה י"ג:

כיתף עמו חבית בחבית וכו'. לכאורה היה נראה מלישנא דאת קונסו בחביתו עד כדי שכרו כלשון הב' שפירשתי בפנים מיהו מדחזינן דלקמן בעיא דלא איפשיטא היא לישנא קמא שפירשתי הוא העיקר וזהו כאוקמתא דרבא התם בדף סה ע"א דמתני' מיירי בשאמר לו העבר לי חבית חבית בפרוטה דבהא שאר השכר מותר ושכר אותה חבית של נסך אסור וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג ממ"א בהל' י"ט אבל אם אמר לו העבר לי מאה חבית במאה פרוטות ונמצא אחת מהן יי"נ שכר כולו אסור כדכתב שם בהל' י"ח וזה מוסכם מרוב גדולי הפוסקים ז"ל שלא כדעת הראב"ד ז"ל בהשגות שם דלא דמי להא דר"א כדכתב הרשב"א בשם הרמב"ן דהכא י"ל שאלו הודיעו מתחילה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל הלכך הכל יין נסך הוא ושכרו אסור והביא לזה הר"ן ז"ל ע"ש. ואביי מוקי התם ממתני' דאמר לו בעיתותי ערב ולכאורה אפשר לפרש דרבא ואביי ל"פ לדינא אלא דרבא קאמר דל"צ לדחוקי לאוקמי מתני' בהכי וכ"כ הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער הב' ומיהו רבא ל"פ אדאביי דאיתא להא ואיתא להא אלא משום דלא תני במתני' לעתותי ערב אוקמה רבא אפי' בדלא אמר ליה לעיתותי ערב ומיהו איתא לדאביי ותניא בברייתא השוכר את הפועל ולעיתותי ערב וכו' עכ"ל אלא דחזינן דדעת גדולי הפוסקים ז"ל אינו כן דהרי"ף ז"ל לא הביא אלא אוקמתא דרבא ותו לא וכן הרמב"ם ז"ל לא כתב לדינא דברייתא ועכ"פ היה צריך להשמיענו הדין בא"ל לעיתותי ערב ואין לומר משום דמילתא דפשיטא היא דאם א"ל לאחר שהשלים מלאכתו דאין שכרו נאסר מחמת שהעביר לו יי"נ אח"כ דהא עכ"פ טובת הנאה היא והכא קאמר לקמן דבטובת הנאה ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו ובודאי אפי' נאמר דאין דעתם ז"ל לפסוק כהאי דהכא בהא אכתי איצטריך לאשמעינן לזה לענין איסורא (ועיי' במ"ש התוס' שם ד"ה הא דא"ל העבר וכו') אלא דבזה י"ל דאה"נ דגם הרמב"ם ז"ל מודה לענין איסורא וכהתוספתא דלקמן וסמך על מ"ש בהל' עכו"ם דטובת הנאה אסור באיסורי ע"ז כמבואר בדבריו שם בפ' ז' בהל' י"ט והבאתי לעיל בפ"ד בהל' ג' ע"ש וה"ה בטובת הנאה שהעכו"ם מחזיק לו. והרשב"א ז"ל עצמו הרגיש בזה וכתב שם אחר שהביא התוספתא השוכר את הפועל לעשות מלאכה ולעתותי ערב א"ל הולך לי לגין זה במקום פלוני אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן שכרו מותר וגרסי' בירושלמי היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' ואני תמה א"כ אפי' לעתותי ערב מפני מה כל שכרו מותר תיפוק לי' שהרי עשה עמו בטובת הנאה ואתה ממשכנו מנכסיו עד כדי שכר אותה שעשה עמו בטובת הנאה וי"ל דלדעת הירושלמי מה שאמרו במשנתינו שכרו אסור כל שכרו אסור ובטובת הנאה דהיינו נמי לעתותי ערב כנגד אותה חבית אסור והשאר מותר עכ"ל והביא לזה הב"י בסי' קל"ג. ויש לדקדק בענין זה בדבריו ז"ל דהא לקמן משמע דבעיא דלא איפשיטא היא הכא אם כל שכרו אסור או עד כדי שכרו והוא ז"ל הביא גם לזה שם לעיל מההיא דנתן לו קרקע וכו' עד היה עושה עמו בטובת הנאה וכו' וגריס שם להבעיא הכל אסור אינו אסור אלא כדי שכרו. ולא נמצא בדבריו כמה שכתוב לפנינו נתן לו הכל בשכרו וכו' דזה יש לפרש כמה שפירשתי בפנים בזה. ולגירסתו ז"ל על המתני' קאי ומיהו א"א לפרש כ"א בלשון בעיא. יהיה איך שיהיה שמעינן מיהת דלדעת הפוסקים ז"ל דבאמת כל שכרו אסור בדין דמשנתינו היכי שמעורב ההיתר עם האיסור וכדרבא ואפ"ה לא הביאו הא דטובת הנאה או לעיתותי ערב למאי דמדמי הרשב"א ולאסור דמי שכר אותה החבית א"כ ש"מ דלא פסקו אלא כהתוספתא דאסור לעשות כן לכתחילה ומיהו לא שמענו דבדיעבד ממשכנין מנכסיו עד כדי שכרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו להא דעיתותי ערב וטובת הנאה לענין איסור השכר בדיעבד וטעמא דרבא לא ס"ל דלאביי ולא דייק ליה אלא כדתני בתוספתא שאין ישראל רשאי לעשות כן. ובש"ע שם ס"ד קבע כדברי הרשב"א ז"ל שכתב להא דהכא. והטור הביא לדברי הרשב"א בשמו ומיהו לדינא בענין טובת הנאה אפשר היה דעתו כדעת אביו הרא"ש ז"ל שלא הביא אלא דברי הרי"ף אוקמה רבא וכו' ע"ש ודע דמ"ש התוס' שם בד"ה טעמא וכו' לחד תירוצם דהיכא דלא א"ל לעיתותי ערב אפי' רשב"ג מודי משום דדרך בני אדם ליקח שכר מן הנכרי ויש לאסור כל השכר וחילוק זה שיש בירושלמי לעיל ס"פ כל הצלמים וכו' ולעיל ט"ס הוא וצ"ל לעיל וכו' דהכא לא שמעינן מידי מזה ומיהו הא דסוף פ' כל הצלמים לכאורה לא דמיא להא דהכא דהתם החשש שיקח ישראל אחר מן הנכרי ויהנה באיסורי הנאה וע"ש וי"ל דכעין דהתם קאמרי דהיכא דמערב איסור הנאה בהיתר חיישינן במידי דדרך ליקח מהן ויש לפקפק בזה ואין להאריך:

היה עושה עמו חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר וכו' נישמעינה וכו'. ברייתא זו לא מצאתיה ככתבה ובתוספתא פ"ז דב"מ גריס השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודרמסקנית לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן שכרו משלם וסיפא דברייתא הובאה בבבלי בהגוזל דף קי"ז ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' שכירות בהלכה ח' ולפי גי' הברייתא דהכא אין לדמות הסיפא לדין דרישא דהתוספתא דקתני נותן לו שכרו משלם והכא דמי רגליו נותן לו קתני דמשמע אם לא הביא עכ"פ שכר טרחתו נותן לו אבל לא השכר משלם וזהו כדעת הראב"ד ז"ל בהשגו' שם דמדמי לה לההיא דהחמרין פ' השוכר את האומנין אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ודעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כלישנא וכמשמעות התוספתא הואיל דהסיפא הובאה נמי בבבלי פ' הגוזל וקתני שכרו משלם מיהו דעת הש"ס הזה בענין פשיטות הבעיא דהכא מהאי ברייתא צריך ביאור דלכאורה קשיא אמאי לא פשיט ליה מהתוספתא דמכילתין דמבואר בהדיא האי דינא דגרסי' התם בפ"ח השוכר את הפועל לעשות חצי היום באיסור וחצי היום בהיתר ונתן כולן בכרך אחד כולן אסורות אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ראשונות אסורות ושניות מותרות ואין לומר דהבעיא קאי הכא מטעמא דיש לומר דהאיסור הוא הגורם לשכר ההיתר דאי לאו דנתרצה לו במלאכת איסור לא היה שוכרו כלל כדפרישית בפנים וכסברת הרמב"ן ז"ל שהזכרתי בדיבור דלעיל והכי מסתברא דאין דרך לשכור פועל אלא לכל היום דהא ליתא חדא דהא בתוספתא נמי יש לומר כן ואפ"ה אלו בפני עצמן וכו' שניות מותרות ומנא לן לומר דבתוספתא לאו בגורם מלאכת איסור לשכר ההיתר מיירי. ועוד דהא בהדיא משמע דמספקא לי' להש"ס דאף אם נותן לו בכרך אחד איכא למימר דשכר מלאכת ההיתר מותר כדבעי לדמויי לההיא דחולין ומעשר שני ולהדיא קתני בתוספתא דבכרך אחד כולן אסורות. ויש לפרש להתוספתא דה"ק אם בכרך אחד נתן לו ומשום דמסתמא מתחילתו השכיר אותו על מנת כן והלכך נותן לו בכרך אחד והוי לי' גורם והלכך הכל אסור אלו בפני עצמן וכו' משום דהשכיר אותו להיתר בפני עצמן ולהאיסור בפני עצמו והיינו ממש דינא דמתני' וכאוקמתא דרבא וכטעמיה שנתבאר לעיל ולפ"ז נוכל לומר דהבעיא דהכא בהשכיר אותו סתם ועשה עמו בחצי היום באיסור וחציו בהיתר דבזה אפשר דאף אם נותן לו בכרך א' שכר מלאכת ההיתר מותר דכיון דלא אמר לו בתחילה ע"מ לעשות גם במלאכת האיסור לא הוי ליה גורם האיסור והלכך לא פשיטא לי' מהתוספתא ולכאורה לישנא דרבא דהתם נמי דייקא הכי דהא דאמר לו העבר וכו' אלא דזה יש לדחות דא"כ הוה ליה לאשמעינן רבות' טפי דאם א"ל לעשות מלאכה עמו סתם וכו' ואיכא למימר אדרבא לאידך גיסא דכשא"ל העבר לי ק' חביות בק' פרוטות היינו סתם ואפ"ה אסור הכל כשנמצא אחת של איסור ביניהן ומפשיטות דהכא נמי אין ללמוד אלא שכר טרחתו ומיהו לא זכרו הפוסקים מזה ומשום הא דאמרן דמשמע מדברי רבא דאפי' בסתם הוי לי' כגורם מלאכת האיסור לשכרו והכל אסור ודין דחולין ומ"ש דנקט הכא מבואר הוא דהוי כמעות חולין ומ"ש הנבללין זה בזה דלפי חשבון הוא כדתנן בפ"ב דמ"ש וכדאמר התם בהאי תלמודא דתקנתן בתנאי א"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלה שבידי תפושין עליהן וכ"פ הרמב"ם ז"ל ברפ"ז דמעשר שני:

שכרו לשבר וכו'. הכי בעי לה התם דף ס"ג ע"ב ומסקנת הפוסקים ז"ל כדרב נחמן ישבר ותבא עליו ברכה:

אסי אמר דמי יין נסך ביד נכרי אסור וכו'. הכא גריס להא בשתי ברייתות ואתיא כתנאי והתם בדף ס"ד ע"א גריס להו בחדא ברייתא אבל אם אמר לו המתן וכו' אסור מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב ששת סיפא משום דהוה ליה כרוצה בקיומא וכן בתוספתא בפ"ח חדא ברייתא היא. ומכאן ראיה למה שפירשתי בפ"ק לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לשיטתם בדין המתני' עיר שיש בה ע"ז וכו' וכפי פירושם להתוספתא ותלמודא דהכא דסבירא להו דמי ע"ז ביד נכרי אסור דהא אסי ור' יוחנן דהכא בחדא שיטתא קיימי והאי תלמודא לשיטתא דהכא אזיל אבל הם ז"ל פסקו כמסקנת ש"ס דילן כרב נחמן בדף ס"ד ע"א דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין וכהאי ברייתא בתוספתא דאתיא כמ"ד מותר ומטעמא דכשמכרה ביטלה ומה שכתבו התוס' שם ד"ה מסתברא וכו' זהו לשיטת ר"ת והלכך לא פירשו כהתוספתא שהבאתי שם וכהאי תלמודא למתני' דהתם דביריד מיירי ועיין שם בהל' ד' ד"ה ביריד שנו שבארתי לכל ג' השיטות בדבר זה. ומהכא קשיא לשיטת ר"ת שהבאתי שם דס"ל דחליפי ע"ז דאסורין היינו דוקא בהחליפה ישראל אבל לא בהחליף הנכרי והכא קאמר בהדיא שמא החליף וא"כ דמי ע"ז למ"ד אסורין מטעם חליפין הן וכן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פ"ח מהל' עכו"ם שכתב עשאה חליפין לע"ז אסורה ובנכרי מיירי כדמוכח מריש דבריו. והא דסיים בד"א בבהמת עצמו וכו' וחילוק זה דוקא בישראל הוא כדפסק בהל' שחיטה ע"כ לפרש דבריו בד"א דלעולם אסור כבהמת עצמו אבל בבהמת חבירו לאו בכל מקום אמרו דאסורה דיש לך שאינו אדם אוסר דבר שאינו שלו והיינו בישראל ובזה סמך עצמו על מה שביאר בהל' שחיטה כמבואר מזה לעיל בפרק ב' הלכה ג' ד"ה ותשמע מינה וכו' ע"ש. ובענין חליפי חליפין עי' בדיבור לקמן:

טעמון דרבנן והיית חרם כמוהו וכו'. מה שפירשתי בפנים הוא לפי הגי' שלפנינו אבל נראה דוחק ועוד דמאי כדון לא שייך כאן אלא מ"ט דר' ישמעאל ה"ל למימר. ולפיכך נראה וניכר הטעות מתוך הסוגי' דהוחלף דבריהם וכצ"ל ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מותר ורבנן אמרי אסור מ"ט דרבנן והיית חרם כמוהו דמשמע כל מה שאתה יכול לקיימה ממנו ואפי' חליפי חליפין הרי הוא כמוהו ופריך מאי כדון היכי שמעינן מהאי קרא דאימא על חליפי הראשונים לחוד הוא דנאמר ומשני כמוהו כמוהו שני פעמים כדפרישית בפנים. והכי משמע נמי מהאי פלוגתא דגריס התם בענין זה בפרק דלעיל דף נד ע"ב ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר וכו' מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין אמר קרא והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו. והא סייעתא לפסק הרמב"ם ז"ל שפסק שם חליפי חליפין אסורין דהתם קאמר חד אמר וכו'. והכא בהדיא הוא דרבנן ס"ל דאסורין ומה שהקשה הכ"מ שם מהאי דשני כתובים וכו' בזה כבר תמהו התוס' שם ד"ה משום דהוי ע"א וכו' ע"ש כלומר לעולם אימא לך דחליפי חליפין אסורין והשתא איצטריך מיעוטא לערלה וכלאי הכרם דלא הוו שני כתובים והדרין לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים:

ואם היו מבוקעות אסורות מעשה וכו'. וכן היא גי' הרי"ף ז"ל ול"ג נפל ע"ג תאנים וכו' כדגריס בנוסחת הבבבלי וכן התוס' בדף ס"ה ע"ב קיימו לגי' זו ולפ"ז מתני' מיתפרשא כפשטה:

מתניתא בשלא נידלדל חותמן. כדפרישית וכן פירשו התוס' ד"ה ואם היו מבוקעות וכו' דבשניטל עוקצן הוא נידלדל וכן הוא בהג"א והר"ן שכ' ובירושלמי מוכח שאם היו ענבים מטולטלים מעוקצן וקרובים להנטל כמבוקעות דמו ואסורות. דקדק תיבת נידלדל ואינו מוכרח דנדלדל ונטלטל הכל אחד הוא בלשון הש"ס הזה וכן הטור בסי' קל"ד כתב או שניטל עוקצן וכן במתני' דטהרות שציינתי בפנים קתני יש לו חותם אין לו חותם לענין משקה היוצא ומשמע שאין לו כלל ואז הוא טמא וכן הכא לענין ששואב המשקה ועיין במה שפי' הר"ב שם לחותם ונמשך אחר פי' הר"ש אבל הרמב"ם ז"ל פי' לחותם הוא העוקץ וכ"כ בחיבורו פ"ט מהל' טומאת אוכלין הלכה ד' ובענין דינא דמתני' כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו ממ"א הל' ל"ב ואם היו מבוקעות כו' אם נותן טעם בענבים הרי אלו אסורות בהנייה וכו' וכדרבא דהתם דף ס"ז ע"א אין חילוק בין חדש בין ישן הכל הולך אחר נותן טעם דבתר שמא אזלינן והשתא אין חילוק בין נדלדל חותמן דהוי כמבוקעות או שהן מבוקעות לעולם בנותן טעם משערינן ולא הוצרך לבאר דנדלדל חותמן הוי כמבוקעות דזה בכלל הוא דעכ"פ בנותן טעם בעינן לפי שאעפ"כ אינן שואבות כל כך ולאפוקי חטים דשואבות הן ולפיכך אין צריך לבדוק בהן בנותן טעם מפני שהיין בעצמו נבלע בהן כדכתב שם בהל' ל"ד. ובעיקר החילוק שחולק בין ענבים לחטים אע"ג דלכאורה לא משמע הכי בש"ס ועי' בכ"מ שכ' לא חשש לפרש מאיזה טעם הם שואבות. ובזה לא העלה ארוכה לתלונת הראב"ד ז"ל דעיקר כוונת הקושיא של הראב"ד הא בגמ' אמרו על שהקשו ממתניתן דגבי ענבים מבוקעות דוקא בעינן ומשני שאני חיטי כואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין וא"כ דין ענבים מבוקעות להם ואמאי אין צריך לבדקן אם הם בנותן טעם או לא כמו בענבים מבוקעות שכתב דעכ"פ בדיקה בעינן אלא הנראה לע"ד דסמך עצמו על הא דבתר הכי קאמר הש"ס בפלוגתא דאביי ורבא חמרא עתיקא בעינבי וכו' וא"כ משמע דבמבוקעות גופייהו בעינן למידע אם הם בנותן טעם דהא כשאין מבוקעות בודאי ידיחן והן מותרות והשתא שמעינן דמפרשי להמתני' דקתני מבוקעות אסורות היינו בנותן טעם ועלה פליגי אם בעתיקא דוקא או אפי' בחמרא חדתא וממילא שמעינן דלרבא דקאמר הכל בנותן טעם אמבוקעות קאי ואז אסורין בהנאה ובחיטי דאסר רבא לעיל באכילה דוקא ועלה הוא דמפרש טעמא אגב צירייהו כמבוקעות הוו וע"כ הא דקאמר כמבוקעות דמיין לענין שמסתמא שואבות הן וא"צ לבדקן לענין איסור אכילה דאל"כ אלא כענבים מבוקעות ממש הן א"כ אמאי לא אקשי ליה עלה ואי כמבוקעות הן מ"ט שרית בהנאה לזבוני לנכרים. וכל זה לפי מה שכתוב לפנינו בספרי הרמב"ם ומיהו אכתי לא נחה דעתינו דהיא גופה טעמא בעי אמאי בחטים אסורים באכילה ובענבים מבוקעות אסורות אף בהנאה. והכ"מ כתב בהלכה ל"ב וז"ל והרשב"א נזדמן לו גי' מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בס' תורת הבית וגי' ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא עכ"ל ומהתימא דמיעט בתמיהות ויש כאן עוד תמיה על תמיה חדא הא דאמרן אמאי בענבים אסורות כולן בהנאה והא אנן קי"ל כרשב"ג דימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו ועוד דאם הגי' נכונה הוא במה שכתב בענבים אסורות בהנאה ויש טעם לזה א"כ אמאי לא הביא בש"ע סי' קל"ד לכל הפחות לדעת הרמב"ם להי"א כן ולא כתב שם אלא כדברי הטור וכדעת הפוסקים ז"ל שאם הם מבוקעות אם יש בהם בנ"ט אסורות באכילה. וז"ל הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בית ה' שער ה' והא דקתני מבוקעות אסורות דוקא לאכילה אבל בהנאה מותרות וימכרו חוץ מדמי יין שבהן דקי"ל כרשב"ג ואני תמה על דברי הרמב"ם ז"ל שכתב זה לשונו יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחן והן מותרות באכילה ואם היו מבוקעות בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש הרי אלו מותרות באכילה מפני שהיין פוגם בטעם הענבים עכ"ל והיה לו לומר אם נתן טעם בענבים ימכרו חוץ מדמי יי"נ שבהן ואם לאו הרי אלו מותרות באכילה מפני שהוא מין בשאינו מינו ובטל במיעוטו ואולי יש טעות בספרים וכך היה ראוי לכתוב ואם נפל ע"ג תאנים אפי' נתן בהם טעם מותרות מפני שהיין פוגם בטעם התאנים עכ"ל הרשב"א בזה. וא"כ אינו מתוקן בספרים שלפנינו אלא בהא דתאנים מה שהיה כתוב על הענבים מיהו איך לא השגיח הכ"מ במה שכתוב בענבים הרי אלו אסורות בהנייה ולא כתב שום טעם לזה. ולפי מה שתיקן הרשב"א ז"ל היה גם זה מתוקן. ובב"י שם כתב ג"כ על דברי הטור בענבים מבוקעות וכו' ואם יש בו כדי ליתן טעם אסורין באכילה ויעצרם וימכר לנכרים וכו' זה נראה פשוט דהא קי"ל כרשב"ג וכו' ולא הביא כלום מדעת הרמב"ם בזה לפי מה שכתוב לפנינו ובדיניה דרשב"ג אין חילוק בין דעת הרמב"ם לדעת שארי הפוסקים בהא דלעיל. ובעיקר האי דינא יתבאר לקמן אי"ה במקומו בהאי דינא דפליגי רבנן ורשב"ג:

אין תעבדינה ביין לתבשיל וכו'. הא דלא קאמר דהנ"מ אי אתיא כרשב"ג או כדברי הכל וכדפרישית וכמבואר לקמן משום דר"מ ור"ש פליגי בהדיח בנותן טעם לפגם ומילתיה דרשב"ג אכתי איכא לספוקי אי ס"ל כר"מ לגמרי בעלמא או לא ובעיקרא דהאי מילתא יתבאר לקמן שם:

הדא דאת אמר ברותחין אבל בצונן אסור וכו'. וכן מפרשי להמתני' נמי התם בדף ס"ז ע"א דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ולמדנו מהא דקאמר הכא בפשיטות דדוקא בנפל לצוננין מעיקרא הוא כדפשיט לה מעתה וכו' כדפרישית בפנים א"כ היינו נמי דקאמר התם צוננין והרתיחן כלומר דוקא בכה"ג הוא דמשביחן אבל לא בצונן שנצטנן אתר שהרתיחו דאז אין החומץ משביחן. וכתבו התוס' בד"ה נעשה וכו' דהא דנקט בהאי לישנא נעשה אע"ג דודאי משביח הוא לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו. וזה פשוט דאין ללמוד מדבריהם דגם בשנפל לצונן אחר שהרתיח משביח הוא דא"כ היתרא דמתני' היכי משכחת לה כדמכריח הכא מעתה וכו' דהא לעולם סופן להצטנן וכ"ת דאין הכי נמי דאינו מותר אלא בעודן רותחין א"כ קשיא לדעת הפוסקים דלדינא פוגם ואח"כ משביח ג"כ אסור הוא וכדלקמן אלא דה"ק כשנפל לתוכן בעודן שהם צוננים דאז הוא דמשביחין לאכלן אח"כ ואע"פ שאין השבח בא אלא לבסוף ובעוד שמרתיחן פוגמן הוא נעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגמן ומשום דנפל לתוכן בעוד שהם צוננין קודם שהרתיחן ואסור. ועיין במה שפי' הר"ן ללישנא דנעשה. ולמדנו עוד מפשיטותא דהכא מעתה וכו' וכלומר דא"כ היכי משכחת לה להא דקתני מותר דהא סופן שיצטננו וא"כ ממילא שמעת מינה דפוגם ולבסוף משביח אסור הוא כמו בהשביח ולבסוף פוגם ולפיכך מכריח הש"ס דע"כ אינו משביחן אלא כשנפל לצוננין מעיקרא אבל בנפל כשהן רותחין נשארו לעולם בפגמן והוי פוגם מתחלה ועד סוף והלכך מותר ומכאן הוא נלמד דעת הרמב"ם ז"ל ושארי הפוסקים ז"ל דבין השביח ולבסוף פוגם ובין פוגם ולבסוף השביח אסור עד שיהיה פוגם מתחילה ועד סוף כדכתב בפ' ט"ו ממ"א הל' כ"ח וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה שם וכ"פ הטור בסי' ק"ג וכתב הכ"מ וכן בב"י שם דאף דבגמרא לא הוזכר כ"א בהשביח ולבסוף פוגם מ"מ פוגם ולבסוף השביח במכ"ש אתיא וכו' וכל כה"ג דרכו של הרמב"ם ז"ל לכתוב ויראה לי ועיין בלח"מ שרצה להאריך בזה ולבאר דעת הרמב"ם בפ' המשנה שכתב בשתי חלוקות שהן ספק וכו' וכל זה אינו מועיל לנו למ"ש בחבורו ה"ז אסור ולא כתב מספק. ולבסוף רצה להביא איזה ראיה מסוגיא דהכא דלקמן וציין בערלה ואין ראיה ולא סתירה מכאן דמה שייך זה לפי' המחלוקת במאי דפליגי ר"מ ור"ש אי בהא פליגי או בהא פליגי מ"מ אינו מתברר לנו ההלכה כדברי מי מתוך מחלקותם דר"מ ור"ש סלקא בתיקו בעירובין דף מ"ו ע"ב ואינו מתבאר לנו עיקר הלכתא דנ"ט לפגם מותר אלא מתוך המסקנא דאפסקא בהדיא בגמרין בפירקין דף ס"ח ע"ב. וגם אין לנו ראיה מבוררת מסתם מתני' לענין פוגם ולבסוף השביח ועי' בדיבור דלקמן. אמנם מכאן אנו למדין בפשיטות כמבואר בהדיא ומוכרח הוא כדאמרן. ולמדנו עוד ממה שנתבאר דהא דהתירו בנפל לתוכן כשהן רותחין על כרחך אפי' לאחר שציננן מותר הוא כדקאמר הכא בפשיטות אי אמרת ברותחין וציננן ונפל מה לאחר שציננן נמי מיקרי משביח כמו בצוננין מעיקרא א"כ מעתה בנפל כשהן רותחין נמי יהו אמרין מאחר שדרכן ליצון והשתא אי נימא דבאמת אין להן היתר אלא בעודן רותחין א"כ מאי מכריח הש"ס ונתבאר לנו דדברי הפרישה בסי' ק"ג נכונים הם לדינא ומה שכתב הט"ז והוא תמוה מאד אלו ראה דברי הש"ס הזה לא היה מתמיה עליהם כלל דמבואר הכא בהדיא כן. ועוד דמוכרח הוא ג"כ מהש"ס דילן דאי אמרת אין להן היתר אלא לאכול בעודן רותחין א"כ קשיא טובא אמאי אמרו אבל נפלו לתוך גריסין צוננין והרתיחן לישמעינן רבותא טפי ולימא אבל אם ציננן אסורין דהא השתא משביחין הן ופוגם ואח"כ משביח אסור הוא כמו בהשביח ואח"כ פוגם כמבואר לדעת הפוסקים אלא ודאי אין לנו לומר שום איסור בהן אלא בנפל לתוכן כשהן צוננין ואח"כ הרתיחן דאז הוי כמשביח ואח"כ פוגם ואע"פ שאין השבח ניכר עד שיצננו כדברי התוס' אבל אם נפל לתוכן כשהן רותחין שוב אין כאן שבח ונשארו בפגמן ואפי' לאחר שציננן מותר וכמבואר ומוכרח מהכא:

רבי יוסי בי ר' בון אמר שמועתא כן וכו'. כבר נתבאר בפנים לפי הגירסא הנכונה שבתרומות ובערלה ועיקר החידוש שבא להשמיענו דר' יוחנן ס"ל דבין בזו ובין בזו מחלוקת ובין בפוגם ולבסוף השביח ובין איפכא ובין בפוגם מתחילה ועד סוף פליגי וע"כ לומר כן דהא לר' יוחנן דמוקי לסתם מתני' דתרומות כר"ש ולא כר"מ והתם פוגם מתחילה ועד סוף הוא ואפ"ה דוקא לר"ש הוא דמותר אבל ר"מ פליג בכל מקום לדעתיה דר' יוחנן דהכא. והתם בדף ס"ח ע"א אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם וכו' וזהו כדר"ל דהכא ור' יוחנן אמר בפוגם מעיקרא מחלוקת וכו' ומספקא ליה התם מעיקרא אם בין בזו ובין בזו מחלוקת והדר פשיט לה דבהשביחו ולבסוף פוגם ד"ה אסור דאע"ג דמעיקרא סלקא בתיקו מ"מ הדר פשיט לה כדכתבו התוס' שם. ואין בזה נ"מ לביאור ההלכה בהא דקאמר הכא דר"י ס"ל בין בזה ובין בזה מחלוקת כמו שנתבאר לעיל. ולא למדנו מסתם מתני' דמוקי לה ר"י כר"ש אלא לענין נותן טעם לפגם מתחילה ועד סוף ובהשביח ולבסוף פוגם למדנו מדהתם. ובפוגם ולבסוף השביח הוא דלמדנו מסוגיא דהכא מהא דאמר לעיל היו רותחין וציננן וכו' כמו שנתבאר לעיל בס"ד:

אמרי בפתוחות הוי עובדא. וכלומר דלא תיקשי ממתני' דקתני אם היה בחזקת המשתמר מותר הלכך קאמר בפתוחות הוה עובדא ומתני' בסתומות מיירי וכ"כ התוס' דמתני' איירי בסתומות ומיהו אם מפרשי' לכולה מתני' דבסתומות איירי או דוקא הך חלוקה דמעביר יש שיטות מחולקות בזה דהראב"ד ז"ל מפרש דחלוקה דמעביר הוא דבסתומות איירי מביאו הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער ד' וכתב דחילוק יש ביניהם דבחנות וספינה דאין לו רשות ליגע בחביות אפי' פתוחות נמי אבל במעביר דוקא סתומות דקרוב הוא ליגע אם היא מליאה כדגרסי' בפ' ר' ישמעאל נכרי דארי כובא וישראל אזיל בתריה מליא אסור. הלכך אם היא מליאה אסור ואפי' לא הניחו הישראל כלל ואם היא חסירה אם העלים עיניו אסור שמא הורידה מכתיפו ונגע ואומר לנוח מעט הוצרכתי. ודעת הרמב"ן ז"ל נמי הוא שוה לדעת הראב"ד בזה דאינך חלוקות דמתני' בחביות פתוחות לגמרי איירי דומיא דסיפא דלגין על הדולבקי ובחלוקה דמעביר ס"ל נמי דבפתוחות לגמרי ודאי חיישינן כיון שהם על כתיפו ויכול הוא ליגע בהדיא אלא דאם הם פקוקות בפקק של עץ וכיוצא בו לא חיישינן ובהכי איירי מעביר דמתני' ועל מה שכתב הראב"ד דבחסיר' נמי חוששין שמא הורידה מכתיפו כתב הרשב"א ונראין דבריו בזמן שאינה חסירה כ"כ שאם הרכינה בעודה על כתיפו יכול ליגע בו אבל אם היא חסרה כ"כ שאינו יכול ליגע ביין אא"כ הורידה מכתיפו לא חיישינן דמירתת והכין איתא בירושלמי אמר רבי שמואל מעשה וכו' עד וחזר. פי' טרף בין כתיפיו עד שהרכין החבית ונגע ביין בידו אלמא כל היכא דיכול להרכין בעודה על כתיפו וליגע חוששין אבל להורידה מכתיפו לא חיישינן דמירתת ע"כ מדברי הרשב"א ז"ל. ומזה נבין דמה שהביא הרא"ש ז"ל בפרקין דברי הראב"ד ודברי הרמב"ן במה דמחולקין בחלוקה דמעביר אם בסתומות ממש או בפקק של עץ והובא בדבריו אחר דברי הרמב"ן ואמר נמי בירושלמי וכו' הם לא שייכים כלל על דברי הרמב"ן כ"א אחר דברי הראב"ד במה דחושש בפתוחה וחסירה שהם כדברי הרשב"א דלעיל ועי' בב"י סימן קצ"ט והמעיין בדברי הרשב"א יראה שהוא כמה שכתבתי אלא שחסרו מקצת דברי הראב"ד בהעתקת הרשב"א ובהעתקת הרא"ש בזה הוא נכון ודעת הרמב"ם ז"ל לפרש כל הנך בבי דבמתני' דבסתומות איירי כמו שכתב לאלו דינים הנשנים במשנה בפי"ב ממ"א בהל' י"ו וי"ז וסיים וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה מאחר שהודיען שהוא מפליג היין אסור ועי' בכ"מ שם ובודאי אין דעת הרמב"ם ז"ל לחלוק על האי תוספתא פרואר וכו' והבאתי לזה בשלהי פרקין דלעיל שהרי כל הפוסקים ז"ל השוו האי תוספתא להא דאמרינן בפירקין דף ע' ע"ב חצר החלוקה במסיפס דבנכרי אינו עושה יי"נ אע"פ שפתוחות יכול הנכרי ליפשט ידו וליגע משום דמירתת וכ"כ הרשב"א ז"ל להשוותן והרמב"ם כתב להאי דחצר וכו' בפי"ג הלכה ז' ועיקר הטעם לדינא דמתני' לדעתו ז"ל ביאר כאן בהדיא מאחר שהודיען שהוא מפליג א"כ חיישינן משום דלא מירתת סמכה דעתו:

את סבור דהדא דרשב"ג לקולא ולית היא אלא לחומרא וכו'. כדפרישית דלפעמים איכא צד חומרא. ומשום דסתם ויגוף דקתני משמע מגופה חדשה כדפרש"י ז"ל במתני' הילכך לא נתפרשו דברי רשב"ג בדברי המפרשים ז"ל אלא לקולא ומטעמא נמי דהך קולא דמקיל בשהייה בכדי שיפתח היא יותר מכדי דממעט בהחזרת המגופה וא"כ לעולם לקולא הוי ועי' בתוס' דף ס"ט ע"ב ד"ה והאידנא וכו' במ"ש ואי מדקי"ל כרשב"ג לבד:

כהדא דר' שמעון בן אלעזר וכו'. ובבבלי פ"ק דחולין דף ו' ע"א נשנית האי עובדא אשכחיה ההוא סבא וא"ל ושמת וגו' והתוס' כתבו שם ד"ה בראש הר גריזים במדרש יש שהיא ע"ז שהטמין יעקב וכו' ומהכא משמע דדעות חלוקות הן כדאמר לקמן ואית דבעי מימר כמין יון וכו' ומה"ט קאמר נמי התם דגזור רבנן קדמאי ולא קיבלו מינייהו משום דהך לא אזלא אלא אליבא דר"מ דחייש למעוטי בדקאמר התם בהא ועד דאתא ר' אמי ור' אסי וגזור וקבלו מינייהו כדאמר הכא ר' אבהו אסר יינן מפי ר' חייא ור' אסי ור' אמי:

הדא דאת אמר להאמינן שאינן שאובין. מה שרצה הר"ש ז"ל שם להביא ראיה מכאן דשאיבה דאורייתא מדמודו בה כותאי כבר דחה בעצמו שכתב ומיהו י"ל דלעולם לא מודו ומ"מ מטהרין משום דשאיבה מדרבנן כדאמרינן בפ' מרובה וכו' בד' ס"ז ע"א וזהו דעת הגאונים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל דשאיב' כולה מדרבנן היא כמפורש בדבריו ברפ"ד דהלכות מקואות. ובמעיין המטהר בכל שהוא דעתו ז"ל מבואר דגם בטבילת האדם הדין כן כדכתב בפ"ט שם הל' ח' למעלה מזה המעיין וכו' שבהן בלבד טובלין בהן הזבים הזכרים וכו' מה בין מעיין למקוה המקוה אינו מטהר אלא בארבעים סאה והמעיין מטהר בכל שהוא משמע דאדלעיל קאי וכן פירש בכ"מ שם:

כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית. מכאן הביאו התוס' בפ' אין מעמידין דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה וכו' ראיה שמותר להלוות למומר ברבית וכ"כ הרא"ש ז"ל וכבר מוסכם זה מרוב גדולי האחרונים ז"ל כמבואר בטור סי' קנ"ט ואף דהאידנא הם כנכרים לכל דבריהם מ"מ עיקר הדיוק מדקאמר כותאי דקיסרין דוקא משמע משום שהן קלקלו מעשיהם אחרי שהיו גרים גמורים ודינן כמומר כן דקדק בס' התרומות בסוף ח"א בשער מ"ו וכתב עוד שם והא דאמר ר' יוסי מעתה לא נחוש לחלתן לאו אדר' יעקב בר אחא מקשינן אלא לא נחוש להחזיק עיסתן במתוקנת לחומרא ואדר"א ברבי יוסי דאמר שאינן נאמנין על שיעור מקוה ואדר' אבהו שאסר ליהנות משלהן ע"כ. ואפשר נמי לפרש כפשטה כדפרישית בפנים והפוסקים ז"ל סמכו אדר' יעקב דאתיא נמי כר' אבהו:

אמר ר' חנינא מעשה בקרון אחת משל בית רבי וכו' בבלי פ' כל כתבי דף קכ"ב ע"א א"ר אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינא לבית רבי לשתות יין בקרונות של נכרים בחותם אחד ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א אי משום אימתא דבי נשיאה. ומשמע דעובדא אחרת היא מהא דהכא ועוד דהכא קאמר אמרין בהדא איסטרטא וכו' א"כ טעמא הוי דשכיחי ישראל שם ומירתת. והרשב"א ז"ל בת"ה בית ה' ריש שער הד' כתב על הא דהכא ונראה שהוא הוא המעשה שאמרו שם בפ' כל כתבי ובחותם אחד כמו שאמרו בגמרא ומקום מיוחד היה להם ומפתח בידם דכל שאין שם שני חותמות אע"פ שיש מפתח וחותם חותם אחד סתם קרי ליה וכו' ופלפל שם בענין פלוגתא דר"א ורבנן. וכבר כתבתי מענין זה לדעת הרמב"ם ז"ל לעיל פ"ב הל' ג' ד"ה הורי ר"א במייחד ע"ש:

וכרבי מאיר וכו'. לפי פשטה דלישנא דהאי ש"ס דרך שאלה היא ומסיק דככ"ע אתיא והיינו הך דפרישית בפנים וכן המסקנא התם בחצר החלוקה וכו' והבאתי מזה לעיל הל' ד' ד"ה אמרי בפתוחות ע"ש:

הוון בעיין מימר מה שעל השלחן וכו'. ז"ל הרשב"א ז"ל שם הא דקתני שעל הדולפקי מותר דוקא בשהיה חוץ לפישוט ידים אבל אם היה בתוך פישוט ידים שאיפשר לו ליגע בעודנו יושב במקומו אסיר ושעל השלחן אפי' חוץ לפישוט ידים אסור והכי איתא בירושלמי דגרסי' התם הוון בעו מימר מה שעל השלחן אסור בתוך פישוט ידים מה שעל הדולפקי מותר בתוך פישוט ידים ולא כן א"ר ששת כשם שנתנו פישוט ידים בטהרות כך נתנו פישוט ידים ביין נסך אלא כיני מה דאמר על השלחן אסור בתוך פישוט ידים מה דאמר מה שעל הדולפקי מותר ובלבד חוץ לפישוט ידים כך מצאתי הגי' בספרים ונראה לי שהיא משובשת שאם כן אין הפרש בין השלחן לדולפקי אלא כך היא הגי' שעל השלחן אסור אפי' חוץ לפישוט ידים עכ"ל ולמאי דפירשתי בפנים לפי הגי' שהוא לפנינו הכל עולה בקנה אחד ובין הא דגריס הכא בהוון בעי מימר מה שעל הדולפקי מותר חוץ לפישוט ידים ובין למאי דמסיק אלא כיני וכו' דעולה לפי' הרשב"א ולדעתו דבאמת מה שעל השלחן אסור אפי' הוא חוץ לפישוט ידים והכל כמו שהוא בתוך פישוט ידים קאמר וכעין זה תנינן בפ' דלעיל בהל' י"א במתני' היה עליו מלוה. ובהג"א כתוב כאן ובירושלמי משמע דאף מה שעל השלחן חוץ לפישוט ידים מותר ותוך פישוט ידים אף שעל הדולפקי אסור ע"כ. וזה באמת תמוה הוא דפי' כפשוטו לפי הגי' אשר לפנינו באלא כיני וכו' וא"כ מה הפרש בין על השלחן לעל הדולפקי. ועיין במ"ש שם בשם הג"א ודעת הרמב"ם בזה דאין לחלק אלא סתם וכתב בפי"ב ממ"א הל' י"ח שעל השלחן אסור ושעל הדולפקי מותר וא"כ שעל השלחן אפי' חוץ לפישוט ידים אסור וזהו כדהכא ומה שעל הדולפקי מותר ואפי' בתוך פישוט ידים ולא כדהכא וזהו כדעתו ז"ל בדין יש לו עליו מלוה על אותו יין דלעולם אסור ובאין לו לעולם מותר ושם בארתי דבדין נכרי העומד אצל הבור דעת הרשב"א כדעת הרמב"ם ובטור פסק גם בדין דמתני' כדעת הרשב"א שלמד מכאן דעל הדולפקי דוקא חוץ לפישוט ידים הוא דמותר ואחריו נמשך בש"ע סי' קכ"ט ולא הביא כלום מדעת הרמב"ם ז"ל דנראה דדעתו לדמות האי לא סמכ' דעתו דהכא לדינא דהתם היכא דלא סמכה דעתו ולפיכך לא חילק כלום במה שעל הדולפקי:

ואת ש"מ ע"ז שעבדה ישראל על כורחו אינה בטילה לעולם. והכי קאמר התם בפ' דלעיל דף נ"ד ע"א שאנסוהו נכרים והשתחוה לה וא"כ הוי ע"ז של ישראל ואינה בטילה לעולם וכדמייתי סייעתא מהאי ברייתא דתוספתא בימוסיאות של נכרי בשעת הגזירה אע"פ שהגזרה בטלה אותן בימוסיאות לא ביטלו ואע"ג דקאמר אי משום הא לא תסייען אימר ישראל מומר פלח לה ברצון לדחוייא בעלמא הוא דאמר דלא תסייען ומ"מ האמת הוא כן כדכתבו התוס' שם דהא עכ"פ חייב למסור עצמו ואפי' בצינעא והלכך בעבודתו אסר להו. וכבר זכרתי מזה בפ"ק למסקנת התוס' שם בשם סמ"ג דרבא לא פליג אדרבי יוחנן דאע"ג דאינו חייב לא לאו ולא מיתה באונס דצינעא מכל מקום מודה רבא דעשה דבכל נפשך הוא דאיכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מיסודי התורה הלכה ד':

אמר ר' יוחנן לית כאן אסורות אלא מותרות וכו'. על כרחך א"א לפרש פלוגתייהו אלא על הסיפא בשעת מלחמה כדפרישית בפנים דפליגי בסתומות ומצאן פתוחות דהא ארישא ודאי לא שייכא דמאיזה טעם יגיה רבי יוחנן המתני' ועוד דבהדיא משמע מדברי ר' זעירא דלא יהא שלים ליה טיבו דבדין דבשעת מלחמה איירו בפלוגתייהו. והר"ן כתב בפשיטות מסברא דנפשיה ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל בסתומות שנפתחו חיישינן להו. והכא נראה דפליגי בהכי ועוד נראה דדברי ר' אמי בשם ר' יוחנן אדלעיל קאי ולתרץ סברת ר' זעירא דקאמר דמסתברא דאיכא למיחש דהא לא מודע ליה אם נגע או לא נגע ועלה קאמר דר' יוחנן מפרש לשעת שלום ולשעת מלחמה דקתני על בולשת עצמה קאי והיינו אם יש להן שלום מבני העיר ואין אימתן עליהן בהא הוא דחיישינן לפתוחות ובשעת מלחמה להבולשת כגון שהם של מלכות אחרת ומתפחדין ואימת בני המדינה עליהן אלא שהן עוברין דרך העברה מותרות לעולם והלכך ליכא למיחש כלל ולית כאן אסורות אלא מותרות מכל מקום ואפי' בסתומות שנפתחו דלא תלינן בהו כלל. והשתא איכא למידק גם בזה אדעת הר"ן שכתב בפשיטות בין בכרכום של אותה מלכות ובין של מלכות אחרת. וזה אם אפי' נפרש דברי ר' אמי דענין בפני עצמו הוא לפרש המתני' ולא קאי אדלעיל מ"מ לא משמע מהכא כדברי הר"ן ומ"ש וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה כבר עמדו על ענין זה הרמב"ן והרשב"א ז"ל מביא דבריהם הה"מ בפ' י"ח מהלכות א"ב הלכה כ"ט ע"ש ותמצא שאינו מוכרח מהתם והה"מ פלפל שם בדעת הרמב"ם ז"ל בדין דמתני' בענין החילוק של אותה מלכות או של מלכות אחרת ולענ"ד דנראין הן דבריו שבדקדוק כתב בדין דהכא בפ' י"ב ממ"א הלכה כ"ד גדוד שנכנסו וכו' ובשעת מלחמה אם פשט הגדוד במדינה ועבר וכו' וזה להורות על גדוד של מלכות אחרת כדכתב בא"ב שם אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר וכו' ודבריו נלמדין מר' יוחנן דהכא בשלום בולשת ובמלחמה בולשת וא"כ לדעתו ז"ל לא היה להקל בשל אותה מלכות. והה"מ כתב דבירושלמי פ' השוכר לא דברו כלל מענין חילוק זה וכמדומה לענ"ד שאין לך ביאור יותר מדברי ר' אמי בשם ר' יוחנן כאן בזה. וכן בענין סתומות שנפתחו משמע מסתימת דברי הרמב"ם ומסתימת דברי הפוסקים שלא חילקו בזה אלא שהב"י נמשך אחר דברי הר"ן וקבע בש"ע סי' קכ"ט כדבריו:

במשלח בבתים. כדפרישית ואורחא דמילתא קתני ולאו דוקא הוא אלא לומר דלאו בשפסק דמים עמהן על יין נסך דאז הוו כמוכרין יין נסך וכששולח כך בחביות ובבתים סתמא דמילתא דלא פסק עמהן על זה אלא ששולח להן סתם אם תרצו לקבל אותן בשכר שלכם דאז מותרין לומר לו עד שאתה נותן לנו חביות אלו תן לנו את דמיהן. וכעין זה כתב הרשב"א ז"ל בשם יש מפרשים דלא פסק עמהן דמים אלא לעתותי ערב שלח להם יין. ודעתו ז"ל נראה שלא פסק עמהן דמים בשכרן כלל הוא ועיין בב"י סימן קל"ב שהביא דבריו. והא דהכא מתפרש שלא פסק עמהן ביין זה ששלח להן וזה פשוט הוא:

ואהן דנגד בזיקא וכו'. דין זה פשוט הוא ונלמד גם כן מהברייתא בבבלי פרק הספינה דף פ"ו ע"א פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד וכו' דדוקא בפסק הוא דסמכא דעתיה אבל בלא פסיקת דמים אפי' הן ברשות לוקח לא קנה כדכתבו הפוסקים ז"ל וממילא אינו חייב באחריותן והכא מלמדינו דאפי' כשער הפחות שמסתמא היה מתרצה הלוקח בזה אעפ"כ אינו מתחייב באחריות כדדייק ממתני' מהו עקבת יין בההוא דמלכלך וכו'. הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' ריש שער ה' הביא לזה וכתב ובדאיכא טופח על מנת להטפיח ואסור דקתני פי' הראב"ד ז"ל אסור אפי' בהנאה דאלו בשתיה אפי' ליכא טופח על מנת להטפיח כל שלא הדיח ואלא מיהו אם סתם יינן הוא לדידן דקיי"ל כרשב"ג דאפי' יין ביין בסתם יינם ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין שבו הא מתני' לבר מהלכתא היא אלא מותר בהנאה ואסור בשתייה עכ"ל והרמב"ם ז"ל שכתב דין דמשפך בפי"ב ממ"א הל' י"נ מבואר הוא דדעתו לפרש ביין נסך ממש ואסור בהנאה הוא וכפי הכלל שנתן בדבריו בפי"א הל' ח' דכל מקום שנאמר נכרי סתם הרי זה עובד עכו"ם ואסור בהנאה הוא והבאתי דבריו בפ' דלעיל ובסתם יינם דעתו ז"ל ג"כ כדעת הפוסקים דקי"ל כרשב"ג אפי' יין ביין ימכר וכו' כמבואר בדבריו בפי"ו הלכה י"ט ועיין לקמן במקומו מזה:

פשיטא דא מילתא וכו'. עיקרי דינים אלו מבוארים הם כפי מה שפירשתי בפנים כללא דמילתא כל היכא דבא היין מכח הנכרי אסור וכדגרסינן התם בפ' ר' ישמעאל דף ס' ע"א אמר רב פפא נכרי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור מ"ט כי קאתי מכח נכרי קאתי ישראל אדנא ונכרי אכובא חמרא שרי וכו'. ובזיקא אין חילוק כדרב אשי שם זיקא בין מליא וכו'. ובהא דקאמר ר' שמואל כל גרמא אמר שאסור וכו' זהו כדגרסינן בפרקין דף עב ע"ב אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב נכרי ליסייע בהדייכו דילמא משתליתו ושדיתו ליה עליה וקאתי מכחו ואסור. ומיהו האי ואסור דעות חלוקים בזה כדכתב הרשב"א ז"ל שם בשער השני דלדעתו ז"ל משום הרחקה יתירה ולכתחילה קאמר וכתב שכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פסק דאפי' בדיעבד אסור ולמד מדאמר הכא כל גרמא אמר שאסור ומ"מ מלשון גמרין לא משמע הכין והלכך נראה לי בדיעבד מותר א"נ הא דירושלמי לא מותר ואסור קאמר אלא סברין מימר דאפי' לכתחילה שרי ואתא ר' שמואל לומר דכל גרמא אמר דלכתחילה אסור משום דפעמי' מרפה ידיו ונמצא כל העירוי מחמת נכרי וגם זה נכון הוא לפי דעתי עכ"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל להתיר בדיעבד במסייע כמבואר בדבריו בפי"ג הל' י"ג ולא חילק כלום ובש"ע סי' קכ"ה החמיר בנער קטן כדעת התוס' בפרקין שם:

ואהן דמרגל זיקא מעיל לרע וכו'. זה מבואר בדברי רב אשי דלעיל וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב בהל' ד' וכתב והוא אוחז פי הנוד בידו ע"ש:

הדא דתימר במקום שאין המים נמכרין במידה וכו'. להא דהכא צ"ל דהטעם משום חשיבות הוא אבל לא משמע הכי מהתם ולא חילקו בזה משום דעיקר הטעם ביין במים דהוי מין בשאינו מינו וא"כ אין לחלק ולא הובא זה כלל בהפוסקים:

חזקיה אמר כוס שמזגו מאיסור והיתר וכו'. פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן דהכא וכפי הגירסא בערלה שהבאתי ומוכחת היא כן נמי פליגי התם בפרקין דף ע"ג ע"ב איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור וכו' והיינו פלוגתייהו דהכא ומבואר כאן בהדיא כפי' רש"י ז"ל דלחזקיה תליא האיסור וההיתר בנפילת האיסור בסוף או בתחילה וההיתר בסוף וא"כ למאי דמסיק דברואין פליגי ור' יוחנן אית ליה רואין ואפי' נפל האיסור בסוף טעמיה הואיל ומים נפלו תחילה וכו' כדפירש"י ז"ל והשתא להאי פירושא דברי ר' יוחנן אזלי כלישנא קמא דלעיל התם דמתני להא דרב שמואל אהא דרבין א"ר יוחנן ובעי מים נפלו תחלה וזהו טעמיה דהרמב"ם ז"ל בפי"ו ממ"א הל' ל"א שכתב בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחילה וכו' ופסק כלישנא קמא דלמאי דמבואר כפי' רש"י ז"ל בהאי פלוגתא דחזקיה ור"י מסתייעא ללישנא קמא. ובמה שאמרו הכא לקמן הלכה כר"א דערלה לא קאי הכי למסקנת הש"ס דילן בכמה מקומות דפליגי בזה וזה גורם וקי"ל כרבנן דזה וזה גורם מותר:

ממשמע שנאמר יסקל השור וכו'. האי קאי כמסקנ' הבבלי בקידושין דף נו ע"ב דתרוייהו אכילה והנאה מהאי קרא נפקי כ"א דרשה דחולין שנשחטו בעזרה אידחי לה התם לקמן דאיכא למיפרך שכן שחוטי חוץ ענוש כרת אלא מכי ירחק וכו'. ונ"מ דלדרשה דלעיל איסור ההנאה ג"כ מן התורה הוא ולהמסקנא מדרשא דכי ירחק איסור אכילה דוקא הוא מן התורה דואכלת כתיב התם ובעשה דלאו הבא מכלל עשה עשה היא ואין לוקין עליה וכדפסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ב מהל' שחיטה אבל איסור הנאה בחולין בעזרה מדבריהם הוא כדכתב בפר' י"ו ממ"א בהל' ו'. וכן דרשה דציפורי מצורע קאמר התם טעמא אחרינא על קושיא או חילוף דלא אמרה תורה שלח לתקלה. וציפורי דנקט על ציפורי דעלמא דלא מיתסר אלא שחוטה ומשעת שחיטתה הוא דנאסרה וא"כ לא נאסרה המשולחת כלל כדכתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו פי"א מט"צ הל' ז'. ומדרשה דשם שם עיין מה שכתבתי בפ"ק דב"ק הל' א' ד"ה יצא אדם וכו' והארכתי שם בענין זה. ושיער נזיר דריש שם מקדוש יהיה וגו' דמהאי קרא נשמע אפי' שער נזיר שניטל ממנו קודם שעת גילוחו. ופטר חמור למאי דקאמר הכא עריפה עריפה א"כ אתיא כד"ה כדמוקי התם:

למידין מק"ו ואין עונשין מק"ו כדפרישית דהכא במה מצינו הוא וכבר זכרתי מזה בחיבורי מסדר נשים בפ"ו דנזיר הל' א והבאתי דברי הרשב"א ז"ל בפרק גיד שנשה שכתב כן דדבר הנלמד במה מצינו אין לוקין עליו כמו דבר הנלמד מדין ק"ו ובהא דמפרק הכא קושיא דליתני חמץ בפסח ניחא נמי אליבא דר"ע הא דלא תני לה במתני' דהכא בהדי אינך דבר שבמנין ואיסורי הנאה:

ומודה רשב"ג ביין לתבשיל שהוא אסור. שמעינן מהכא דבנותן טעם לכ"ע אסור הכל בהנאה ביין נסך ודאי וכבר הוזכר מזה לעיל בהל' ב' ע"ש ובד"ה מתניתא בשלא נדלדל חותמן. ושם הערתי בענין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו שם בהל' ל"ב במ"ש יין נסך שנפל על ענבים מבוקעות אם יש בהם בנ"ט אסורות בהנאה ופשיטא דקשיא הא למה שנתן הב"י הטעם לדברי הטור בסי' קל"ד שפסק אסורות באכילה וימכר וכו' דזה פשוט הוא למאי דקי"ל כרשב"ג. והרי בחבית בחביות הוא דקי"ל כרשב"ג כדמסיק התם וכן הכא וכן בסתם יינם ביין ודברי הרמב"ם הם בדיעה אחת בדין זה עם שאר הפוסקים והטור במה דהלכה כרשב"ג וכן בסתם יינם כמבואר בדבריהם והרי דברי הטור לא נוכל לפרש דדוקא בסתם יין שנפל על ענבים מיירי דהא יין של איסור קאמר סתם ויי"נ ודאי נמי בכלל ודעתו כדעת הרשב"א ז"ל שהבאתי שם דגם ביי"נ פסק דאין אסורות אלא באכיל' אם הן בנ"ט וא"כ מה דפשוט הוא להטעם בדברי הטור דלא מדמינן יין על ענבים ליין נסך ביין היה ג"כ ראוי לדעת הרמב"ם ומ"ט פסק הכל אסור בהנאה כיין על ענבים. ודבריו צריכין טעם בלאו הכי. והנראה לענ"ד דדברי הרמב"ם נלמדין מסוגית הש"ס הזה שפירשו ביין נסך על ענבים אם הוא בנותן טעם דהכל אסור בהנאה הוא דהוי כיין לתבשיל דקאמר הכא דהכל מודין בה שהוא אסור בהנאה ואף דלעיל בהל' ב' קאמר הש"ס הכא כמסתפק ביין על הענבים אין תעבדינה כיין לתבשיל הכל אסור וכו' מ"מ הכריע הוא ז"ל לחומרא באיסור יי"נ ודאי ועוד דהוי כדין כבשים שידוע שנתן לתוכו יין וחומץ דפסקו הפוסקים ז"ל כחזקיה בפ' אין מעמידין דף ל"ח ע"א וכמסקנת הש"ס דהכא בפ"ב הל' ט' גם בזה. וראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער ה' סעד לדעת הראב"ד ז"ל מהא דהכא דסובר אפי' ביין במים ובסתם יינם כל היכא שמכשירו לשתיה ונותן בו טעם דדינו שוה לדין דכבשים דחזקיה מדקאמר הכא מודה רשב"ג וכו' והב"י הביא לזה שם ובשם הר"ן. והרשב"א חולק שם בזה על הראב"ד ודייק איפכא מהכא מדקאמר מודה רשב"ג ביין לתבשיל כלומר שמכשירו כיין לכבשים וכיוצא בו אלמא בדכוותה קאמר יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וא"כ אפי' נפל הרבה שהוא כנגדו במים בנותן טעם ס"ל הכי זהו תוכן דבריו שם. ומעתה נלמד דדעת הרשב"א ז"ל לשיטתו שפסק ביי"נ שנפל על ענבים דלא מיתסרי בהנאה כדלעיל ולא מדמי לדין דכבשים ולדעת הראב"ד יש לומר דפשיטא הוא דס"ל דביי"נ ודאי דומה הוא לדין דכבשים ועכ"פ נשמע מזה דלדידן דביי"נ ביין דלא קי"ל כרשב"ג בהא א"כ איכא למימר דכל היכא שנפל כל כך שהוא כנגדו בנותן טעם ודאי אסור הכל בהנאה ורצוני לומר דבזה אין חילוק בין שנפל איסור לתוך ההיתר או איפכא כדחילקו בזה וכמבואר בפי' המתני' ואפי' לרשב"ג יש לדון בזה מדקאמר מודה ביין לתבשיל אפשר נמי דגם ביין בענבים ס"ל הכי כל היכא שנותן טעם עכ"פ לדידן שמעינן מיהת דדין יין נסך ודאי שנפל על ענבים ויש בהן בנ"ט איכא סברא דשוה הוא לדין דכבשי' וזהו טעמו של הרמב"ם ז"ל דפסק שהכל אסור בהנאה הוא כנלע"ד בזה ודברי הטור הם כפי שי' הרשב"א ז"ל:

הלכה כרבי. ולא פסקו הפוסקים כן דאין הל' כר' מחביריו קי"ל בש"ס דילן ושאר הסוגיא מבוארת בפנים וכדאי' התם בפרקין:

ושאלון כסף. כדפרישית כדמוכח מדקאמר לקמן מעתה אפי' כלים נמי הדין כן והמסקנא דשאולים א"צ טבילה כדמסיק התם. ובהא דקאמר בסכין ג' פעמים התם גריס עשר פעמים וכתבו התוס' ויש להחמיר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ז שם בהל' ז'. ובליבון כדקאמר התם עד שתשיר קליפתן ואפשר דאידי ואידי חד שיעורא הוא כדאמר הכא. ובסכין יפה שאין בה גומות ופגימות כדאמר התם וכן הכא דהיינו טעמא דמחלק בן קטנה לגדולה דמסתמא הוא הכי בגדולה דא"א בלי גומות וזהו כפי' הר' אלחנן ז"ל בתוס' סוף מכילתין והרשב"א ז"ל בתה"א בית ד' שער ד" כתב על ראיית הר"י בתוס' מהא דהכא דגדולין ליבון בעי אינו ראיה דהיינו נמי דרב אשי בפסחים וכבר אידחא לה במסקנא ומה ששנו בתוספתא בסכינן משבשתא היא שהרי הביאו אותה ברייתא בגמרא ולא הזכירו בה סכינין עכ"ל ולפי' הנזכר א"צ לדחות להא דהכא מהמסקנא ולא לשבש התוספתא וכמה שהבאתי בפנים דהתם נמי בגדולין איירי ומהאי טעמא דגומות וכן כתב הרמב"ם ז"ל שם דאם יש בו גומות ופגימות צריך ליבון. והיינו נמי דמציין הש"ס שלא כסדר דה"ק אבל בסכין גדולה צריכה ליבון מפני הגומות שבה והליבון וכו' וכשהוא כל כך מהני נמי לגומות ולא אמרו אלא בסכין קטנה ויפה דכששפ' סגי והיא טהור':

בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען