Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Batra Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השותפין. הכל כמנהג המדינה כדקאמר בגמרא התם לאתויי אתרא דנהיגי בהוצא ודפנא ומוכיח ר"ת ז"ל במתני' ד"ה בגויל וכו' דמדלא קאמר לאתויי לפי מה שנהגו בכל המקומות אם פחות או יותר ש"מ דדוקא בהוצא ודפנא אבל בפחות מכאן אפי' נהגי מנהג הדיוט הוא ומכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפי' היכא דתנן הכל כמנהג המדינה וכן דעת הרא"ש ז"ל וכתב ואם נהגו ביותר לא כפינן ליה דקים להו לרבנן דלא בעו טפי בשיעור עובי החומות. אבל הרמב"ן ז"ל בחידושיו כתב על דברי ר"ח ואין זה נכון דמתניתין לא קתני מנהג בתחלה אלא לבנין הגויל והגזית אבל לא לרחבן ומסיק שם דאם היה מנהג ידוע לשותפין וכגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כולן כופין זא"ז לבנות כמנהגם הידוע ואפי' נהגו לבנות גויל רחב ארבע אמות וע"ש דבזה כיון הוא ז"ל לתרץ מה שהביא לדייק בתחילת דבריו דליתני הכל כמנהג המדינה והכל בכלל ולמה פרט כל אלו וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל וכן התוס' ולפי מה שנתבאר בדבריו לפי דעתו ניחא דמקום שנהגו אגויל וגזית וכו' קאי והכל כמנהג המדינה אשיעור רחבן קאי. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מהלכו' שכנים הל' ט"ו רוחב מקום הכותל משל שניהם וכמה יהיה רחבו הכל כמנהג המדינה ואפי' נהגו לעשות ביניהם בקנים וכו' וכן הכוונה אם נהגו ברחב הכותל יותר משיעור המפורש במשנה. ולמטה בהל' י"ח כתב שם מקום שנהגו וכו' כלשון המשנה. ובהג"א כתב ג"כ כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל:
אמרי תמן בשאין שניהם רוצין. מבואר הוא למאי דפרישית בפנים דסוגיא דהכא אזלא כלישנא בתרא דהתם דמאי מחיצה פלוגתא וכמסקנת הפוסקים כהאי לישנא. ולא מצינן לפרש הא דאמר הכא מעיקרא תמן בשניהם רוצין וכו' ודקאמר ואפי' תימר וכו' דפליגי בהני פירושים וסברות דהני תרי לישני דהא ודאי ליתא דאי לישנא דאפי' תימר ס"ל כלישנא דאמר התם מאי מחיצה גודא א"כ פשיטא ופשיטא דדוקא בשניהם רוצים בעינן וזה פשוט. והילכך ע"כ כולא סוגיא אזלא כהאי לישנא דמחיצה פלוגתא היא והיינו דקאמר מעיקרא ממש כדקאמר התם דמתני' מיתוקמא בשאין בה דין חלוקה וכיון דרצו אשמעינן דכופין לבנות הכותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק. ובתר הכי קאמר הש"ס דאפי' תימא דמתני' אתא לאשמועינן האי דינא דהיזק ראיה שמיה היזק לא תדחק לאוקמי בשאין בה דין חלוקה וטעמא דרצו שניהם דוקא אלא דמוקמינן שפיר להמתני' דביש בה דין חלוקה איירי ולא רצו שניהן דוקא קאמר אלא רצו אשותפין דעלמא מיתפרשא וכדפרישית בפנים. מבואר מכל זה דהסוגיא ל"פ אדהתם לדינא כלל ובהאי לישנא בתרא דהתם. אלא דלענין הדיוק אם נוכל לפרש רצו דלאו דוקא אשניהם קאי בהא משמע מהכא לפי האפי' תימר דלא מדייק האי תלמודא כדהתם והלכך לא מוקי לה התם להאי ליש' אלא בתצר שאין בה דין חלוקה והוא דרצו שניהם וכדאמר הכא מעיקרא. ולפי סברת האי ש"ס בפירושא דרצו נוכל להבין ביותר מה שכתבו התוס' דף ג' ע"א מאי קמ"ל וכו' ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל מ"ש על האי ומאי קמ"ל ובזה נוח ביותר להבין פי' התוס' וכפי הגי' ותירץ וכו' בתוס' שם וא"צ לומר שהר"י היה לו נסחא אחרת בגמרא כמ"ש המהרש"א ואין להאריך בזה. וכל זה שכתבתי בענין פירושא דהאי ואפי' תימר וכו' הוא לפי הנראה למאי דקי"ל דבסתם אין כופין זה את זה לחלוק במקום שאין בו דין חלוקה וא"כ צ"ל דביש בה דין חלוקה איירי אבל קשה לי לישנא דהש"ס דמשמע דאדלעיל קאי דמוקי למתני' בשאין בה דין חלוקה ובששניהם רוצין ואהא קאמר ואפי' תימר בשאין שניהן רוצין ואם רצה זה כופין לזה לכך נראה לפרש דכולא סוגיא מיירי בשאין בה דין חלוקה וה"ק ואפי' תימר בשאין שניהן רוצין ואפ"ה משכחת לה דכשאחד רוצה כופה את חבירו לבנות את הכותל וכגון שהיה אחד מהן מכיר את חלקו וכמו דפסק הרמב"ם ז"ל בריש הלכות שכנים וכן הטור בסי' קע"א בד"א בשאין א' מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו אלא יד כולן משתמש בכל מקום אבל אם היה א' מהן מכיר חלקו אע"פ שאין בה דין חלוקה כופה כל א' מהן את חבירו להבדיל בין חלקו לחלק חבירו. והיינו בכותל ומשום היזק ראיה וכן מוכח מדברי הרי"ף ז"ל שכתב לזה אמתני' דסוף פרקין אין חולקין את החצר וכו' ודייק ליה מהש"ס דהתם והמעיין שם יראה להדיא דאחצר קאי וטעמא משום היזק ראיה הוא שהרי כתב ש"מ דמתני' דקתני רצו בשאין כל אחד מהן מכיר תלקו וכו' וכמ"ש הב"י וכן קבע בש"ע שם וזהו העיקר ולא כמ"ש בפרישה וכ"כ בסמ"ע דבשדה איירי הטור ולא מיירי כאן מהיזק ראיה והט"ז הביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' למ"ד היזק ראיה לאו שמיה היזק והוא תמוה וכן ראיתי הראיות בפרישה ודרישה ואינם מוכרחות ובעצמו כתב שם לקמן בס"ט דלא משמע כן. וכפי הנראה מסוגיא דהכא דמיתפרשא כפשטה לפי החילוק הנזכר בדין זה מסתייע לן גם מהאי סוגיא דבהיזק ראיה מיירי וכדמוכרח מדברי הרי"ף ז"ל. ומיהו גם לפירוש זה צ"ל דהאי ש"ס למאי דקאמר ואפי' תימר וכו' ע"כ היא דמפרש רצו אשותפין דעלמא קאי ובהא הוא דמחולק עם הש"ס דהתם דמפרש רצו דוקא בששניהם רוצין כדאמר הכא מעיקרא. ומיהת לדינא לא פליגי כמבואר. ועיין לקמן פ"ג הלכה ט' בענין חזקה להיזק ראיה מה שנתבאר שם בס"ד:
כופין בחצירות ואין כופין בגגות. ראיתי בס' המרדכי בפ"ק דלא העתיק אלא ריש דברי רבי יוחנן ופירש שם כפשטה דבחצירות סמוכות זו לזו כופין לעשות כותל אבל בגגות סמוכין זה לזה דאין בהן משום היזק ראיה אין כופין וכדרב נחמן אמר שמואל דף ו' ע"ב. אבל לא משמע מהא דלקמן כהאי פירושא. ולפי מה שמבואר בפנים אתיא הא דרבי נסה כסברת הר"ר יהודה ברצלוני שמביא הטור בסי' ק"ס שאם הגג נמוך מן החצר ארבע אמות א"צ לעשות דשוב אין לבעל החצר היזק ראיה. ודברי הש"ס דמפרש לדר' יוחנן איפכא ע"כ דמיירי בגג העשוי לדירה וכעין שבארתי בפנים ומבואר סברא זו בדברי הפוסקים. ומה שהביאו התוספות שם סברת ר"ת והר"י דבור המתחיל שתי חצירות אינו ענין לזה דהא מיהת התם קביעא תשמישתא בתרווייהו ועיין בבית יוסף שם ואין להאריך. ובענין מה שהקשו בהאי ענינא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל כתבתי זה לעיל בפ' הבית והעליה הלכה ג' וע"ש דבור המתחיל היתה חורבתו סמוכה לכותל חצר חבירו:
תני בגינה בין מקום שנהגו וכו'. מכאן הוא דלמד הרמב"ם ז"ל דינו כפי אשר כתב בחיבורו בפ"ב משכנים הלכה י"ז המוכר גינה לחבירו סתם וכו'. וע"ש והתיו"ט כתב כי לקח אותו ממשנתינו זאת בפירושו בה. ותמיהני שלא השגיח ששינה בדין הבקעה שהרי בפירושו כתב בבקעה סתם אין כופין את הלוקח לגדור ואפי' במקום שנהגו לגדור ובחיבורו כתב אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו. ועוד דעיקר פירושו אכתי לא הוה ידעינן מנא ליה וזאת היא ההשגה אשר השיגו עליו ז"ל. ומהכא הוא מבואר להדיא כדבריו ז"ל בין בגינה בין בבקעה. וא"כ היה מפרש לדברי רבא דהתם דאזלא כהאי דהכא. סתם גינה אם מכר לו סתם אפי' במקום שאין מנהג ידוע ולא נהגו לגדור כמקום שנהגו לגדור דמי וכופין בעלי גנות האחרות את הלוקח הזה אם רוצין שיהא עכשיו ניכר ההבדל ביניהם אבל מכר לו בקעה סתם אזלינן אחר מנהג המקום. וטעמא דאע"ג דגינה לית בה היזק ראיה כ"כ כמו בחצר כמו שביאר הוא ז"ל למעלה שם ובמחיצת עשרה טפחים להבדיל גינתו מגינת חבירו סגי מ"מ טפי אית בה היזק ראיה מבקעה משום דשכיח ההפסד בזרעוני גינה יותר מתבואה וגם דבגינה יש בה זרעים כל ימות השנה משא"כ בבקעה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו. ואם שבחילק ההבדל בין גינה לחצר השיג על הרמב"ם שם מ"מ דין החילוק לענין מקום שנהגו בין גינה לבקעה מבואר להדיא הכא וכפי פירושו אשר פי' לההיא דרבא כאשר נתבאר. והב"י קבע בש"ע סי' קנ"ח כדעת הרא"ש והטור וכתב לדעת הרמב"ם בשם יש מי שאומר ולא חקר ביותר בדעת הרמב"ם דמהאי תלמודא למד לומר כן בענין זה והט"ז פי' לדברי הרמב"ם בדרך רחוקה ע"ש:
דאין הוה בני דכיפין בני לה דכיפין. לפי גי' הספר אשר לפנינו מבואר הוא כדפרישית בפנים ולפ"ז פליגי בהא ת"ק ורבי יוסי דלת"ק אינו נותן לו אלא לפי חשבון בנין של כותל רביעית וכפי מה דאהני ליה ולרבי יוסי נותן לו הכל לפי מה שגדר וכדפירש רב הונא דבריו ורב הונא דהכא כדאמר התם הכל לפי מה שגדר. ואם בדברי הת"ק יש קצת חילוק דהא למאי דאוקי התם פלוגתייהו לרב הונא דלת"ק אינו נותן לו אלא כפי קנים בזול ומהכא הוה משמע לכאורה דעכ"פ השלש רוחות משלם לו כפי חשבון הכיפין אבל הא ליתא דלמאי דקאמר ומתמה וכל שעה דנפיל בני לה וא"כ אינו משלם אלא כפי מה דאהני ליה והוי כעין דהתם ואם דלא דמיא ממש למילתיה דת"ק מ"מ במילתי' דרבי יוסי דמיא לדהתם והכל לפי מה שגדר והיינו דרב הונא דהתם וכן נראה דהא דרב הונא דלקמן מגלגלין וכו' אדברי רבי יוסי קאי דאם נפרש להא דרב הונא דלקמן אדבתרה קאי וכדלקמן א"כ דברי רבי יוסי מועתקים בלתי פירוש על דבריו. והרמב"ן ז"ל בחידושיו גי' אחרת היתה לו ופי' פי' אחר כפי גודל חכמתו ז"ל דגריס ובלבד כשער שבנה עכשיו דאי הוה בני ליה דכיפין גבי ליה דכיפין ברם אם הוה בני דכיפין ובנתיה דליבנין גבי ליה דכיפין כל שעה דנפיל בני לה וז"ל נראה שכך פירושו שאם עמד ניקף וגדר את הרביעית (ושם כתוב השלישי' וט"ס הוא) כיפין והמקיף גדר שלש בכיפין גלי ניקף דעתיה דניחא ליה בבנין זה וגבי ליה דכיפין ברם אין הוה הניקף בני כיפין והמקיף בנתיה דליבנין שהוא בנין פחות יכול ניקף לומר לו אם אני נותן עכשיו דמי לבינים למחר נופל ואני צריך לבנותו פעם אחרת אלא נותן לו דמי כיפין וכל שעה שיפול יבננו מקיף בשלו עכ"ל בזה. ובודאי לפי גירסתו ז"ל דגריס דאי הוה בני דכיפין גבי וכו' נראה הפירוש הזה ואניקף קאי ואליבא דרבי יוסי מיתפרשא כמו שכתב שם דרגלים לדבר דרב הונא אמרה הכי בגמרא דילן והתם בגמר' דבני מערבא והלשון עצמו משמע כן. וכן למד הוא ז"ל חידוש דין מסוגיא זו לפי פירושו. שאם עמד ניקף וגדר את הרביעית בגדר קנים בעלמא שאינו נותן לו אלא דמי קנים והביאו הטור בסי' קנ"ח. ולדעת הרמב"ם ז"ל נראה דהיה לו גי' שלפנינו ולפיכך לא למד חידוש דין זה מכאן דבדברי ת"ק משמע שכן הוא ולפי מה דקי"ל הלכה כרבי יוסי לא למדנו מזה כלום דרב הונא דמפרש לה הכא דברי רבי יוסי כמבואר בפנים הם דבריו ממש כדהתם ואם היה מפרש כדעת הרמב"ן לא הוה שתק מלהודיענו חידוש דין כזה. גם יש קצת לפקפק על פי' הרמב"ן כמו שרמזתי לעיל דלפי פירושו נשארה העתקת דברי ר' יוסי דמתני' בלי ביאור וכמו שפי' שם לקמן דדברי רב הונא בתרא על מתני' קאי. ומי יבא אחרי הארי הזה ועיין בדיבור דלקמן:
רב חונא אמר מגלגלין עליו פשוטו של כותל. כבר מבואר בפנים למאי דנראה לנו לפרש לפי הגי' שלפנינו. אבל מה נעשה ומי יבא אחר המלך את אשר כבר עשהו זה הנשר הג' הרמב"ן ז"ל שפי' דברי רב הונה דהכא אדין סמך עליו את התקרה וגריס התם הא דלקמן הכי א"ר נסה כותל חצר לא נעשה אלא לצלליו סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה וחזר ותנא סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה א"ר יוסי בי רבי בון תיפתר על ידי מרישיו. וכך פירושו רב הונא אמר מגלגלין עליו פשוטו של כותל כפי אורך חצירו של זה ולא יותר ויש לפרש מגלגלין עליו כל פשוטו של כותל אע"פ שלא סמך אלא לפלגא והיינו דרב הונא גופיה בגמרין עד כדון לאורך חציו של זה מגלגלין עליו או אף לרוחב הכותל שאם בנה אותו עד כפי צורך הכותלים שנותנין עליהן את התקרה צריך זה לסייע עמו או שמא יכול לומר איני רוצה להקרות עליו ודי לו בהוצא ודפנא או בכותל בנין קל וא"ר נסה כותל חצר לא נעשה אלא לצלליו לפיכך אין מחייבין אותו לבנותו אפי' עד ארבע אמות אלא באורך סברין מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה והתני בסיפא מגלגלין עליו את הכל משמע משום שיתן עליו למחר את הקורה שאם אינו יכול להקרות למה מגלגלין עליו כלום ומה הנאה יש לו בכותלו של חבירו למעלה מד' אמות תיפתר ע"י מרישיו שיתן מריש על כותל של עצמו ועליו יתן תקרתו ונמצא נהנה בצלו של כותל שתהא ביתו בנויה מכל צד אבל לא שיתן עליו את התקרה שאין מגלגלין עליו רוחב הכותל ואם רוצה נותן הכל וסומך עליה עכ"ל והרבה יש לפקפק על פירושו ז"ל ולפי מה שמבואר בפנים סובל הפי' גם לפי הגי' לצלליו ואתיא הסוגיא לפי הדין כמבואר בריש פרקין דרבו הדיעות דאין שיעור לרוחב כותל החצר. וכן בהא דרב הונא כמבואר לעיל וכן בהא דסברין מימר וכו' אזלא כדינא. ולפירושו ז"ל א"כ פסק האי תלמודא דאין מגלגלין עליו רוחב הכותל ולא יתן עליו את התקרה ואם רצה לסמוך צריך ליתן את הכל ולפי המסקנא מגמר' דילן נותן לפי מה שהנהו ובודאי גם דעתו ז"ל נותן את הכל לפי חלקו גם ברוחב הכותל לפי מה שנהנה ומ"מ יש איזה דוחק בזה ואין להאריך:
כיני אורחא. טעמא דאמר התם לרשב"ג מפורש במתני'. והיינו הך דמי שאין ידו משגת כל כך אינו בונה סמוך לרה"ר ואינו צריך לבית שער:
תני שהא שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה. האי תוספתא מייתי הש"ס לעיל בפ"ח דפאה וגריס למזונות שלשים יום לכסות ששה חדשים וא"כ למזונות היינו לקופה שהעניים מתפרנסין ממנה מע"ש לע"ש ומסיק נמי התם דליתן קאמר דהרי הוא כאנשי העיר ליתן לאלו הדברים ופסק הרמב"ם ז"ל כן בפ"ט מהלכות מתנות עניים בהלכה י"ב ואף דבגמרא דילן גרסינן בפרקין דף ח' שלשים יום לתמחוי ג' חדשים לקופה כבר כתב מהרי"ק ז"ל בשורש י"ז סי' ד' דכך היה גי' הרמב"ם בגמרין כמו גירסת הירושלמי ונתן שם טעם לסברת הרמב"ם משום דתמחוי אינו דבר קצוב אלא איש כפי נדבת לבו והלכך אין מחייבין אותו עד לאחר שלשה חדשים אבל קופה דבר קצוב לפי הממון הוא ומשום כך מתחייב מיד אחר שלשים יום עכ"ד ולי נראה דה"ט דתמחוי הואיל ונגבה בכל יום וזה דבר כבד להבה"ב ולפיכך אין מחייבין אותו עד לאחר שלשה חדשים אבל קופה כיון דאינה נגבית אלא מע"ש לע"ש מחייבין אותו מיד אחר שלשים יום:
לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן. והיינו דוקא לענין זה אבל לענין דברים שהוזכרו ברישא דברייתא כבר כתבתי בדבור דלעיל דהמסקנא היא דלענין ליתן לחוד הוא דמיירי וכן אמרינן בבבלי פרקין ולפי גי' הספרים שנתבאר לעיל. ובפאה שם גריס לפסין והן פסי העיר לחיזוק. והמרדכי הביא לזה בפרקין וכן במישרים בנתיב ל"ב ח"ב ומביאם הב"י בי"ד סי' רנ"ו וכתב שם בשם הסמ"ק דעתה מרוב הגלות נהג העם דין שלשים יום לכל הזמנים שהוזכרו:
ארבע אמות שאמרו לא שהן לו לקנין וכו'. הרמב"ן ז"ל בחידושיו כתב אחר שהביא דעת הר"י הלוי מיגאש ז"ל שפירש הא דאמרו בחצר נותן לו ד' אמות וכו' דמיירי בראובן שבנה בית ברחבה ובא שמעון ובנה סמוך לו ונשתמשו ברחבה שלפני הבתים ואחר זמן נמלכו וגדרו וכן הוא לדעת רש"י ז"ל שפי' גבי פלוגתא דרב הונא ורב חסדא בדף י"א ע"א דפליגי התם כעין דפליגי הכא לקמן רב הונא אמר חצר מתחלקת לפי פתחיה וכו' וכתב רש"י היה לו חצר ובה שני בתים וכו' וחלק נכסיו על פיו ונתן האחד לראובן בנו וכו' וע"ז כתב הוא ז"ל ומדברי שניהם נלמד שאין דין זה בחצירות שבמדינות שלפני בתי השותפין שקנו כל אחד בית והחצר לשניהם דגבי אבוהון איכא למימר כדדייר איהו יהיב להו וכן אם חלקו יורשי הבתים הם בעצמם אינו נוטל זה בעל שני פתחים בחצר יותר מאחיו שנטל פתח אחד. וכן דעת הרמב"ם כדעת רבו ז"ל שכתב בריש פ"ב משכנים חצרות הכפרים שכל אחד בונה לו בית וכו' הרי יש לכל פתח ופתח ד' אמות. ומשמע דאלו להחצירות שבמדינות אין הדין כן אלא דאפי' לבעל ב' פתתים אין לו כ"א ד' אמות לאחד מפתחיו ואם יש עוד ד' אמות בחצר לכל אחד יש בו דין חלוקה וכמ"ש הטור בסי' קע"ב לדעת הר"י מיגאש ז"ל ע"ש. וכתב עוד הרמב"ן אבל בירושלמי גרסי' א"ר יוחנן ד' אמות שאמרו לא שהן לו לקנין וכו' ולפי זה הדין שוה בכל החצירות ובכל השותפין שאם נטל זה בית וזה אחר שנוטל ד' אמות כנגד הפתח שיהא שם פורק חבילתו לשעה ולאחר יש ג"כ רשות להשתמש בעראי בשעה שאין זה משתמש בה וכו'. ולפי דרך זו מתפרשות שמעות הללו שבגמרא דילן לענין הירושלמי וכן מצאתי בתוספתא ששנו בב"מ נותנין לו מכניס ומוציא ד"א שבחצר משמע דליתנהו לד' אמות הללו אלא כדי להכניס ולהוציא חבילה ופירוק משא כענין הירושלמי שכתבנו עכ"ל כוונתו ז"ל דלמאי דאמר הכא דאינם לו אלא לשעה א"כ לא שייך לחלק בהא דחילקו הר"י מיגאש והרמב"ם ז"ל בין מדינות לכפרים לבין קנו החצר בשניהם או שנתן להם אביהם כך דהא לעולם אין ד' אמות שלו לגמרי לתשמיש אחר כ"א לפירוק משא לפי שעה ואפי' קנו החצר בין שניהם יהיה הדין כך. ולענ"ד אין מכאן ראיה כ"כ דנהי דנאמר דדברי רבי יוחנן הכא מוסכמים הן מעיקרא ומה דאקשי ליה רבי יונתן תירץ הש"ס כאן אשכח תני וכו' כדרך אשכח תני בש"ס הזה דאדלעיל קאי ולתרץ איזה דבר חדא דשינויא דחיקא היא. ועוד הא מהסוגיא דהכא לקמן נראה להדיא דד' אמות שאמרו שלו הם לכל תשמישיו כדקאמר ברם בד' אמות דחבריה לא ממחי בידיה ואפי' אנשים מכבסין שם וזה פשוט דלא איירי אלא בד' אמות שלפני הפתח דהא קאמר בכל החצר יכול הוא למחות לאנשים חוץ מד' אמות דחבריה א"כ ע"כ דלא בחצר שאין בה אלא כדי ד' אמות לזה וד' אמות לזה מיירי הכא ולא בחצר שאין בה כדי חלוקה וכולן משתמשין בה ביחד וזה אין צריך לפנים וכן מהתוספתא שהביאו ז"ל יש לדון דאין משם ראיה כ"כ דהכי איתא התם בפ' י"א דב"מ. פתחים שבחצר גדולים של א' וקטנים של א' גדולים אין להן אלא ד' אמות וקטנים נותנין להן ד' אמות לכל א' וא' היה שם אחד רחב מעשר אמות נוטל ד' אמות בחצר פחות מכאן משלימין לו את המדה כנגדו נותנין לו מכניס ומוציא ד' אמות בחצר. ע"כ. ואם אנו מפרשים דהאי נותנין לו וכו' מילתא באנפי נפשה היא ולאשמועינן דאין לו הד' אמות ששנינו כ"א בשביל להכניס ולהוציא א"כ הוה ליה למיתני הא ברישא דברייתא אלא דנראה דיש לפרש דאדלעיל מינה קאי דאם היה הפתח רחב מעשר אמות נוטל ארבע אמות כנגד כל הרוחב ואם היה פחות מכאן מד' אמות שלא היה אלא ב' וג' אמות אע"פ כן משלימין לו עד ד' אמות ברוחב כנגדו ונותנין לו כדי מכניס ומוציא בחצר שהוא השיעור של ד' אמות ולא דבדוקא נקיט לה דאין לו תשמיש אחר שם אלא לסימנא בעלמא נקט. ובאמת נפלאתי מאד במה שראיתי בתשובת הרשב"א ז"ל בסי' תתק"ט שכתב בענין ארבע אמות שלפני הפתח דהירושלמי פליג אגמרא דילן מההיא דרבי יוחנן. ומסיק שם דד' אמות קנויות לו לגמרי כדמוכח מגמרא דילן וכן הרא"ש ז"ל בשמעתתא דרב הונא ורב חסדא פילפל בזה וכתב דהירושלמי נראה דאינם שלו לגמרי וחבירו משתמש שם כשהוא אינו פורק שם משאו. ובעל הפרישה והדרישה האריך באריכות דברים הרבה בסי' הנזכר בזה. וביותר היה קשה לי על הנשר הגדול הרמב"ן ז"ל מדוע לא נלמד ממסקנת סוגיא דהכא דלא ס"ל כרבי יוחנן בזה וכדמפרש רב מתני' מילתיה דרבי יוחנן בשם ר' בניה דלקמן בענין הכביסה א"כ ע"כ לא קיימו דברי רבי יוחנן דריש שמעתתא בענין תשמיש הארבע אמות שלפני הפתח. עד שראיתי בסוגיא דפ' חזקת דף נ"ז ע"ב דאיתיה למילתיה דרבי יוחנן בשם רבי בנאה והביא שם הרמב"ן ז"ל הא דלקמן ולא גריס כדהכא אלא דגריס ברם בד' אמות דחבריה מצי ממחי בידה ואכביסת נשים קאי וכן העתיק הד"מ בשם הנ"י בסי' קס"א ופסק כן בהגהה שם. אבל האמת יורה דרכו דגי' שלפנינו היא הנכונה וכן היא בנדרים שם וכן הוגה עכשיו בהנ"י שם. וזהו הנכון דלפי גירסתם ז"ל היה צריך למחוק כל הדא דתימר בתרא וזה א"א וכך היתה גי' הרמב"ם ז"ל הכא. ולפ"ז כמו דמפרשין לדעתם הר"י הלוי והרמב"ם ז"ל שם כך היא מסקנא דהכא ובחצר כה"ג איירי דהד' אמות שלפני הפתח קנויות לו לגמרי לכל תשמישיו וזה ברור. ונמצינו למדין עוד לדין דהכביסה ג"כ דבד' אמות שלו אפי' להאנשים שרי ובלבד שלא יהיה במקום מדרון. ואלו ראה הד"מ ז"ל הגי' נכונה דהכא וכמו שהוגה בדפוס א"ד בהנ"י לא היה קובע כן בהגהה שם. ודע דאף דכתב הרמב"ם בפ"ב משכנים בהלכה ג' בדין אכסדרה וכו' שלא אמרו שיש לכל פתח ופתח ארבע אמות אלא לפרק שם משאו. לא דדייקינן דס"ל דלא ניתנו אלא לזה אלא משום דבאכסדרה קאי כתב בזה דהיכא דלא צריכא לפירוק משא לא ניתנו הד' אמות אבל במקום דצריך שהוא לפני הבית כשניתנו לפרק המשא לגמרי ניתנו שיהא משתמש בהן בכל מה שירצה ובלבד שלא יזיק לחבירו וזה מוכרח לדעתו ז"ל שפסק כרבו בענין חילוק דין דהחצרות כמבואר לעיל. ואם כוונתו ז"ל דוקא לענין פירוק משא א"כ בחצר דאין לו ארבע אמות שלפני הפתח מדינא מיירי וזה א"א לומר לדעתו ז"ל אלא דה"ק דלענין פירוק משא הם שלו ואפילו בשותפין שלא חלקו וקמ"ל החילוק בדין אכסדרה ובפ"ה שם הל' ג' כתב סתם למלתיה דר' יוחנן בשם ר' בנאה בדין הכביסה דבכל החצר איירי:
אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות. והתם ע"ב שם פשיט ליה לר' יוחנן דלול של תרנגולין אין לו ד' אמות דלא אמרו אלא במקום דשייך פירוק משא ועיין לקמן פ' חזקת הלכה ז':
כופין הן בני מבוי זא"ז לעשות להן לחי וכו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה משכנים הלכה י"ב. ובענין עירוב כתב בפ"ה מהלכות עירובין בהלכה ב' אחד מבני מבוי שהיה רגיל להשתתף וכו' נוטלין ממנו שתוף בע"כ ואחד מבני מבוי שאינו רוצה להשתתף כלל וכו' כופין אותו להשתתף עמהן. הך סיפא לאו במי שאינו מודה בעירוב קאמר אלא במי שאינו רוצה מחמת נפש רעה כדאמר הכא אבל במי שאינו מודה בעירוב כבר כתב שם בסוף פ"ב כל מי שאינו מודה במצות עירוב אין מערבין עמו כדר' יוסי בר' בון דהכא וכדאמר בהדיא במסכת עירובין שם:
החצירות שהיו משתמשות באמה. מבואר מדין ברייתות האלו בבבלי ב"מ פ' המקבל דף ק"ח ע"א וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ג משכנים. ובדין בור הקרוב לאמה עיין בהאי תלמודא פ' הנזקין הלכה ט' תמן אמרין דרחוק וכו' וש"מ כל דאלים גבר כדהתם וא"כ מה דאמרו במתני' שם בור הקרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום בדנוח להקרוב למישתי כמו להרחוק וזהו מ"ש הרמב"ם שם בהלכה י' וע"ש. והרא"ש ז"ל שם מלמדינו כלל גדול בשם ר"ח ז"ל דאף ע"ג דקי"ל כשמואל בדיני מ"מ במקום דקאמר תרגמה האי אליביה דהאי כדאמר התם תרגמה שמואל אליבא דרב מפקה מהאי כללא דאמרו קי"ל כוותיה ע"ש. וכן הוא במקום דאמרו תרגמא רבא אליבא דאביי ויתבאר מזה במקום אחר אי"ה:
כגון תילים וד"ה. המרדכי ז"ל הביא להא בסוף פרקין ופירש כגון תילים וד"ה אם אינן רוצין לחלוק אמרי גוד או אגוד אבל תהילים ותילים חולקין והביאו הב"י בסי' קע"ג וכתב עליו ולא נזכר זה בדברי הפוסקים. ולענ"ד הכי הוא מתפרש פלוגתייהו דהכא כעין דאמרי' התם דל"ש אלא בכרך אחד אבל בב' כרכים חולקין בשרצו ובהא פליגי רבי הושעיה ורבי עוקבא דרבי הושעיה סבר אם הם בשני ענינים אע"פ שהן בב' כריכות אין חולקין ולית בהו דינא דגוד או אגוד דתרווייהו צריכי להאי ולהאי וכו' כדאמר התם אבל אם הם ענין אחד כגון תילין בתילין חולקין וכן אית בהו דינא דגוד או אגוד ור"ע ס"ל דאפי' תילין בתילין אם הם מב' ספרים כב' ענינים הן כדמפרש טעמא וא"כ זהו הדין והחילוק שכתב הטור שם ובסי' קע"א בזה וע"ש:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא