Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Batra Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יש נוחלין. תני רבי ישמעאל שנה הכתוב נחלה זאת וכו'. לאו לדרשה גמורה קאמר לה אלא לרמז בעלמא כדרשב"י התם דף קי"ו כתיב התם יום עברה וכו'. ועיקר דרשה דדדשינן מוהעברתם להקדים אב לאחין הוא דאתא כדדריש ר' ישמעאל בר' יוסי התם וכן ס"ל לסוגית הש"ס דהכא כדמוכרח מלקמן ועיין בדיבור הסמוך:
חכמי העכו"ם אומרים בן ובת שוין כאחת. אשמעינן האי ש"ס דרשה שלהם כדי לידע מה להשיב לאפיקורסין כמה שהשיבו להן הכא ואין לך תשובה נצחת יותר מזו וכדאמרינן בעלמא שטיא שפיל לסיפיה דקרא. ובאמת צריך לעיין אמאי לא מייתי לה בש"ס דילן לתשובה זו וכן מ"ט לא קאמר הכא כדאמר התם דהקושיא כדרשת חכמי העכו"ם הקשה ליה רב פפא לאביי בדף ק"י ע"א אימא אי איכא בן וכו' איכא בן ובת כי הדדי לירתו א"ל אביי ואיצטריך קרא לאשמועינן היכא דלית ליה אלא חד ברא לירתינהו לכולהו נכסי וכו' אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא וכדפי' הרשב"ם ז"ל דא"כ הכי איבעי ליה למיכתב איש כי ימות וזרע אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו. ונראה דנ"מ לדינא איכא בין הני דרשות דתשובות דהכא ודהתם וזה אם אמרינן ירושת הבעל דאורייתא או דרבנן כדלקמן והשס" דהכא לשיטתיה אזיל וכן הש"ס דהתם לשיטתיה הוא דמקיים לתשובת אביי אבל לא כטעמיה וכאשר יתבאר. וזה למאי דאמרינן התם בריש פרקין שארו זה האב מלמד שהאב קודם לאחין וכו' והא קראי לאו הכי כתיבי דכתיב ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו וגו' קראי שלא כסדרן כתיבי והאי תניא מייתי לה מהכא איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום האחין וכו' ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם האי שארו מאי עביד ליה לכדתניא שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו. והתוס' בסוגיא דדף ק"י ד"ה טעמא וכו' כתבו שני פירושים לתשובת אביי הנזכר. דהרשב"א פי' דאביי ס"ל כמ"ד שלא כסדרן כתיבי קראי דאל"כ היכי קאמר לישתוק מקרא דוהעברתם הא איצטריך למידרש במקום בת אתה מעביר וכו' ואי אתה מעביר מן האב במקום האחין. והר"י פי' דאפי' למ"ד כסדרן כתיבי אתא ואביו הכי דריש מדלא כתיב איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו דהוה מצי למידרש במקום הבן אתה מעביר נחלה מן האב וכו'. ולכאורה אליבא דאביי גופיה מוכרח הוא כפירו' הר"י דהא איהו הוא דס"ל לקמן דף קי"א ע"ב כהאי תנא דדריש שארו זו אשתו כדמתרץ אליביה וא"כ היכי מצי למיסבר כהאי מ"ד שלא כסדרן כתיבי ודריש שארו זה האב אבל הא ליתא דלא תיקשי מהכא לפי' הרשב"א דאביי לא קאמר התם אלא לפרש אליביה דהאי תנא דדריש שארו זו אשתו אבל איהו גופיה לא ס"ל כהאי דרשא אלא דדריש ירושת הבעל כרבי ישמעאל התם מולא תסוב נחלה וגו' וכדאשכחן בהדיא לאביי דאמר הכי בדף קנ"ט ע"ב נאמר סיבה בבן ונאמר סיבה בבעל וכו' אלמא דנפקא ליה לירושת הבעל מהכא והשתא איפכא הוי דמוכרח הוא כפי' הרשב"א דלא ס"ל לאביי למידרש שארו זו אשתו דלא איצטריך אליביה להאי דרשא אלא דדריש שארו זה האב וכמ"ד שלא כסדרן כתיבי. ושמעינן מיהת דלאביי ס"ל ירושת הבעל דבר תורה. והשתא איכא למימר דסתמא דהש"ס דהתם דמסיק לה כאביי וקאמר אלא מחוורתא וכו' מדלא קאמר אלא מחוורתא כדאביי היינו טעמא משום דלאביי שמעי' בהדיא דס"ל ירושת הבעל ד"ת ודריש ליה מקרא דלא תסוב והילכך ס"ל כמאן דדריש שארו זה האב ומהאי טעמא הוא דמצי למישני ליה לרב פפא ואיצטריך קרא לאשמעינן וכו' כפי אשר נתבאר. אבל סתמא דהש"ס לא ס"ל בעיקר טעמיה דאביי כוותיה אלא דס"ל ירושת הבעל דרבנן כדדחו ליה התם לדרשת דלא תסוב דילמא בסיבת הבן לחודיה ולעבור עליו בשני לאוין ועשה וכו' וכדאיתא התם בהסוגיא לכל הני דחיות דדחי לקמן. כ"א בהא ס"ל להש"ס כאביי דדרשינן שארו זה האב וקראי שלא כסדרן כתיבי והלכך מצינן למישני כדאביי וכדדרשיה אבל לא כטעמיה והיינו דקאמר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ולא קאמר כדאביי ושמעינן השתא דסתמא דהש"ס דהתם ס"ל דקראי שלא כסדרן כתיבי וס"ל נמי דירושת הבעל דרבנן. אבל סתמא דהאי ש"ס ס"ל כמ"ד ירושת הבעל דבר תורה כדאמר בכתובות בפרק האשה הלכה ה' דפלוגתא דר"י ור"ל היא התם ובפ' הכותב הלכה א' מסיק לה בהדיא כמ"ד ד"ת דקאמר התם גבי טענה דראשי האבות לפני משה רבינו אדרבה אתא מימר לך אפי' בשעה שהיובל נוהג והנחלות חוזרות ירושת התורה אינה חוזרת וע"ש. ואף דאכתי מצינן למימר ההיא דרשה ותשובה דאביי דהתם כדאמר איהו גופיה וס"ל ירושת הבעל ד"ת כדלעיל מ"מ לא ניחא ליה להש"ס דהכא בענין תשובת האפיקורסין להשיב כעין זה דקראי שלא כסדרן כתיבי דעל כרחך האי מילתא דשלא כסדרן בעינן למימר לפי התשובה דהתם וכפי אשר הכריח הרשב"א בתוס' וכבר הכרחנו לעיל כפירושו ודבר כזה לא נתקבל להם והלכך קאמר האי תשובה נצחת שאין להשיב עליה. והש"ס דהתם לא בעי למימר כדהכא שאע"פ שהתשובה נצחת היא מ"מ לאשמעינן אתא דס"ל כהאי מ"ד דירושת הבעל דרבנן היא וגם לאשמעינן כהאי מ"ד דקראי שלא כסדרן כתיבי וכאשר נתבאר. ויצא לנו מזה דמסוגיא דהתם סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל והסוברים כוותיה דירושת הבעל מדרבנן כדכתב בפט"ו מהלכות אישות הלכה ג' ובפ"א מהל' נחלות הל' ח' ובמה שנתבאר מתיישב השגת הראב"ד ז"ל במה שטען עליו שם משמעתא בתרא דפרק מי שמת דהתם אביי קאמר לה וסתמא דהש"ס בהאי סוגיא בפרקין לא ס"ל כוותיה דאביי בהא ועיין לקמן ד"ה לא הוא האיש יורש:
אם אמרתם בבת הבן שאינה באה אלא מכח האחין. כדפרישית וכתשובת רבן יוחנן בן זכאי להצדוקין בדף קי"ו ע"א:
נמצאת הבת למידה מן הכתוב והבן מק"ו. והתם בדף קי"א ע"א מיפרך הק"ו דאמרי' דיו וכסברת רבי זכריה ומסיק לה מהיקשא דמטות כדהשיבו ליה לרבי יודן נשיאה לקמן. והתם בהאי עובדא לא גריס ליה לתשובת רבי יודה נשיאה על ההיקש כדאמר הכא או חילוף וכו'. ונראה דגם בהאי מילתא לשיטתייהו אזלי הסוגיות דהכא ודהתם דהא למאי שנתבאר לעיל בדיבור חכמי העכו"ם לטעמא דדריש התם דבן קודם לבת בנכסי האב מדכתיב האי קרא ובן אין לו וגו' ולפ"ז לא מצי למיפרך התם או חילוף דנקיש מטה האב למטה האם דתיקשי ליה א"כ לא ליכתוב לא ה"א ולא וי"ו דלא לקרא ובן אין לו והעברתם וגו' ולא להיקישא דמטות איצטריך וממילא ידעינן דבן ובת שוין בכל מקום והלכך פריך ליה התם פירכא אחריתא אי מה מטה האב בכור נוטל פי שנים וכו'. אבל לפי דרשא דנפקא לן הכא דבן קודם לבת בנכסי האב דמדמי ליה להאי קרא דבתריה ואם אין לו בת כדהשיבו לעיל לחכמי העכו"ם א"כ שפיר מצי למיפרך או חילוף וכו' אימא דגלי לן קרא בהיקישא דמטות דשאני האי קרא מקרא דבתריה ולא מדמינן והיינו טעמא דכעס ר' יוחנן ואמר לית אהן גברא בעי למישמע מילה דאורייתא דאין לנו לפלפל בזה אחר שכבר קבלנו מחכמינו ז"ל לסתור דרשת דחכמי העכו"ם:
לא הוא האיש יורש את אמו והאיש יורש את אשתו. מה דפרישית בפנים לפי הנראה לכאורה דמציין הש"ס על הרישא וכן היה נראה מדלקמיה דהשתא שייכא שפיר הא דסיים ואמר הדא הלכתא תנייתה וכו' דמדלא אשכח טעמא לדינא דירושת הבעל ומשום דלא ס"ל כהך דרשא דדריש לה התם מקרא דלא תסוב וכדדחי ליה נמי התם לחד מ"ד וכן לא ס"ל לדרשא דשארו ואמר להן ברייתא זו דדרשין מלשארו כפשטו הקרוב קרוב קודם. אבל הנכון הוא דלא על הרישא קאי אלא על הסיפא האשה את בנה והאשה את בעלה ופירכא הוא דפריך הש"ס ולא הוא האיש את אמו וכו' וכדפריך התם דף קי"ד ע"ב הא תו למה לי הא תנא ליה רישא האיש את אמו והאיש את אשתו וקאמר רבי יצחק בעי מימר פנסטה הסיפא ומלה לעז היא. סוף הענין. וכלומר דרצה לפרש הא דאיצטריך הסיפא ולא אשכח תירוצא ואמר הדא הלכתא תנייתא והניח הקושיא בהלכה הראשונה דבאמת משנה יתירה היא הסיפא כדאמרינן בעלמא ושנה להן הלכה השניה דבתרה סדר נחלות כך הוא ופירש להן כדתנינן בברייתא בן אין לי וכו' וזה פשוט והתם משני לה הא קמ"ל דאשה את בנה דומיא דאשה את בעלה מה האשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר וגו' ושמא רבי יצחק דהכא לא פשיטא ליה האי מילתא דבעיא היא בסוף פ' מי שמת אם הבן יורש את אמו בקבר והלכך לא אשכח שינויא למשנה יתירה דהסיפא. ודע דבענין ירושת הבעל כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות נחלות הלכה ט' מי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה וכתב עליו הראב"ד ז"ל מה שאמרו במס' גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו וכו' ועיין במ"ש הה"מ שם בענין זה ובמה שרצה לפרש מילתיה דר' זעירא דהתם. אבל האמת יורה דרכו והפירוש הנכון כבר בארתי בחבורי שם בפרק מי שאחזו בהלכה ד' דהאי מילתא לא קאי אדלעיל כלל במה דאיתמר התם ממתני' דהזורק המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דקאמר התם אתיא דב"ש כרבנן וב"ה כר' יוסי בר' יהודא. והכא סליק ענינא. ליידא מילה אמתני' קא מהדר דמה היא באותן הימים רבי יהודה אומר כאשת איש לכל דבר ועלה מפרש לאיזה ענין קאמר הרי היא וכו' ומאי אתא לרבות בכל דבר וקאמר ר' לעזר ליורשה כהאי דתנינן בכתובות ובתוספתא דהתם מפרש לה בהדיא דהבעל זכאי במציאתה וכו' ובירושתה ועלה קאמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר וסיומא דמילחא היא ולא פליג אר' לעזר כלום אלא כלומר לזאת אמר רבי יהודה לכל דבר. והשתא בפה מלא נוכל לומר דמשם ראיה לפסק הרמב"ם. ומשם למד הוא ז"ל לומר כן דהא לא איתמר כל כי האי מילתא אלא לפרש דברי ר' יהודה וא"כ ר' יוסי דפליג עליה במתני' והלכתא כוותיה וס"ל דמגורשת ואינה מגורשת ואינה כאשתו ואם מתה היא אין הבעל יורשה וזה ברור:
מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב נטל שני חלקים. כן הוא בתוספתא פ"ז וזהו כהי"מ שהביא הרשב"ם ז"ל בדף קי"ז ע"ב וע"ש שהוא ז"ל הביא ראיה לפירושם מהסיפא דתני התם וכן היה רשב"א אומר וכו' וברישא תני נמי בהדיא כן כדהכא:
הדא הוא דכתיב ובני קרח לא מתו זהו ראיה שגם בזכות אבי אמותיהן זכו בני מתלוננים ועדת קרח שהרי בני קרח לוים היו:
רבי מושלו משל למה הדבר דומה וכו'. זהו ברייתא בספרי פרשת פנחס והתם גריס דרבי אמר המשל כעין דרבי דוסתאי דלקמיה וכדגריס בבבלי דף קי"ו ע"א. ומגי' דהכא דגריס לשני אחים כהנים שותפין סייעתא לפירוש הרשב"ם ז"ל ולגירסתו ומחזירין אצל אביהן וכו' וכדפירש שהתנו ביניהן לחלוק כל התרומות הניתנות לשניהן בשוה. דאל"כ למה יחלקו בשוה כשמחזיר כל אחד לאביו והלא כל אב יחזור ויוריש לבניו ולא לבני אחיו. ומהאי טעמא פירש רש"י ז"ל בחומש ומחזירין אצל אבי אביהן וכו' כדכתבו התוספתא שם לפירושו. ומיהו מה שכתב הרשב"ם כך היא הצעתה של ברייתא בסיפרי וכו'. לכאורה מהברייתא דסיפרי לא משמע כפירושו וכגירסתו שהרי התם גריס והורישו את אבותיהם וירשו מתים את החיים וחזרו וחלקו בשוה וא"כ משמע דוהורישו את אבותיהן על אבי אביהן קאי דאל"כ היינו וירשו מתים את החיים דקאמר וא"כ והורישו את אבותיהן מיותר הוא. ושוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו שכתב כן דבספרי גרסינן לה כדברי רש"י ז"ל אלא שהתוספתא נראית כפירוש הרשב"ם כמו שהביא שם. ונראה דהיינו דאיכא הכא בין דברי רבי לדברי ר' דוסתאי בן יהודה דלכאורה היינו הך דקאמרי אלא דדברי רבי הם כדברי הברייתא השנויה בסיפרי ולא גרים בדברי רבי שותפין וכן אינו בספרי שם וא"כ צריך לומר דמחזירין אצל אבי אביהן דאל"כ למה חולקין בשוה ודברי רבי דוסתאי בן יהודה כדעת תנא דברייתא דתוספתא ומחזירין אצל אביהן דשותפין הן וחוזרין וחולקין בשוה:
רבי יוחנן מתיב וכו'. יש לפרש לפשטה דהסוגיא דר' יוחנן על מתני' פריך דאמאי נטלו חלק בכורה הא ראוי הוא ובמקרא לשון מתנה כתיב ומשני ליה דהא כתיב גם לשון ירושה ואם מתנה וכו' וא"כ מוחזקת היא ולפ"ז דברי רבי הושעיא ענין בפני עצמו הוא. ומאי דפרישית בפנים עולה כעין קושיא ופירוקא דהתם דמאי מספקא ליה משה ומשני דהיא גופה ספוקי מספקא ליה. וגם לפי ענין זה יש לפרש דהא דקאמר אם מתנה וכו' על הספק קאי דהא הוא דמספקא ליה מפני שנאמר לו בשתי לשונות והאי אלא מאחר וכו' סיומא דהספק הוא דאם כך הוא הדבר דמאחר שנתן לשם מתנה חזר ונתן להם לשם ירושה וכך השיב לו הקב"ה. ודברי רבי הושעיא הם לפרש לשון מורשה דקאמר ומילתא באפי נפשה היא וכדפרישית בפנים בזה:
ואם היו אביו בכור וכו'. דין זה מוסכם הוא והביאו הרשב"ם ז"ל להתוס' ולהאי דהכא במתני' דבנות צלפתד שבנות צלפחד נטלו חלק בכורה ואפי' אם מת צלפחד בחיי חפר אביו וכן פסקו הפוסקים וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' נחלות הל' ז' מי שהיו לו שני בנים בכור ופשוט וכו'. וזהו דין בנות צלפחד. וסיים שם וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מן היורשים בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו. וכתב עליו הטור בסוף סי' רע"ז ואיני מבין דבריו דלא שייך בכורה אלא בבן היורש את אביו ולא בשאר היורשין. ועיין בהמ"מ במה שפירש וסיים ועוד צריך לי לשונו עיון ובמה שרצה לפרש בתחילה כבר סתר בעצמו וכתב שהוא דבר מתמיה וכו' וכן במה שפי' אח"כ שמת יעקב וכו' אם היה שם בכור ליצחק וכו' ור"ל לא שיעקב היה הבכור אלא היה שם בכור אחר ליצחק הוא או בניו וכו' וגם על זה קשה דפשיטא הוא כמו שמסיים בעצמו ע"ש. ולענ"ד דברי הרמב"ם כך הם וכן הדין אם אין בניו ממש של הבכור יורשין אותו אלא שאר יורשין וכן אם הירושה של א' מבני הזקן חזרה להאחין או לאחי האב שלו או לבניהן אם אין אחין ולא זרען כדין הירושה שחוזרת לאלו אם לא היה האב של מת קיים כדמיירי שם בדבריו ז"ל בכל אלו כשבאין עכשיו לחלוק עם היורשין הבאין מחמת זה הבכור הדין הוא שאלו זוכין בחלק בכורה שלו כמו שזוכין בחלק הפשיטות. והא דקאמר אבי אחד מן היורשין. או לגירסת הטור א' מן האחין. אין הכוונה על אביו ממש של אותו היורש עכשיו דלאיזה ענין היה אומר כן אלא הכוונה על אבי של היורש הראשון מאלו היורשין כלן הבאין מחמתו ור"ל הבכור הזה שמת והלכה ירושתו באיזה אופן שיהיה מזה לזה ע"פ סדר ירושה כולן זכין בחלק בכורה שלו ועיקר חידוש הדין דאף דחלק הבכורה לא בא לו אלא לאחר מיתה שהרי הוא מת בחיי אביו לא הוי כראוי כדקאמר הכא וכל דזוכין בירושתו מחמתן הרי הן באין תתתיו ולא חשיב כראוי גם אצליהן ואע"פ שמורישן היותר קרוב להן גם הוא מת בחיי הזקן אבי הבכור וכדי להמתיק הדבר ביותר נאמר ע"ד משל בבנות צלפחד הואיל ואנחנו קיימין בענין זה ובכעין ירושתם מיירי. בנות צלפחד זכו בחלק בכורה של אביהן אע"פ שצלפחד מת בחיי חפר אביו מ"מ לא הוי כראוי כאשר נתבאר ונטלו חלק בכורתו כשמת חפר ובודאי אם עכשיו ימותו בנות צלפחד בלא זרע הרי הנתלה חוזרת לאחי אביה שהרי אין חפר קיים וזה אין צריך לפנים שעכשיו יורשין האחין כל נחלתן וכן בניהן אחריהן ומזה לא נדבר כי אין זה חידוש דין וכבר כתב הוא ז"ל סדר הנחלות בפ"א אלא דכאן השמיענו חידוש דין שלא נחשב כראוי גם לכל היורשין הבאין מחמת הראשון הבכור וכגון שאם היה עדיין חפר קיים בשעת מיתת בנות צלפחד והן הניחו בנים כשימות חפר ג"כ זוכין הן בחלק בכורה של צלפחד אע"פ שהיה להן כראוי שהרי בשעת מיתת אמותיהן עדיין היה חפר קיים ונמצא אלו בנות צלפחד חולקין עם אחי אבי אמותיהן בנכסי חפר ונוטלין חלק הבכורה של צלפחד שהן באין מחמתו וזהו אבי א' מן היורשין בכור דקאמר הוא ז"ל אלא שאנחנו דברנו בבנות צלפחד ויורשיהן והחלוקה היתה עם אחי אבי אמותיהן שהן חלקו עם בני בנות אחיהן ומזה תקיש במה שדיבר הוא ז"ל בכה"ג שהאחין והן בני חפר היו חולקין עם בני צלפחד אם היו לו בנים וא"כ היתה החלוקה עם בני האחין ולהן מגיע חלק הבכורה אע"פ שמת אביהן בחיי חפר וכן הדין אם החלוקה היא עוד דור א' למטה ובאופן אשר דברנו וזהו דקאמר וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ר"ל שהן באין לחלוק בנכסי חפר הזקן וכוונת וכן הדין דקאמר אריש דבריו קאי דכמו שהדין שאמרנו בבכור פשוט ומתו שניהן בחייו והניחו בנים וכו' כן הדין נמי בבני האחין ועם בני אחי האב וכלומר שאם א' מבני בניו נפל חלק ירושתו לאחי האב שלו וכשמת הזקן עכשיו באין לחלוק בנכסיו עם שאר היורשין וכן בכל היורשין והיה בתחלה א' מבני הזקן בכור לעולם הדין כן שזוכין אלו הבאין מחמת הבכור בחלק הבכורה שלו ואע"פ שלא בא לידו בחיים חיותו לא הוי כראוי הואיל והוא היה הבכור ואלו באין לירש מכחו וגם מורישין ממש אף הוא מת בתיי הזקן וזהו עיקר חידוש הדין שבא להשמיענו והדין דין אמת הוא וכ"כ בסמ"ג עשין צ"ו ושם הגי' אבי אחד מן האחין כגי' הטור והיינו הך למאי שנתבאר דלעולם כן הדין בחלוקת בני אחין עם בני אחי האב או עם מי שיחלוקו ואבי אחד מהאחין היה בכור אלו הבאין מחמת הבכור זוכין בחלק בכורה אע"פ שמת זה הבכור הבאין מחמתו בחיי אביו. וכ"כ רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ה בן ובת שיורשין אביהם אם היה אביהם בכור נוטלין פי שנים בנכסי אבי אביהן כך דקדק רב אלפס פירש ואפילו מת אביהן בחיי אבי אביהן ע"כ וזהו הדין המוסכם שזכרנו דהוא נלמד מהתוספתא ומדהכא וא"כ זה הדין לעולם הוא עד סוף כל היורשין ולזה היה ג"כ כוונת הרמב"ם ז"ל. שוב ראיתי אחרי כותבי שגם הב"ח סי' הנ"ל פירש כעין זה ופי' א"נ באו בני אחי האב מזרעו של א' מבני הזקן לחלוק עם שאר יורשין שבאו ג"כ משאר בניו אם היה אחד מבני הזקן בכור וכו'. והיינו הך דאמרן:
העבודה שיכול אלא שאינו רשאי. משמע מהכא דבמתנה אף דמה שעשה עשוי מ"מ בחלק בכורה אסור לכתחילה משום לא יוכל לבכר והשויית הבכור לאחין נמי בכלל הוא. ואפשר דכוונת ר' אלעזר לומר שאינו רשאי משום מדת חסידות ולא דעובר על לא יוכל לבכר בהשויית הבכור לאחין וכעין דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי מעוברי אחסנתא וכו' בדף קל"ג ע"ב וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' נחלות הל' י"א דמשום מדת חסידות הוא ומשמע דעל כל מה שנזכר שם בפרק זה קאמר דלא חילוק כלום:
אמר לון אם לזכרון דברים וכו'. וכן אמר ר' יוחנן התם בפרקין דף קל"ה ע"ב תיבדק הכי הוי המסקנא:
ארכביה אתרי ריכשי ברקי. הכא לא מייתי אלא פירושא דר' חזקיה ובקידושין פליגי בה דאיכא מ"ד דס"ל לייפות כחו נתכוין וכסברת רב אשי בקידושין התם ובמכילתין פ' חזקת דף נ"א ע"ב וכבר בארתי בקידושין דמה שפי' המפרשים בהא דלא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה כשינויא דרב אשי אלא כרב המנונא דאינו עולה אלא כפי שי' הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת שם ולא כשי' רש"י ז"ל בקידושין וכבר ישבתי שם גם לפי שי' רש"י ז"ל דמוכח הסוגיא דקידושין דהאי תלמודא כפי פירושו וההיא ארכביה אתרי ריכשי דהתם בפ' מי שמת דף קנ"ב ע"ב אינו ענין לכאן דהתם במתנת שכ"מ שיש בה קנין קאמר וההיא דהכא במתנת בריא איירי ושם בארתי ג"כ מזה דאפי' למ"ד בשכ"מ אמרי' ליפות כחו וכעין ההיא דר' יוחנן דלעיל מ"מ בבריא יש סברא לומר דאי ליפות כחו נתכוין הוי ליה למיכתביה שטר מתנה באחריות מפורש ושפיר הוי יפוי כח לכל מילי וע"ש:
אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. והכי איפסיקא הלכתא התם. וכבר בארתי בפנים במתני' בענין חילוקי הדינים בפסק הלכה זו וכן במתני' דלעיל דאתיא כר"י בן ברוקה ועל דרך הרמב"ם ז"ל. ובתוספתא סוף פ"ז ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין כיצד אמר על בת הבן בין הבנים ועל בן הבת בין הבנות דבריו קיימין ופשוט הוא דהיינו הך ולפיכך לא הוצרכו הפוסקים להביא זה. ודעת גדולי הפוסקים דלענין בן בין הבנים יש חילוק בפסק הלכה זו דדוקא באומר אבל בכותב כל נכסיו לבן בין הבנים לא עשאו אלא אפטרופא כדשמואל בדף קל"א ע"ב כדכתב הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ס ז"ל בהל' נחלות פ"ו הל' ב' ובפ"ו מזכייה ומתנה הלכה ב' שכתב וכן הכותב כל נכסיו מתנה לאחד מבניו בין שהיה בריא בין שהיה שכ"מ וכו' לא עשהו אלא אפוטרופוס. ומשימע דדבריו כדעת הרשב"ם ז"ל בזה דדוקא בלשון מתנה אבל אם כתב בלשון ירושה קנה דאף מדבריו בהל' נחלות לכאורה לא הוה משמע כן ע"ש מ"מ הוא ז"ל סמך על מ"ש כמו שביארנו בהל' זכייה ובהדיא כתב שם הכותב כל נכסיו מתנה. והרב בעל הגהה כתב בסי' רמ"ו סעיף ג' על דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם וי"א דדוקא שכתב לו בלשון מתנה וכו' וכבר אפשר לומר דזהו דעת הרמב"ם בעצמו בענין החילוק בין מתנה לירושה. וכן נראין דבריו להמעיין בפ"ט מזכייה הל' ה' וכן הוא דעת הרי"ף דבשכ"מ שכתב לשון ירושה קנה:
מאי טעמא דרב וכו' אמר ר' יוחנן בן ברוקה. כבר כתבתי בפנים דלפי הסוגיא דכתובות צ"ל כרשב"ג וכן נראה דלא שייך ר"י בן ברוקה להא דאיירי הכא ומ"מ יש לקיים גי' הספר דהכי קאמר וכן סבירא ליה לר' יוחנן דהלכה כרשב"ג דכתובות ומטעמיה דרב דהא דקאמר לעיל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה וא"כ הוה לכאורה דלא כטעמיה דרב אליבא דרשב"ג שהרי לר"י בן ברוקה ודאי דגרסינן בפשיטות דמתני' דכתובות אינון ירתון וכדמשמע נמי מהבבלי דף קל"א ע"א בהאי ענינא דקאמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי. אלמא דהדר ביה רבי ומשום דלמאי דקי"ל כר"י בן ברוקה שפיר מיתני התם אינון ירתון וא"כ אין אנו צריכין לטעמא דקאמר לעיל מפני שכח ב"ד מיופה מפני שהוא תנאי ב"ד לענין כתובת בנין דכרין דהא מדינא הכי הוה וע"ז קאמר הש"ס דאפ"ה שמעינן מדאמר ר' יוחנן בכתובות בדין הוא להיות קיים וכו' אלמא דס"ל כרב דאלמוהו רבנן לתנאי ב"ד בענין ירושת הבעל. ודע דכל זה לר' יוחנן הכא דאמר סתמא הלכה כר"י בן ברוקה אבל למאי דקאמר הש"ס בסתמא ואפי' כמ"ד ירתון כח ב"ד מיופה משמע דהמסקנא דמתני' דכתובות דכ"ע היא ואפילו כרבנן דר"י בן ברוקה וכדפרישית דשאני התם דמשום תנאי ב"ד הוא ולפ"ז איכא למימר דגם לר' יוחנן בן ברוקה בכתובות בנין דכרין טעמא משום הכי הוא אבל בעלמא בבריא אפי' ר"י בן ברוקה מודה דאינו יכול להוריש לבן בין הבנים ומכאן הביא הרמב"ן ז"ל ראיה לדעת הרי"ף ור"ח ז"ל וכן הרבה מהגאונים דס"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר"י בן ברוקה לא איפשיטא וא"כ אינו יכול להוציא הירושה משאר הבנים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ב בהל' זכייה ובפ"ו דנחלות הל' ד':
התיב ר' בא בר ממל אם אומר את שאין יורשת אשה דבר תורה וכו'. מה דפרישית בפנים לקיים גי' הספר הוא. אבל הנכון דאין אנו צריכין לדחוק בזה דתיבת שאין ט"ס הוא בכאן ואגב שיטפיה דלקמן הוא ושגוב וכו' דהתם שייך לזה אם את אומר שאין וכו' וטעו והדפיסו באלו שתי הבעיות דר' בא ודר' המנונא נמי שאין. ויורשת היינו ירושת אשה שהבעל יורשה לפי לישנא דהאי תלמודא כדלקמן גבי שגוב ופינחס. ולפ"ז מתפרשין אלו התיב ר' בא ור' המנונא כפשטן דלמ"ד ירושת הבעל דבר תורה הקשו ומשני כדפרישית בפנים:
ושגוב הוליד את יאיר וכו'. זהו כדרשת הברייתא התם בדף קי"ב ע"א דלענין ירושת הבעל מידרשא דמקרא נפקא לן והתם דחי לה דאימא דיאיר זבן מיזבן ופינחס דנפלה ליה משדה חרמים וכו' וכבר הוזכר לעיל מזה דלא אתברר התם דירושת הבעל דאורייתא וסמכו הפוסקים הסוברים דרבנן הוא על הסוגיא דריש פרק הכותב דאיפסיק הלכתא כרשב"ג ולאו מטעמיה כמבואר ועיין במה שנתבאר ריש פרקין ד"ה חכמי הגוים ובדף קי"ג שם מייתי להמימרא דר' אבהו דדריש מהאי קרא שאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק מנין ליאיר שלא היה לו לשגוב אלא מלמד שנשא שגוב אשה וכו' ומשמע דלא תפס סתמא דהש"ס לדרשה זו דאיכא למידחי ולומר כדרשת הברייתא מלמד שנשא יאיר אשה וכו' והיינו דאיצטריך ליה למיפסק הלכתא בדף קכ"ה ע"ב אמר רב פפא הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואע"ג דלכאורה לא אשכחן פלוגתא להדיא בזה. וכבר מוסכם הוא מדעת רוב הפוסקים דמלוה הוי ראוי לגבי ירושת הבעל כמו לגבי בכור ואין הבעל יורש ממלוה שאין הבכור נוטל פי שנים ובחידושי הרמב"ן ז"ל מביא גירסא בשם השאלתות פ' וירא בלק דגריס בהדיא הלכתא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואין הבעל נוטל במלוה ומסוגיא דהכא נמי משמע כן דלא למדו לבעל שאינו נוטל בראוי אלא מבכור כדאמר ר' יוסי בר' בון ואם כן דינו כבכור לענין מה דנקרא ראוי. ואפשר דאף הרמב"ם ז"ל לא זכר כלום מדין מלוה גבי בעל דעתו ג"כ כשאר גדולי הפוסקים ומש"ה כתב בהל' ט' פרק א' מנחלות שהוא יורש נכסי אשתו שבאו לירושתה והוחזקו. וסמך על מה שביאר בפ"ג גבי בכור מה הן הוחזקו:
אמר ר' בא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים וכו'. הנ"י פירוש דר' בא בר ממל כשמואל דהתם ס"ל דפליגי רבנן עליה דרשב"ג דאפילו לא היה נוהג כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו כדאמר לא תיהוי מעבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא. ופי' שם על עצמותם בעבור בניהם שהם עצמותם. אבל קשה דהא ר' בא בר ממל גופיה אמר להו להני קקו פדיפטי הבו לי מה דיהבית לכון דלא אמר אביכם אלא כשתהיו נוהגין כשורה וא"כ כרשב"ג ס"ל ושמא י"ל דלהפחידם אמר כן שלא יתבעו ממנו החצי שניתן לו אבל לא שיטול מהם חלקם דהלכה כחכמים וכדמפרש שמואל:
זיכה בה לאחר. פירשתי בה כפי' הרשב"ם ז"ל ועיין לקמן ד"ה דייתיקי מה שכתבתי שם בס"ד:
אם היו מוחזקין בו שהוא בנו וכו'. כדברי התוספתא שהבאתי כך אזלא הסוגיא דקידושין שם. וגרסינן תו התם אית תניי תני על קדמייתא נאמן ר' חזקיה ר' זריקן בשם ר' הונא היו מחזיקין אותו שהוא משפחתו נאמן ופירשתי שם דר' חזקיה לפרש להאי אית תניי קאי דבעי למימר דאפי' בקדמייתא אם היו מוחזקין בו שהוא בנו ואמר עליו שאינו בנו נאמן ופליג אתנא דתוספתא דס"ל אינו נאמן ואפילו לר' יהודה דס"ל האומר בני זה ממזר הוא נאמן משום דר' יוחנן מפרש התם לעיל למילתיה דר' יהודה לתת לו הוא דנאמן אבל לא ליקח ממנו וכדפרישית שם וכלומר באופן שאינו מפסידו מירושתו הוא דנאמן עליו לומר ממזר הוא וכגון דמחזיק לנו בבנו אלא שאומר שנולד לו מחייבי כריתות אבל אם כשהוא אומר עליו ממזר הוא מפסידו מירושתו אינו נאמן להוציאו מחזקתו ועלה מייתי הברייתא דתוספתא שהיא כדברי ר' יוחנן וכדאמר ר' חזקיה שם עוד היא מתניתא. אף אנן נמי תנינא היו מוחזקין וכו' ולאית תניי דקאמר נאמן ומשמע דפליג מפרש לה ר' חזקיה בשם ר' הונא דלא פליג אלא דבכה"ג מיירי כגון שהיו מחזיקין אותו שהוא בנו משפחתו והיו מחזיקין אותה במשוחררת ובנו הוא ועכשיו אומר שלא שחררה ואין זה בנו בהא הוא דאמר האית תנייא דנאמן משום דלא מפיק ליה מחזקתו אלא שהם טעו וקסברי שהוא שחררה ואין זה אלא גילוי מילתא בעלמא ועוד דלא משוי ליה לממזר אלא לעבד ואיכא למימר דבכה"ג אפי' לרבנן נאמן הוא. ע"כ דבריו שם. ולפ"ז הוה מסתייעא מהאי סוגיא להדעות הסוברים דאף לר' יהודה אינו נאמן לאשווייה ממזר לפוסלו ולהפסידו מירושתו כ"א דוקא בדאיכא בכור והוא דעת בה"ג שכתב בהל' מילה וז"ל האומר זה בני ממזר אינו נאמן דכי קיימא לן כר' יהודה דאמר נאמן היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור אינו נאמן דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא האומר על התינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כר' יהודא דכיון דקאמר על בריה דזוטא מגדול בכור הוא פסלינן לגדול ומגו דהימניה רחמנא לאבחוניה לבוכריה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור לא מהימן דליכא יכיר דתליא רחמנא בגוויה לא מהימן ולא הוי ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר רוב בעילות אחר הבעל עכ"ל. והביאו הרמב"ן ז"ל בחידושיו בשמעתתא דשלח ר' אבא בדף קכ"ז וקכ"ח. וכן ראיתי בכ"י אחד מכונה בשם ספר המכריע והוא מריא"ז הזקן ז"ל דפסק כדעת בה"ג וראיתי שם שברוב המקומות ממש רובו ככולו מכריע הוא נגד גדולי הפוסקים הרי"ף ור"ח ז"ל. וכבר יש לנו מכריעים מגדולי האחרונים ז"ל המאירים עינינו וכמו שכתב שם הרמב"ן ז"ל עד דברי בה"ג ואכתי לא דייקא דהא איפסיקא התם הלכתא כרב נחמן בר יצחק וכדפסק רבינו הגדול ז"ל עכ"ל ר"ל כר"נ בר יצחק דפ' החולץ דף מ"ז. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפט"ו מא"ב הל' ט"ו לענין לפוסלו וכן להפסידו מירושתו נאמן הוא בכל מקום ואפי' בשאינו נאמן לפסלו כגון שיש להבן בנים כדכתב בפ"ד מהל' נחלות הל' ב' אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא ירשנו ויראה לי שאפילו היו לבן בנים אע"פ שאינו נאמן וכו' לענין יחוס נאמן הוא לענין ירושה. וזהו כפשטה של הברייתא דאית תנייא בקידושין דאזלא כסוגיא דהחולץ שם וכסוגיא דפירקין הנזכר. וההיא דר' חזקיה ר' זריקן וכו' דהתם נראה לפרש ג"כ אליבא דהלכתא דלא באו לפרש האית תנייא וכדנראה לכאורה דר' חזקיה גופיה קאמר לעיל עוד היא מתניתא כמו שמובא לעיל אבל מהא לא דייקא דר' חזקיה דלעי קאמר לפי הברייתא דהתוספתא ועלה קאמר אית תנייא דפליג ארישא והשתא מפרש לה להסיפא דתוספתא היו מוחזקין בו שאינו בנו ובשעת מיתתו אמר שהוא בנו נאמן וקאמר ר' חזקיה בשם ר' הונא כגון שהיו מחזיקין אותו שהוא משפחתו ולא היו מחזיקין בו לבנו ועכשיו אומר ששחררה והוא היפוך הפירוש שפירשתי שם ונכון הוא ומכאן ראיה נמי לסברת הרמב"ם בפ"ד שם הל' ו' ע"ש דבענין ירושה נאמן הוא כדכתב הה"מ שם דבמקום שיש לו חזקת כשרות אמרי' מגו לפי שיש בידו להנחילו את נכסיו במתנה והוא ז"ל כתב שם אם ת"ח הוא או אדם כשר וכו' וטעמא שחזקתו אינו משקר ולמד זה מדאמר בתוספתא וקאמר בשעת מיתתו וכו' נאמן ופירשו התם דעל בנו מן השפחה הוא ומהאי טעמא נמי כדאמרי' בעלמא אין אדם משקר בשעת מיתה וכן כיוצא בזה ואין להאריך יותר:
כגון אילין נפתאי וכו'. ובבבלי פירקין דף קכ"ז ע"ב לא אמרו האי סברא אלא ארישא אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן דמשמש לי כעבדא קאמר. וחילופיה אבית המכס וכו'. ונראה דה"נ לאו אבית המכס קאי דמשום זה לא יהיה מפסיד לתת המכס בחנם אלא האי אית תני תניי רישא דהך ברייתא היה עומד בצד המכס בתוס' הוא דקאמר התם היו מוחזקין בו שהוא עבדו ובשעת מיתתו אמר בני הוא נאמן ועלה קאמר כגון אלין נפתאי וכו' דמשמש לי כעבדא קאמר והויא כדהתם:
האומר יינתנו נכסי לפלוני והוא כהן וכו'. הך ברייתא הובאה התם בפרקין דף קל"ח ע"א ובכמה מקומות ומיתפרשא כפי האוקימתא דהכא ומדאמרינן בפ' השוחט דף ל"ט ע"ב בדין הוכיח סופו על תחלתו זה היה מעשה בקיסרי ולא אמרי בה לא איסור ולא היתר איסור משום כבודן דרבנן ולא היתר משום כבודו דרשב"ג פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' זכייה הל' ג' דהוי הדבר בספק כדכתב הה"מ שם ויד המוחזק על העליונה וכן פסק בפ"ה מתרומות הל' ו' דאין אוכלין העבדים בתרומה ולחומרא וגרסי' להא דפ"ק דגיטין הל' ה' וכאן מבואר ביותר:
דייתיקי מבטלת דייתיקי. ז"ל התוספתא בפ"ח הכותב דייתיקי יכול לחזור בו מתנה אין יכול לחזור בו איזה הוא דייתיקי תהא לי לעמוד ולהיות שאם מתי ינתנו נכסי לפלוני איזו היא מתנה מן היום ינתנו לפלוני. הכותב דייתיקי עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו ע"כ. ורישא דהתוספתא הוא הדין דהכא דגריס להאי ברייתא בשם רשב"ג. והיינו דכי אתא רב דימי התם בפרקין ועיקרה בפרק מי שמת דף קנ"ב ע"ב דאמר דייתיקי מבטלת דייתיקי. אלא דבלשון מתנה גבי שכ"מ לא איפסקא הלכתא כהתוספתא ופלוגתא דאמוראי התם כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה דאמר רב הראשון קנה ושמואל אמר השני קנה ופסקו הפוסקים כוותיה דשמואל דלעולם מתנת שכ"מ היא ויכול לחזור בו וכר"י ור"ל תריהון דאמרין הכא דכל שאלו יבריא וכו' חוזר אף במתנתו וכדמוכח מהאי עובדא דלקמן וה"נ קאמר רב נחמן בשמיה דשמואל התם לעיל דף קנ"א ע"א גבי אימיה דרמי בר חמא וכו' דהוי כעין האי עובדא כל שאילו עמד חוזר במתנתו וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מהל' זכייה ומתנה הל' ט"ו וזה פשוט ולא כתבתי לכל התוס' אלא להתלמד דהסיפא דהתוספתא הלכתא היא והיא סיפא דהמתני' זיכה בה לאחר וכו' דבריו קיימין וכן להתלמד הפירוש במתני' וכדברי הרמב"ם דדברי התוספתא ודאי אינן מתפרשין בענין אחר אלא דהכוונה כשזכה מחיים ביו הוא המקבל מתנה ובין אחר שזיכה לו ע"י אחר ואמר תזכה בזה בשביל פלוני אינו יכול לחזור בו וכן פירש הנ"י המתני' וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מזכיה הל' כ"ד מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו וכו' ה"ז אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך ואם זכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין כל הדברים שבה קיימין ככל מתנת שכ"מ. רצונו לומר דברישא לא מהני לא עדים ולא קנין ביפוי כח וכוונת דבריו נתבאר ממה דכתב לעיל בפ"ח הל' י' מתנת שכ"מ שכתוב בה קנין בין שהיתה במקצת נכסיו וכו' והרי המתנה בטילה ואם קנו ממנו כדי ליפות כח המקבל וכו' הרי היא קיימת וזהו דיניה דשמואל דף קנ"ב ע"א והוזכר לעיל. ובהל' ט"ו שם כתב שייר כלום לעצמו וכו' שמתנת שכ"מ במקצת צריכה קנין בין עמד בין לא עמד כדמסיים שם דמיירי שנתן סתם אבל נתן המקצת בפירוש במתנת שכ"מ א"צ קנין וכו' ואם היה בה קנין לא קנה אא"כ היה מיפה כחו וכדמסיק התם לשמואל במיפה את כחו. למדנו מזה לדעתו ז"ל דכשנראה בפירוש שהוא מתנת שכ"מ והיינו שאינה אלא לאחר מיתה הקנין מגרע בשהוא כתוב בשטר אא"כ מוכח שליפוי כח בלבד כתב לו כן כגון שכתב וקנינו ממנו מוסיף על המתנה וכל זה הוא לענין אם יקנה או לא יקנה כלל המקבל מתנה אע"פ שאין השכ"מ חוזר בו אלא יטלו היורשין אבל לענין חזרה עדיין לא למדנו וזהו מבואר בדבריו לקמן וזה אם כתב לו בפירוש שהקנה לו מעכשיו מחיים א"כ לאו דין מתנת שכ"מ יש לה אלא כמתנת בריא כדביאר אח"כ בדבריו בהל' י"ח אל תטעה בשכ"מ שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו והקנה מחיים שאין זה מתנת שכ"מ אלא כשאר כל מתנות הבריאים שאם הגיע השטר ליד המקבל או שקנו מיד הנותן קנה הכל ואין יכול לחזור בו. מבואר הוא שדעתו ז"ל כרוב גדולי האחרונים שחולקין על הרי"ף ז"ל כמו שנתבאר בפ"ק דמציעא דס"ל דאפילו בשטרי הקנאה לא קנה עד דמטא שטרא לידיה אלא דס"ל להרמב"ם דבשטר שיש בו קנין לא בעינן עד שיגיע השטר ליד המקבל וזהו דבריו כאן כשיש למתנה זו דין מתנת בריא והיינו שהקנה לו מחיים ואם היא בפירוש מתנת שכ"מ בזה ביאר דבריו לענין חזרה בפ"ט הל' ט"ו והל' י"ו שכתב שם אבל שכיב מרע שכתב וזכה וקנו מידו אין לאחר קנין כלום ואינו יכול לחזור בו וכו' בין שנתן הכל בין שנתן מקצת. ביאר בכאן שאם קנו ממנו בקנין גמור וזיכה לו ג"כ המתנה בשטר אין חילוק בין אם היא בכל או במקצת ואין יכול לחזור בו. והשתא נמצאו דבריו מבוארין בדינא דמתני' מה שכתב בהל' כ"ד וכ"ה דברישא שהקנין שכתוב בה היה ליפוי כח בעלמא ובודאי אם הגיע ליד המקבל והוא לא היה חוזר בו קנה מצד היפוי כח של הקנין כנזכר לעיל אלא לענין חזרה יכול הוא לחזור בו ולפיכך אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך וחזר בו אבל אם זכה בה לאחר מחייו וא"ל תזכה בו לזה הפלוני כל הדברים שבה קיימין פירוש בין אם כתוב שם מקצת נכסיו בין שכתוב כל נכסיו וזהו דסיים ככל מתנות שכ"מ וכלומר המבוארים לעיל. ואין לנו לכפול ולחזור בדברים ביותר כ"א מזה נבין דדברי הה"מ בענין שרצה לפרש סוף דבריו קשים לי להבין והסמ"ע פי' לסוף דבריו ואם זכה בה לאחר דר"ל שרצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי' הרשב"ם וכו' ומי יתן והיינו יכולין להבין הפי' הזה בדברי הרמב"ם ואם דדברי הרשב"ם הם נראין כן וכמו שהעתקתי בפירוש המשנה דברי הרמב"ם אינם סובלין כלל וכלל לפירוש הזה. ובעיקר דעת הרמב"ם שביאר הה"מ שאם היה בו קנין גמור זכה בהן ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה זהו ודאי אמת לדעתו ז"ל וכמו שנתבאר לעיל. ועיינתי בדברי הריב"ש ז"ל בתשוב' סימן קס"א שהביא הכ"מ וכן בב"י בבד"ה סי' ר"ן וראיתי שעיקר דבריו שם לחזק הסברא לדעת הרמב"ם דבשטרי הקנא' לא בעינן עד דמטי לידיה ולא כמו שרצה הנ"י לבאר דעת הרמב"ם בזה ודברי הנ"י תמצא בפ"ק דב"מ בשמעתתא דמצא שט"ח ומה שכתוב בכ"מ בסוף פ"ק ט"ס הוא. סוף דבר דנראה אחר העיון שדברי הרמב"ם הם ממש כדברי רבו ז"ל והה"מ זכר מקצת דברי הרב מיגא"ש ז"ל ולא ביארן. והילך דברי הר"י הלוי מיגאש ז"ל בפירו' המשנה מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' פירוש צוואת שכ"מ קשורה על יריכו ה"ז אינה כלום פי' שכיון שלא ציוה בפיו וגם לא צוה בשעת מיתתו שיעשו מה שבאותה דייתיקי ואינה הקנאה מחיים בקנין כדי שנאמר שעבד נפשיה משעת קנין לפיכך אינה כלום שיש לומר כתבה לצוות בה ואח"כ חזר בו ולא רצה ליתנה ולא לצוות בה אבל אם זיכה בה על ידי אחר כגון שאמר זכה בצוואה זו לפלוני כאלו צוה בפיו שיעשו מה שכתוב בה לפיכך דבריו קיימין עכ"ל. מזה נראה ונבין כל דברי הרמב"ם בדין זה וכפי אשר נתבאר דעתו מכל מה שהבאתי לעיל ודי בזה:
ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשיו. וכן אם עומדין להתלש כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' זכייה ומתנה הל' י"ג היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין דכל העומד ליבצר כבצור דמי ויתבאר מחלוקי דינים בענין זה במקומו פרק ו' דשבועות בס"ד:
האומר שדה פלונית נתתי לפלוני וכו' לא אמר כלום. ובתוספתא גריס האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו תהא שלו והרי היא שלו הרי היא שלו יטול פלוני נכסי ויקנה פלוני ויחלוק פלוני בנכסי ויזכה פלוני בנכסי הרי זו במתנה תנתן לו רבי אמר זכה וכו'. לפי גי' זו אם במתנת שכ"מ מיירי שפיר הוא דבשכ"מ מהני בין בלשון עבר בין בלשון להבא וכדאמר רב ששת התם בפ' דלקמן דף קמ"ח ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ט מזכייה הל' ג'. ובפ' השולח בבבלי דף מ' ע"ב לא גריס אלא רישא דברייתא האומר נתתי שדה לפלוני וכו' הרי היא שלו ומשמע דוקא בלשון עבר משום דהתם במתנת בריא איירי וזהו כדעת הרמב"ם דמחלק בין בריא לשכ"מ בזה דבבריא לא מהני שום לשון להבא וכמו שהעתיק הוא ז"ל ברייתא דגיטין בפ"ד מזכייה הל' י"א. ומ"מ צ"ל דעירבוב הגי' איכא הכא או דחסר כאן ואחר לשונות העבר גרסי' הרי היא שלו תהא שלו יטול פלוני ינחל וכו' לא אמר כלום משום דלשון להבא הן ובמתנת בריא איירי הרישא וכ"נ לכאורה מדסיים וכופין את היורשין וכו' דמשמע דה"ק ואם שכ"מ הוא כופין וכו'. והרמב"ם לא העתיק הא דכופין וכו' כ"א בדין דשטר שחרור בעבד דגריס בתוספתא ג"כ וכופין את היורשין וכו' כתב הוא ז"ל כן בפ"ו מהל' עבדים סוף הל' ד' צוה ואמר שחררוה כופין את היורשין לשחרר אותה והן דברי התוספתא ופשוט הוא דגם במתנה הדין כן:
חזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתימון. לפי פשטה דהתוספתא מתפרשת דהכותב צוואה בלעז מהני דבכל לשון שציוה ה"ז כמתנה והמלה דיאתימון בלע"ז דיסטימינט"א והיא צוואה וקיום הדבר וכן נמצא דוגמתו לקמן בפ' כל הנשבעין משלחין דיאטיגמתן אלא דנראה דריב"ל היה מתמה על ששינה הלשון ממה ששנוי בתוספתא לעיל דכל הדינים בלשון דייתיקי שניים שם ואם כוונת רשב"ג על איזה ענין אחר הוא ועל זה חזרתי על כל בעלי לשונות ולא אמרו לי דבר:
האומר יינתנו נכסי לפלוני וכו'. באחריך מיתוקמא וכדפירשה רבי יהושעיה אבי המשנה בפ' הכותב והבאתי שם דמכאן תירץ הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות לקושית בעל המאור ז"ל מהתוספתא. ודברי רשב"ג דהתוספתא כאידך ברייתא דהתם בפרקין דף קל"ז ע"א דמיתוקמא בלכתחילה:
נסבין רברבייא מאה גרבין וכו'. מה שנסתפק לו לר' ירמיה משום דבמתני' קתני נשאו גדולים ישאו הקטנים ואם אמרו קטנים וכו' אין שומעין להן וס"ד דהכל בלאחר מיתת אביהן איירי וישאו הקטנים ג"כ מתפוסת הבית אבל לא כדרך שנשאו הגדולים ממש ופשיט ליה דליתא אלא ממש ישאו הקטנים כמו הגדולים וסיפא ואם אמרו וכו' אם נשאו הגדולים בחיי אביהן הוא דקאמר:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא