Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המניח. ואפילו אינה ממלא וכו'. כדפרישית בפנים דס"ל לר' לעזר שאין דרך אדם להיות מניח כלים בר"ה ואם הניתן איהו הוא דאפסיד אנפשיה אם העובר עליהן שברן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים וכדאמרי במערבא משמיה דר' עילאי בבבלי דף כ"ז ע"ב. ואפי' אינה נתונה בקרן זוית ואינה באפיל' כאוקימתא דר' יוחנן ודשמואל התם. וזה דוקא בשאין לזה רשות להניח כליו בר"ה אבל במקום שיש לזה רשות להניח כליו וכהאי אוקימתא דרב פפא התם בקרנא דעצרי דבכה"ג חייב הוא אם שברה ומ"מ אם היה במקום אפילה פטור שהרי אנוס הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מנ"מ הלכה ז' ע"ש. וכך מתפרשים דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל. והא דכתב הרא"ש ז"ל מדמתמה גמרא לימא רבא כשמואל ס"ל אלמא ליתא לדשמואל וכו' וכ"ש דליתיה לדרב היינו בגוונא דלאו ברשות קעביד האי שהניח כליו. וליתא דקאמר דל"צ לאוקמתייהו בכה"ג. וזה מוכרח בפי' דבריהם שהרי התוספ' ד"ה ושמואל אמר וכו' כתבו הטעם דבאפילה פטור משום דאונס גמור לא רבי רחמנא מפצע וגו' שיהא כרצון דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון וכו' ע"ש. והרי הרי"ף והרא"ש מביאין לעיל בסוף פ"ב לההיא דירושלמי להלכה. ומהיכי תיתי לומר דהרי"ף והרא"ש ס"ל לחלק בין מקום אפילה לישן ראשון ופליג אסברת התוס' שהחליטו דאפילה אונס גמור הוא. וראיתי למהרש"ל בפרקין סי' ב' שהאריך להוכיח ולפרש דברי הרי"ף והרא"ש דס"ל דליתי' לדשמואל והעלה שם דבקרנא דעצרי אפילו באפילה חייב וחולק על הרמב"ם והטור בזה ואינם דברים מוכרחים. ואנו רואים שהטור לא היה מפרש דברי אביו ז"ל כן. גם מה שהביא שם קצת ראיה מהאי ירושלמי דאם באפילה פטור ק"ו לישן ומה היה צריך להשמיענו. זה תמוה דהירושלמי לפרושי מתני' קאתי דקתני בין ישן ומוקי לה דווקא בשניהם ישנים וכו' כדאיתא בסוף פרק דלעיל. ובירושלמי לא הוזכר כלל דין דאפילה נלמוד ממנו ק"ו. ואדרבה משם ומדברי התוס' ראיה לדברי הרמב"ם והטור כמ"ש וכן נראה מדברי הרשב"א ואין להאריך בזה. ובממלא כל ר"ה ודאי לכ"ע פטור ואפילו במקום דברשות קעביד וכמסקנת הפוסקים ומכאן נמי הוכחה דאין לנו לפרש דברי הרא"ש דליתיה לדשמואל כלל שהרי הוא ז"ל כתב ג"כ וכ"ש דליתיה דרב אלא ודאי אהיכא דלאו ברשות קעביד קאי. ובענין ממלא בר"ה אם מותר לו לשבר בכוונה או דוקא דרך הליכה עיין בדיבור דלקמן מה שכתבתי בזה בס"ד:
היתה ממלא כל רשות הרבים וכו'. מלישנא דהאי ש"ס משמע דבכל הסוגיא מיירי בחדא חבית שהיתה ממלא וכדנקט נמי לעיל בהאי לישנא שתהא נתונה. אינה ממלא וכו'. ואם דלכאורה אין נ"מ בזה מ"מ כי דייקינן נ"מ לדינא איכא דמלישנא דהש"ס דילן בממלא ר"ה כולה חביות א"כ נהי דפסיד' ליכא כדבעינן למימר לקמן מ"מ טירחא איכא אם היה צריך לסדרן זה על זה כדי שיוכל לעבור וכדמשמע מדברי התוס' דקרו לכה"ג טירחא וללישנא דהאי ש"ס לא משכחת לה למימר נפקותא וטעמא משום טירחא דהא בלאו הכי אי אפשר לו לזוז אותה ממקומה למקום אחר שלא יעשנה בור ויתחייב הוא בתקלתה אם יוזק בה אחר ועיקר הבעיא דהכא משמע דה"פ אם יטילנה וכו' כלומר הא ודאי לא מצית אמרת שיטלינה ויתננה למקום אחר שלא יעשה הוא בור והא לא מיבעיא לן אלא יטול המקל וכו' כי קא מיבעיא לן אם מותר לו לשברנה בכוונה ובידים ממש דעביד אינש דינא לנפשיה או יעבור עליה וכלומר לשברן בכוונה אסור אלא בדרך הליכה הוא דשרי ואם נשברה נשברה. ורצה לפשוט מהאי ברייתא ודחי לה דשאני התם דאיכא פסיד' ואם במועד עכ"פ טירחא איכא ליזל קמיה דיינא אבל הכא לא פסידא ולא טירחא איכא ואם הוא צריך לעבור דרך שם יעבור ואם נשברה נשברה ובמקל בכוונה לא ישבור דלא עביד איניש דינא לנפשי' במקום דאפי' טירחא ליכא. ועכ"פ שמעינן דפסידא ודאי לא שייכא בדינא דמתני'. ורש"י ז"ל פי' דף כ"ז ע"א הא שובר חייב ואוקמא רב לעיל בממלא אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה במקום פסידא ולכאורה קשיא דמאי פסידא שייכא הכא להאי ומי הכריחו ז"ל לפרש דפריך אתרווייהו דילמא ארב נחמן לחוד הוא דפריך דהכא פסידא ליכא וטירחא הוא דאיכא לסדרן זע"ז ואפ"ה דוקא נתקל קתני וקשיא לרב נחמן וכן פירשו התוספות שם ד"ה טעמא דנתקל וכו' דלאו לתרווייהו פריך. ואפשר ליישב לדעת רש"י דס"ל דבממלא שייך פסידא דאדהכי שיסדר חבית זע"ז או שיעבור בדרך אחרת יתעכב ויפסיד עסקיו וכיוצא בזה והא דהכריחו לפרש כן י"ל דלמד זה מרב פפא לעיל דאמר אי כרב מאי אריא נתקל אפי' נשבר נמי ומאי קשיא ליה דילמא רב כר' יהודה ס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום טירחא אלא במקום פסידא דוקא והילכך נתקל דוקא. אלא ודאי דהכא נמי שייכא פסידא ואי נתקל דוקא אתייא מילתי' דרב דלא כתרווייהו כנ"ל לדעת רש"י ז"ל. מכל הלין משמע דדעת רש"י לפרש דאין חילוק בין שברו דרך הליכה לשברו בכוונה בממלא והכל נכלל בעביד אינש דינא לנפשיה. אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן וכמה שלמדנו מדבריו בנ"מ שכתב שם בדין אם ברשות קעביד ואם היתה אפילה או שמילא כל הדרך כדים פטור על שבירתה וכו' על שבירתה דקאמר היינו בדרך הליכה דוקא שהרי בהל' חובל פ"ו הל' ה' כתב בהדיא הרי שמילא חצר חבירו וכו' ואם שברן בכוונה אפילו הכניסה בעל הכדים שלא ברשות ה"ז חייב ע"ש וא"כ מכ"ש בגוונא דלעיל היכא דברשות קעביד. וטעמו דגם לפי המסקנא דמסקינן הה"ד אפילו שברה וכו' היינו בדרך הליכתה דאפילו למאי דקי"ל כר"נ דעביד אינש דינא לנפשיה במקום טירחא מ"מ למה לו לשברן בידים בכה"ג יעבור כדרכו ואם נשברו נשברו. וכדמשמע מסוגיא דהכא בהדיא דאף דלא נפשטה הבעיא הכא. וכן למ"ש לעיל דמשמע דס"ל להאי ש"ס דאפילו טירחא ליכא (וזה יש לדחות דעכ"פ יש לו טורח לעבור משם ולהקיף בדרך אחר) עכ"פ למדנו האי סברא מהסוגיא דבמקום שיכול כדרכי לילך ואם ישברו ישברו למה נתירו לשבור בכוונה אפשר שיעבור ולא ישברו וזה מבואר. וגם בסוגיא דהתם למאי דס"ד מעיקרא יש לפרש לדעתו ז"ל דהכי פריך מאי אריא נתקל דוקא אפילו שבר בדרך הליכתה פטור ופריק ליה דאה"נ ואיידי וכו'. אבל לשבר בכוונה לכ"ע לא. ומ"ש הטור בסי' תי"ב ואם מילא כל הדרך כדים שאי אפשר לעבור אפילו שברו בידים פטור במקום דא"א לעבור אפשר גם הרמב"ם יודה בזה ומש"ה הביא הב"י בש"ע דברי הטור אחר לשון הרמב"ם דדעת שניהם שוין בזה:
ותישמע מינה ראה אמת המים שוטפת וכו'. נלמד מהכא בדין מציל עצמו בשל חבירו דחייב הנזכר בבבלי דף קי"ז ע"ב. דדוקא אם בא כבר ההפסד עליו ורוצה להבריח ממנו במה שגורם היזק לחבירו. וכן הדין באנסוהו נכרים לענין זה כמבואר מהני דיני דמייתי. ומה דנקט לשון מותר ואסור לאו דוקא דהא מהאי ברייתא נלמד והתם פטור חייב קתני. ועיקרא דמילתא יתבאר לקמן סוף פרק החובל ובפ' הגוזל בתרא בס"ד:
כיני מתניתא בעל הבור נותן שלשה חלקים. דיניה דר' נתן ובמה דאיכא לחלק לפי הדעות חולקין והסברות נתבאר בפרק דלעיל סוף הלכה ד' ע"ש ד"ה סוג שנתון. וכן יש ללמוד לענין הדין דבעיא דהכא שהרי כאן שניהן גורמין ההיזק הן ישניהן בני תשלומין בשוה הן וכעין דין המוזכר בטור סי' ת"י וכענין שכתב שם בשם הר"ר יחזקיהו וכן בענין שאם אין לאחד מהן לשלם כמבואר הכל לעיל שם:
הניח אבנו בר"ה ובאת רוח וכו'. דינים אלו אינם מבוארים להדיא בבבלי ונתבאר לעיל בפ"ב מהרבה מקומות דנקטינן דבתר תקלה שהניחה אזלינן וכן בדין הבעיא השניה ואחר הראשון הולך דלא מיקרו כאן שותפין בנזק הא למה זה דומה לבור המתגלגל ברגלי אדם שאם הזיק לאחר שנח בעל התקלה חייב הכל. ועיין לעיל פ"ב ריש הלכה ב' בסוגיא דדליל שם נתבאר היטב:
מילתיה דר' יוחנן אמר בור של נזקין פטור על הכלים. עיין לקמן פרק ה' הלכה ז' ד"ה וכשהוא בא. וכן בדין הטיח בצלוחית מתבאר שם:
אמר ר' יוחנן בין בשעת נפילה וכו'. בבבלי דף כ"ט מסיק לה לר' יוחנן נמי הכי דצ"ל לדידיה דבתרתי פליגי וכדיוקא דאביי מדקתני תרתי הוחלק ולקה בחרסיה וכדמפרש רב יוסף התם במתכוין לזכות בחרסיה. וכדמסיק לה הכי אליבא דר' יוחנן. מלבד אליבא דר' אלעזר דמדייק לה התם מהאי ברייתא נשברו כדו וכו' דר"מ מיחייב וא"א לאסוקי התם אליביה דלאחר נפילה לא נחלקו אלא ר"א קמ"ל כדאביי. והכא לא מייתי האי ברייתא. ומפרש לה בהדיא דלאחר הנפילה לר' לעזר אפילו ר' יהודה מחייב וכדמסיק טעמיה אליביה דלאחר הנפילה כמתכוין להזיק הוא דמאחר שהיה לו פנאי לסלקן ולא סילקן כעושה בור השתא ולא פטר ר' יהודה אלא בשעת נפילה משום דנתקל לאו פושע הוא. וצ"ל דדיוקי' דאביי לא דייק לי' לר' לעזר דהכא. וכן התם נמי לא מקשי ליה אלא מהאי ברייתא והאיכא ר"מ והאיכא רבנן ולא מדקתני תרתי במתני'. וכן ע"כ לומר כן אליבא דרב התם דלא ס"ל לפרש כדיוקיה דאביי דאל"כ קשיא עליה דקאמר התם לעיל דבנזקי כלים איירי מתני' אבל בנזקי אדם פטור דקרקע עולם הזיקתו ואי דס"ל כאביי דבתרתי פליגי ובלאחר נפילה במפקיר נזקיו א"כ אמאי מחייב ת"ק בנזקי כלים הא בדאפקרינהו מודה רב לעיל דמבורו למדנו. וזה לכאורה קשיא היא אליבא דרב. אם אנחנו מפרשים דהא דפליגי בלאחר נפילה ובמפקיר אכולה מתני' קאי אם לא נאמר דלא ס"ל לדייק כדאביי אלא כר' לעזר דהכא. ואפשר ליישב אליבא דרב ולפרש דאי ס"ל כדאביי א"כ פליגי בלאחר נפילה בנזקי אדם דלקה בחרסיה ולאו קרקע עולם הוא ואסיפא לחוד קאי. ויש בשיטה זו פירושים הרבה ועיין בספר המאיר וספר המלחמות ואין להאריך. ולענין מסקנא כבר נתבאר דכר' יהודה קי"ל וכדמפרש אביי ורב יוסף התם ור' יוחנן הכא ובנזקי אדם מיתוקמא מתני' ולא בכלים וכשמואל התם:
מודה רבי יהודה לחכמים במפקיר שור וכו'. והא דאמר בבבלי בפ"ק ובפ' ד' יתר על כן אמר ר' יהודה אפילו נגח ואחר הפקיר פטור יתבאר לקמן פ"ד הלכה ח' אי"ה. ועיין לעיל פ"ק הלכה ב' ד"ה מנכסים המיוחדים מ"ש שם:
רב הונא אמר כשנחבט בקרקעו. כדפרישית בטיט ורפש שנעשה מחמתו. ולפי' השני שפירשתי אם דלפי הגי' ורהטת הסוגיא נראה הכי מ"מ יש לפקפק ע"ז. וגי' דהכא לא דמיא לגי' הבבלי דף ל'. ובלאו הכי מה דאמר רב הונא הכא בחיוב כלים אמרה רב התם ורב הונא מחייב התם גם בנזקי אדם בדלא תמו מיא. ודרך הירושלמי בחליפין. אלא דלישנא דאבל וכו' דאמר הכא קשה וצריך ליישבו כפי' הא' שפירשתי. והרמב"ם פסק כהאי מתני' בפי"ג הלכה י"ב ובנזקי אדם למאי דקי"ל. ועכ"פ נלמד מסוגיא דהתם לדידן ולפי הגי' שלפנינו דתמו מיא נמי חייב הוא לרב כדאית ליה ולשמואל דקי"ל כוותיה כדאית ליה וזהו שכתב הרמב"ם שם נבלעו וכו' לומר דאפילו נבלעו ונשארה הארץ חלקה אפ"ה אמרינן דעדיין הנזק בא מחמתו וחייב בנזקיו ובנזקי אדם כדלעיל:
ובא בעל הכותל וסתרו וכו'. בבבלי שם מוקי לה ר' יוחנן בכותל רעוע אבל בכותל בריא המצניע פטור וחייב בעל הכותל:
שלא תעלם המחרישה. ובבבלי שם הגי' שלא יעכב המחרישה והביאו התוספות בירושלמי מפרש שלא תעלם כלומר דלפי פשוטו מאי חסידות איכא הכא ולפיכך מפרש לה שלא יעכב היינו שמחמת עיכוב המחרישה יחזרו ויעלו כשירצה לחרוש בחוזק:
תיפתר דברי הכל במפריח. כדפרישית בפנים. וכן יש לפרש דד"ה דקאמר ר' יוחנן אפלוגתא דבור קאי דפליגי לקמן בפ"ה אי בור ברשותו חייב ולכ"ע בור בר"ה חייב ובמפריח דהוי בור בר"ה ד"ה מודים בה. והיינו הך דמאן דס"ל מפקיר נזקיו בעלמא שלא היה מתחלה באונס חייב ס"ל דחיובא דבור בר"ה הוא כדמוכחא סוגיא דבבלי בדף כ"ט ע"ב. ולפ"ז צריך לומר הא דקאמר אליבא דר' יוחנן התם טעמא דמצמצם פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים האי טעמא צריכא למאן דס"ל בור ברשותו נמי מיחייב וכשהפקיר רשותו דאי למ"ד בור ברשותו פטור ל"צ להאי טעמא דהא מצמצם בור ברשותו הוא. וכדכתבו התוס' ד"ה אלא ר' יוחנן דמה"ט אמרינן דאפשר ר' יוחנן גופיה ס"ל דבור ברשותו נמי מיחייב. והרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף בענין זה דהוא פסק כר' יוחנן בור בר"ה חייב אמאי אצטריך ליה טעמא במצמצם שאין דרך בני אדם וכו' תיפוק ליה דהוי בור ברשותו. ועל זה כתב וז"ל ומתוך זה משמע דרב ז"ל סבר כמאן דמחייב לקמן בתרווייהו בור ברשותו ובור בר"ה עכ"ל ובהדיא פסק הרב אלפסי ז"ל הכי בפ' הפרה במקומו. ואפשר גי' אחרת היה לו להרא"ש שם בדבריו:
כרבי יוסי בן רבי יודה דאמר שלשה שהן סמוכיי לרשות כרשות. דברי ר' יוסי בר"י מתבארין הן מתוך התוספתא פ"ו. איזהו בור שאמרה תורה חפר בור ברשות היחיד ופתח לרה"י יש לו רשות לחפור ויש לו רשות לפתוח. בר"ה ופתח לר"ה אין לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח. ברה"י ופתח לר"ה יש לו רשות לתפור ואין לו רשות לפתוח אבל יש לרבים רשות ליכנס לשם. בר"ה ופתח לרה"י אפי' היא של רבים פטור ר' יוסי בר' יהודה מחייב עד שיעשה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים או עד שירחיק מן הכותל ד' טפחים שיהלך אדם או עד שימסור לרבים ע"כ. ופירוש דר' יוסי בר"י אכל השלשה חלוקות אחרונות קאי דלת"ק כל מקום שאין לו רשות לפתוח סגי בהכי שלא יוכל לפתוח אם כבר חפר ובהכי מיפטר מחיוביה ובבבא אחרונה ס"ל לת"ק דלעולם פטור כיון שהפתח הוא לרה"י ששם אין רשות לרבים ליכנס וע"ז קאמר ר' יוסי דלעולם כל מה שסמוך לרשות הרבים הרי הוא כר"ה ואפילו בכל אלו הג' בבות ולא סגי בהא דלא יפתח לר"ה. עד שיעשה וכו' לפי שלפעמים רבים נדחקין לשם אם הפתח הוא סמוך לר"ה. והה"ד ה"נ במצמצם חייב אליבא דר"י שהוא סמוך לר"ה. וכבר נתבאר דהמסקנא דהכא כדהתם:
המוציא את תבנו ואת גפתו. בבבלי גריס ואת קשו. ונ"מ דלפי גי' דהכא אי מוקמינן מתניתין דכר' יהודה נמי אתייא דאמר בשעת הוצאת זבלים יש לו רשות להוציא ואם הזיקו פטור מלשלם כדאמר התם דף ל' ע"א א"כ ע"כ מתני' שלא בשעת הוצאת הזבלים איירי וכאוקימתא דרב נחמן שם דשינוייא דרב אשי לא שייכא לפי גי' דהכא. וכן משמע לישנא דמתני' דקתני המוציא בדיעבד ולשינויא דרב אשי דבשעת הוצאת הזבלים וכר' יהודה אפי' לכתחילה שריא. ולגי' דהתם וכשינויא דרב אשי דתבנו וקשו תנן משום דמשרקי צריך לחלק בדין הוצאה לר' יהודה בין תבן וקש ובין זבלים כמו דמחלקינן בענין חיוב ופטור אם הזיקו אליבא דר' יהודה דתבנו וקשו לכתחלה לא. ולא גריס נמי במתניתין הכא הא דרשב"ג וכן הרי"ף ז"ל ל"ג בנוסחת המשנה שהביא ואפשר משום דאי מוקמינן מתני' בשעת הוצאת זבלים א"כ קשיא דרשב"ג אדרשב"ג דסוף ב"מ כדכתבו התוס' בד"ה אפילו תימא וכו' ועיין בדיבור דלקמן:
שמואל אמר בגופן. ומכ"ש בשבחן וכרב בבבלי שם. ופסקו הפוסקים כרב דהוא רבי' דזעירי אלא דלכתחלה אין מורין כן משום דמוקי התם למסקנא להאי ברייתא דמייתי לבסוף לימא כהני תנאי המוציא תבנו וקשו וכו' דבהלכה ואין מורין קמיפלגי ומשמע דת"ק סבר הלכה ואין מורין כן וכדפי' רש"י ז"ל שם. והרמב"ם ז"ל בפי"ג מנ"מ הל' י"ד פסק סתם וכל הקודם בהן זכה ותמה הכ"מ דאי כרב למה השמיע ואין מורין כן. ומה שתירץ דסבר דהא דקאמר דפליגי בהלכה ואין מורין כן לדיחוייא בעלמא הוא. זהו דוחק. ועוד דאי פסק כרב מ"ט לא פסק כשמעתיה דרב גופיה ס"ל התם הלכה ואין מורין כן בלאו האי אוקימתא דברייתא. והלח"מ רצה לתרץ דפסק כרשב"ג ככללא דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' וכפי' הא' דרש"י במתני'. וזה א"א לאומרו דא"כ צריך לאוקמי מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים כי היכי דלא תיקשי דרשב"ג אדרשב"ג וזהו דלא כשינויא דרב אשי דהוא בתרא. ועוד דבשעת הוצאת הזבלים מ"ט לא פסק כרשב"ג דאם הזיק פטור מלשלם כדשנינו בב"מ. והתם לית הלכתא כוותיה כמבואר. וכבר כתב הרי"ף ז"ל בכמה מקומות דהאי כללא דכל מקום ששנה וכו' לאו דוקא וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בהרבה מקומות דלא פסק כרשב"ג במשנתינו. ובלאו הכי חזינן דהרי"ף ל"ג להא דרשב"ג במשנתינו ומבואר דהרמב"ם תפס דרך הרי"ף ממש בכל המקומות. אשר על כן נראה לענ"ד דהרמב"ם לא פסק כרב בזה אלא כת"ק דברייתא ומפרש לפי האוקימתא דהמסקנא איפכא מפי' רש"י ז"ל. וזה דמאי דאידחי מעיקרא האי פירושא דבעי הש"ס לפרש לעיל להא דקתני ואסורין משום גזל דלאחר דקדם זה וזכה קאי דאסורות לאחר משום גזל. לא אידחי אלא משום האי ברייתא דלעיל דקתני בה וההופך את הגלל וכו' וכדמקשי הש"ס והא לא קתני הכי וכו' ורב נחמן ב"י בעי לשנויי התם דאפילו דגלל ל"ק וכו'. כדאיתא התם ועכ"פ שמעינן דהאי פירושא במקום דשייכא פירושא הוא והכי מוכחא נמי סוגיא דדמאי. שהבאתי בפנים דאסורות לאחר משום גזל קאמר ולפ"ז אפשר לפרש ברייתא בתרייתא דקאמר עלה לימא כתנאי וכו' שפיר כהאי פירושא דלעיל. וה"פ לפי המסקנא דמוקי הש"ס אליבא דרב אמר לך רב וכו' דאתמר רב הונא אמר רב וכו' וכלומר כמה דאשכחן דפליגי אמוראי בהא דאף מורין כן ה"נ פליגי בה תנאי ומ"מ בעיקרא דדינא דקנסו גופן אטו שבחן ל"צ לאוקי מילתיה דרב כתנאי. והשתא לפרש להאי ברייתא הכי. דת"ק סבר כל הקודם בהן זכה ואסורין משום גזל מאותו שזכה משום דס"ל הלכה ומורין כן אפילו לכתחלה לזכות בהן והילכך אסור לגזול ממנו דזכה מדינא. ורשב"ג סבר כל הקודם בהן זכה מעצמו ולא מדינא דהלכה ואין מורין כן ואם זכה ובא אחר וגזל ממנו מותרות משום גזל. ומילתי' דרב הוא דאתיא כרשב"ג. והא ל"ק כלל כמבואר. והש"ס דאמר אמר לך רב וכו' כדפרישית. ובלאו הכי אפילו לפי' רש"י ז"ל צריך לאוקי הא דאמר רב ואין מורין כן כתנאי. אלא דהש"ס לא מהדר אלא אעיקרא דדינא. ונמצינו למדין דהרמב"ם פסק כת"ק בזה. זהו מה שנלע"ד לדעתו ז"ל:
המטלטלין מהו שיקנו בגרירה. בבבלי פ' המוכר את הספינה דף פ"ו אמר רבא ל"ש אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו' ומשמע דמוקי התם להמסקנא להאי דכיס בכיס גדול דבעי מיתנא וכן לקמן התם בשליפי רברבי ומש"ה נקנין במשיכה ועיין לקמן ד"ה הגונב כיס:
בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל. בהש"ס בבלי לא נמצא הספק הזה. ופשוט והוא דנלמד מדין הגונב כיס בשבת למאי דקי"ל המוציא צריך שיניח וכן דוקא עד שיטול ויעשה עקירה להוציא ולא בנמלך ולא מיתוקמא ברייתא דהגונב כיס בשבת באילון שינויי דבעי הכא למידחי. וכמו דהתם חייב ולא אמרינן שהוא עומד בהתריית מיתה בתחילה וה"נ כן. ומיהו בעיקר הבעיא קשיא לי דהיכי משכחת לה שיהא בספק אם משלם כפל או לא שהרי אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו בין בגניבה ראשונה בין בשניה והשתא ה"ד הכא אם לא גנב אלא בראשונה ולא חזר וגנב להיות נידון א"כ ודאי משלם כשאר הגונב משל אביו דמשלם כפל כדתנן בפ' מרובה ולא שייך כאן בהתריית מיתה דכי תעלה על דעתך בגונב כיס בשבת והטמין ולא הוציא שיש להסתפק מאחר שאלו היה מוציא היה מתחייב מיתה ויהא פטור מתשלומין זה אינו צריך לפנים. אלא ודאי בשחזר וגנב בשניה דבר מיתה הוא ומסתפקא לן על גניבה ראשונה כמבואר וא"כ קשה למי ישלם הא בלאו הכי כל נכסיו לאביו דהרי הוא בכלל הרוגי ב"ד דנכסיהן ליורשין כדאמרי' בפ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב וכדאיתא נמי בהאי תלמודא פ' אלו הן הגולין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ממרים דאביו יורש אותו לכל נכסיו. ואפשר לומר דמיירי שמחל לו אביו דקי"ל בפ' הנחנקין דף פ"ח דיכול למחול וכ"פ הרמב"ם שם אלא דהצריך שם שיהא קודם שנגמר דינו ומ"מ התראת מיתה שייכא ביה. וצריך לדחוק דמיירי שמחל לו על מיתתו ולא על גניבתו א"נ משכחת לה במקדיש נכסיו ואם חל עליו חיוב כפל אביו גובה מנכסיו כדין שאר ב"ח הבא לגבות מן ההקדש:
הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת. מבואר בכמה מקומות בשיתא סדרי ועיקרה בכתובות דף ל"א גופא אמר רבי אבין וכו'. אלא בעומד לפוש וכו' ובמאי אי ברברבי וכו' ודאפקיה היכא וכו'. רבינא מתני לעולם דאפקיה לר"ה וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב דין זה בהלכות גניבה פרק ג' הלכה ב' כיצד וכו'. ולא דקדק הרב המגיד שם אלא במה שלא ביאר בשעמד לפוש ותירץ זה שם ע"ש. ובאמת לכאורה טובא איכא למידק דלמה לא ביאר דדוקא בכיסי רברבי משום חיוב גניבה דהא אין מטלטלין לקנין בגרירה אלא בדברים שאין דרכן להגביה. ובזוטרי בלאו הכי לא משום חיוב שבת דאין דרך הוצאה בכך. וכן נמי לא הצריך שיצרף ידו למטה משלשה כדכתב הטור בסימן שכ"א. ובר מן דין הא בפרק המצניע דף צ"א ע"ב פריך שם לרבי יוחנן דקיימא לן כוותיה וסבירא ליה אגד כלי שמיה אגד אם כן אין באים כאחד הן דאיסור גניבה קדים דאי בעי שקיל מן הכיס ולענין חיוב שבת עד שיוציא את כל הכיס ומוקי לה התם בנסכא. ועל כל הדקדוקים מה שיש לדקדק בענין זה צ"ל דהוא ז"ל דרך כלל כתב כאן ופרטי הדין סמך על מה שהזכיר כל אחד ואחד במקומו בהלכות שבת ובהלכות מכירה. וכאן לא כתב אלא להשמיענו דהיכא דמיתה ותשלומין באין כאחד פטור מן התשלומין ואם קדם אחד מהן חייב וזה דרכו ז"ל לכתוב ולסתום. ופרטי הדינים נתבארו במקומן. ונראה נמי דפסק כרבינא דהכא בענין ר"ה. ולא העתיק כמ"ש הטור דגירסתו היה כגירסת התוספות ד"ה רב אשי בשם הריב"ם שמצא בספרי אשכנזאי נמי כדרבא וכו' עיין שם. וזה מבואר במקומו:
ודכוותה המוציא וכו'. יש לפרש דה"ק דלר' הושעיה דס"ל המוציא אע"פ שלא הניחו משום דמהלך כמניח הוא א"כ ממילא נמי אע"פ שלא נטל מתחלה להוציא חייב דהא בהא תליא שכל פסיעה ופסיעה נחשב' כעקיר' כשעוקר גופו ובשעה שנמלך להוציא הוי ליה כעוקר עכשיו בתחלה:
יש אוכל אכילה אחת וכו'. התוס' בכריתות דף י"ג ע"ב הקשו אמאי לא חשיב נשבע שלא יאכלנה ותירצו דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין איירי הכא שנזרק דמן וליתנהו בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי אקדשיה קאמר דליהוי איסור מוסיף ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אמר אקדשיה שהרי קדש בפטר רחם. וזהו אליבא דשינויא דרב אשי בשבועות בדף כ"ד ב' ע"ש. אבל אכתי קשה לשינוייא קמייתא דהתם דמוקי לה בבכור. ונהי דמלישנא דאקדשיה לא שייך למידק אדהתם דרבא דמשני הכי באמת לא הוי נקיט בלישני' אקדשיה והכא סתמא דהש"ס אליבא דרב אשי נקט. מיהו הא קשיא אליבא דרבא דבבכור מאי איסור מוסיף איכא לגבי חלב. וצ"ל דרבא ס"ל כר' יוחנן דאמר בפ' בהמה המקשה דף ע"ה ע"א דאיסור חלב קדים דממעי אמו חיילא דחדשים גרמי וקדוש' בכור בפטר רחם תלה רחמנא. והיינו לענין שאם היה תולש חלב של בן ט' חי ממעי אמו כדכתבו התוספות שם ובסוף פרק ה' דכריתות דבעינן שיצא החלב לאויר. ומ"מ חשיב הכא איסור מוסיף כיון דמשכחת לאיסור חלב קודם שיצא הולד לאויר ואע"ג דבהכי לא איירי מתני' דכריתות דהא אכל לאחר שנולד ונשחט ע"כ איירי דחל עליו קדושת בכור. והכי אמרי' בעלמא לענין איסור מוסיף. ובחדושי הרשב"א ז"ל על מסכת שבועות ראיתי שכתב על הא דאוקי הקדש דהתם בבכור וז"ל והשתא אפשר דהקדש וחלב הוי איסור בת אחת לפי מה שכתבתי בפ' גיד הנשה דחלבו של שליל מותר דלא איקרי חלב עד שעת לידה דכתיב שור או כשב או עז כי יולד עכ"ל. וזהו לשיטתו ז"ל. אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא דפסק כר' יוחנן דלעיל כמו שמבואר בדבריו פרק ז' ממ"א הלכה ד' ע"ש:
מנין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת וכו'. בבבלי פ' גיד הנשה דף ק"א ע"ב גריס שם לר"י הגלילי כדברי ר"ע דהכא ור"ע גריס התם דס"ל אינו חייב אלא אחת וכבר נתבאר בהרבה מקומות שדרך הש"ס הזה בחליפין:
פשיטא לרבי יוחנן ליתן לראשון וכו'. משמע דלסתמא דהש"ס לא מספקא ליה כלל בהא דבעינן שיכול הוא לעמוד ולא עמד וכן נמי לא מהדר לאוקי בעיא דר' יוחנן בשום גוונא אחריתא ולפרושי ספיקא דר' יוחנן במילתא אחרינא בהאי דינא אלא בהאי ספיקא אי מדמי לה המתני' השני לראשון או לא. ואי איתא דהוה לן לאסתפוקי במילתא דשייכא גם בראשון והיינו שאפילו לא היה לו לעמוד איכא לחיוביה משום דהיה לו להזהיר ולא הזהיר. טפי הוה ליה לפרש בעיא דרבי יוחנן בהא דמסתפקא ליה בראשון גופיה כדנקט בלישניה ראשון. ולא לשנות לישניה דר' יוחנן דנקט מעיקרא לגמרי ולפרש דלא מיבעיא ליה כלל בראשון אלא בשני אלא ודאי דהא נמי פשיטא לן דבהזהיר ולא הזהיר לא תליא מילתא לענין חיובא. ובזה אין חילוק בין ראשון לשני דאם פטור הוא מחמת שלא היה לו לעמוד אע"פ שלא הזהיר פטור הוא לפי שהיה טרוד ולא היה לו פנאי להזהיר. וכי הזהיר אפילו היה לו לעמוד ולא עמד פטור. והילכך לא הוי מצי לאוקמי בעיא דר' יוחנן אלא בענין שהות כדי עמידה גופיה ובשני הוא דקמיבעיא ליה דבזה יש סברא לחלק בין ראשון לשני כמבואר בפנים. ובבבלי דף ל"א ע"א פלוגתא דר' יוחנן גופיה עם רב נחמן בר יצחק בזה דר' יוחנן סבר בהיה לו לעמוד תליא חיובא ור"נ ב"י ס"ל דאפילו לא היה לו לעמוד חייב אם לא הזהיר ושקיל וטרי התם אליבא דר' יוחנן. ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כר' יוחנן. ובמה שתמה הרא"ש ז"ל על פסק זה מבואר בדברי המפרשים והאחרונים באריכות. ואין לנו להאריך כ"א מה שהוספתי לבאר כאן דמסוגיא דהכא יש הוכחה גדולה לפסק הרי"ף והרמב"ם. דאי איתא דרב נחמן ב"י ואפילו כי איכא לאסתפוקי בהא הוה ליה להאי ש"ס לאוקמי בעיא דר"י בהאי מילתא דשפיר טפי מיתוקמא כדאמרן. גם בענין מה שרצה הרא"ש ז"ל להכריח מהסוגיא דהתם בלאו הכי יש ליישב דאין להכריח משם. דמה שהקשה הוא ז"ל על הא דמשני הא קמ"ל דאע"ג דעמד לפוש וכו' דיותר היה חידוש להשמיענו אם עמד לכתף פטור אע"ג דעמד כשלדא דבהכי מוקי מתני' בסוף שמעתין. מזה אין הוכחה די"ל לדעת הרי"ף והרמב"ם דלא ס"ל לפרש הא דלקמן לאוקימתא אלא לדיחוייא בעלמא על הא דקאמר ותסברא וכו' אלא מקשה נמי קשיא וכו' איכא למידחי דל"ק מתני' דפסקה לאורחא כשלדא ולפיכך נמי לא הביא זה הרמב"ם בביאור דין דחבית וקורה בפ"ו מהל' חובל הלכה ח' דכתב שם עמד לתקן משאו הרי הוא כמהלך ופטור וכו' ע"ש. ואי לאוקימתא איתמר היה לו להשמיענו חידוש גדול כזה אע"פ דעמד כשילדא. אלא דהרא"ש וכן דעת התוספות לפרשה לאוקימתא. ואין דעת הרמב"ם ז"ל כן. וראיה לזה דלא שייך לאוקמי מתני' דבעל הקורה דעביד כשילדא מהש"ס דהכא דמתמה לקמן. וזו ממלא כל רשות הרבים ואמאי חייב ודחיק לשנויי נעשה כקרן זוית ואמאי לא שני דעביד כשילדא דהוי ממלא כל ר"ה. אלא משום דהאי דינא במהלך איירי ולא ניחא ליה לאוקומי שעמד והחזיק הקורה לכל רוחב הדרך דהא לאו אורחיה אפילו בלכתף. ולא שייכא הכי אלא בנפל וכדמפרש הש"ס דהתם האי ברייתא דקדרין. ובקורה לדיחוייא איתמר כדאמרן. וכן הא דכתב הרא"ש שם דהא דמשני הא קמ"ל דאע"ג דהיה להם לעמוד כי הזהירו זא"ז פטורין אין בו שום חידוש ולדבריו ז"ל איכא למידק איפכא דא"כ היה לו להתנא דברייתא להשמיענו החידוש לחיובא דכי לא הזהירו זא"ז אפילו לא היה להם לעמוד חייבין שהוא חידוש גדול אפילו הם טרודין הרבה יש להם להזהר. ואין להאריך יותר. ובענין דין דכלים נתבאר גם שם בהסוגיא דלעולם פטורין על מה שהזיקו לכלים כדין תקלת בור. ואם הוזקו מכלים. בזה יש חילופי שיטות לפי חילוף הגי' המבוארים בארוכה. וכבר מוסכם הוא מרוב האחרונים כדעת הרמב"ם וכן בפירוש דברי הרי"ף דאיתזק בגופו ודאיתזק בממונו שפירושו שהוזק מתמת גופו ומחמת ממונו של הראשון וההיזק עצמו הוא בגופו של שני אבל לא בממונו. והדברים מבוארים ואין לנו להאריך בזה. וכל הדינים המוזכרים בסוגיא דהכא לקמן הם מוסכמים ומבוארים. וכן הא דאמר היוצא מבית הכסא וכו' הוא כעין דאמר רב ספרא וכו' ליעול מר בפ' הרואה מלבד בדין חמורים שרגלו של אחד מהן רעות וכו' ועיין בדיבור דלקמן:
דרסין עלוי ועברין. הרי"ף ז"ל הביא ההיא תוספתא בפ"ד דסנהדרין גבי האי ברייתא דלקמן שתי ספינות וכו' כמבואר בבבלי שם דף ל"ב וגריס להאי תוספתא חמרין שהיה רגלו של אחד מהן וכו' וכן הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג מהל' רוצח ושמיר' נפש הל' י' גריס חמרין. ולפיכך כתב שם אינן רשאין לעבו' מעליו נפל רשאין לעבו' מעליו. והראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב אין חביריו רשאין לדרוס עליו ולעבור אבל אם נפל רשאין ודוקא בחמור אבל באדם לא. ובחנם תמה עליו הכ"מ שם על שיהי' להם רשות לדרום על החמור שנפל. דמבואר הוא דהראב"ד כתב זה לפי גירסת התוספתא שלפנינו וגירסת האי ש"ס ופירושו. ונעלם זה מכל המפרשים. ועדיין צריך טעם לדעת הרמב"ם מ"ט לא פסק כהאי תלמודא בדין חמורין מה שלא נמצא בש"ס דילן מתנגד לזה. ונראה דלמד זה ממה דנתבאר בגמ' דילן בדינא דדמיא להא. וכל חד מהדעות מחולקין לפי פירושו בהאי דינא דבגמרא אמרו גבי מימרא דר"ל בדף ל"ב ע"א שתי פרות בר"ה אחת רבוצה ואחת מהלכת וכו'. נהי דאית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא. דדעת התוס' לפרש דהיכא דממלאה כל ר"ה אפי' לבעוטי אית לה רשותא כמ"ש ריש פרקין דף כ"ז ע"ב ד"ה אמאי פטור וכו' ע"ש וזה דאזלי לשיטתייהו דס"ל לפרש הא דאמר רבא שם בממלא כל ר"ה לאו דוקא נתקל ה"ה אפילו שבר. פירושו אפי' שבר בידים עיין לעיל ריש פרקין שם ביארתי לדעת מי שסובר כן. וכן מוכרח לדעתם ז"ל שהרי בדיבור הנ"ל כתבו וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל דף כ"ד כי אית לך רשות לסגויי וכו' וליכא למימר בממלא ר"ה וכו' לבעוטי נמי אית ליה רשותא. ומהיכן למדו לומר כן אם לא שפירשו לדרבא שם כדלעיל וכן נוטה דעת רש"י שם בסוגיא. עיין במ"ש לעיל שם. וא"כ היכא דאיכא שינוי וגם ממלא ר"ה רשאי אפילו לבעוט. ובמקום דליכא שינוי או שאינה גורמת לשינוי כדין דהכא שרגליו רעות ומחמת כן נפל לסגויי איכא רשותא אבל לבעוטי ודאי לא וכן אפילו בדאיכא שינוי ואינו ממלא ר"ה כן הוא הדין לדעתם ז"ל. וכן יש לומר דדעת הראב"ד ז"ל כן ומפרש נמי לדהכא כן דרסוי עלוי ועברין כלומר בדרך הליכה והעברה מותר אבל לא לדרוס ממש דזה ודאי לא התירו שהרי אין השינוי בא מהבהמה במתכוין. אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן אלא דס"ל אפי' בממלא כל רה"ר אין לו רשות כ"א לעבור עליו בדרך הליכה ואם נשברו נשברו אבל אם שבר בכוונה חייב כמו שנתבאר לעיל שם דעתו ופירושו בדברי רבא דאמר ה"ה אפילו שבר. וא"כ לשיטתו הא דאמר רבא גבי ב' פרות נהי וכו' לבעוטי לית לך רשותא אפי' בממלא כל ר"ה איירי דאין רשות כ"א לעבור בדרך הליכה וזה דוקא בשינתה במתכוין כמו התם ברבוצה אבל בלא מתכוין כמו בדין חמור שרגליו רעות ונפל אפילו בדרך הליכה אסור לעבור עליו דאפילו לסגויי לית ליה רשותא בכה"ג. זה נ"ל לדעתו ז"ל. וה"ט דלא פסק כדהכא אלא כנראה מגמרא דילן לדעתו ופירושו וכדמוכרח לשיטתו. ולפי מה שנתבאר ניחא נמי הא דהקשו התוס' שם במה שציינתי לעיל וק"ק הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי ליה לעייני כדמוכח בהפרה דשור פיקח ביום פטור וכו' ע"ש. דשאני היכא דשינתה במתכוין כהאי פרה רבוצה מהיכא דליכא שינוי במתכוין ובור לאו מתכוין קרינן ליה בריש מכילתין:
חמשה שישבו על ספסל אחד. בבבלי דף י' ע"ב והא איכא הא דתניא חמשה שישבו וכו' ל"צ דבהדי דסמיך בהו תבר וכו'. וכך הן דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות חובל הל' ט"ו כפי המסקנא שכתב אומרים לו אלו לא נסמכת עלינו וכו' ובה"ג הוא דמיחייב מפני ששינה. ולדעתו ז"ל שלא חילוק בין אדם כבד או סתם בני אדם מפני שהוא מפרש הא דאמר לעיל כגון פפא בר אבא לא קאי לפי המסקנא דהא הש"ס דקאמר סוף סוף מתניתא היכי מתרצא לא צריכא וכו' א"כ כד אתינן להא דסמיך בהו שפיר מיתרצא אפילו בסתם בני אדם. ולפי זה צריך לפרש נמי הא דהכא כן וזה דמיבעיא ליה שינו והזיקו כגון ששינו במהלכן שבעל הקורה נשא משאו לרוחב הדרך וכיוצא בזה וכן בעל חבית אם שינה לענין שאין בעל הקורה (לא) יתחייב עליו וכגון שעמד לפוש דלאו אורחיה הוא ברה"ר כדאמרינן התם בסוגיא דלעיל דבכה"ג אפילו אמר לבעל הקורה עמוד אין לו להמתין עליו. וזה מבואר מאוקימתא דהתם ברישא וממנה נלמד להסיפא. ופשוט ליה מהאי ברייתא דהוא משלם ע"י כולן ולא מיתוקמא אלא בששינה שסמך עליהם ולא הניחום לעמוד מחמת הקושיא ה"ד וכו' דהתם. ונמצאו דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין בריש דבריו ובסופן. ואם מחמת כולן נשבר וכו' שישבו כולן כאחת כדכתב שם. ובדרישה האריך בזה והשיג בסמ"ע סי' שפ"ט על ע"ש ולענ"ד הדברים פשוטין. ומכאן ראיה גדולה למ"ש לעיל בד"ה פשיטא דפסקה כשלדא לאו לאוקמתא אלא לדיחוייא איתמר בדינא דהכא דאין לך שינוי גדול מזה ואפילו עמד לכתף אמאי פטור. ועיין בתוס' שם ובריש פרקין בענין דבאדם לא שייך כל המשנה ובא אחר ושינה בו. ע"ש במה שכתבו. והחילוק מבואר הוא. וכן פי' הנ"י דשינוי הוא וכדמוכח מהסוגיא דקאמר אורחיה ולאו אורחיה. וכן קאמר הכא שינו וכו'. ודברי התוס' במתכוין לשבור קאי. ויש לדקדק בדבריהם במ"ש הא פשיטא לן בריש פרקין וכו' ואין להאריך כאן:
וזו ממלא כל רשות הרבים. עיין לעיל ד"ה פשיטא מ"ש מזה:
הוא יוסי בן יהודה. והוא איסי בן יהודה בבבלי. ובפ' ע"פ דף קי"ג ע"ב הוא יוסף איש הוצל הוא ייסף הבבלי הוא איסי בן גור אריה הוא איסי בן יהודה הוא איסי בן גמליאל הוא איסי בן מהללאל ומה שמו איסי בן עקביא שמו. ועיין בתוס' דנדה דף ל"ו ע"ב ד"ה איסי בן מהללאל דמשמע מדבריהם דאין זה רב אסי הנזכר שם:
היה עומד ומבקע עצים בחצירו וכו'. מה דפרישית בפנים הוא כפי הנראה מפשטה דסוגיא ודומה למאי דמפרש בבבלי דף ל"ב ע"ב להא דר' יוסי בר' חנינה. אלא אמר רבא מאי פטור דלא סגי לו בגלות וכו'. אלא דשם גריס הנכנס לחנותו של נגר וקרי ליה נכנס שלא ברשות והכא בפועל לתבוע שכרו דהוה קצת יותר ברשות אבל לא ברשות ממש. והתוספות שם בד"ה חייב בד' דברים כתבו בשם ריב"א לפרש האי דהכא בענין אחר ע"ש. וראיתי בתוס' ארוכים שהקשו על פירוש ריב"א דלא דמי פועל לחנותו של נגר והניחו בצ"ע. ומדברי הרמב"ם פ"י מנ"מ הלכה י"א נראה דפועל קרי ליה נכנס שלא ברשות ע"ש. ויש לחלק לענין גלות דפועל לא הוי כנכנס ברשות ממש ועיין בפ"ו מהל' רוצח הל' י"א. ובלאו הכי יש לומר דהכא בבה"ב דלא שכיח במתא מיירי דהוי כנכנס ברשות לענין חייב בד' דברים ובענין מה שתמה הה"מ למה לא חילק הרמב"ם בדין הנזכר בהל' נ"מ שם בין שכיח ללא שכיח דנראה מהסוגיא דבלא שכיח הרי הוא כנכנס ברשות והלח"מ דחק עצמו בזה. וא"צ לדחוק כלל דמבואר הוא שרמז הוא ז"ל זה בדבריו שכתב שלא ברשותו וכו' שלא מדעתו וכו'. וא"כ בשכיח במתא מיירי דשייך שפיר שלא לקח רשות ממנו והרי הוא בעיר וימצא אותו חוץ לביתו וכדכתבו התוס' דף ל"ג ד"ה אי דשכיח וכו' ואית ספרים דגרסי שכיח במתא ולא שכיח במתא וזאת הגי' היא גי' של הרמב"ם ג"כ ופירושה וממילא מובן מדבריו דאם בה"ב לא שכיח במתא דלא דיינינן ליה כנכנס שלא ברשות. וזהו שרמז במה שסיים שם עוד שהרי אין לו רשות ליכנס לרשותו של זה שלא מדעתו. ר"ל הרי הוא כאן והיה לו לשאול דעתו וא"כ אם אינו בעיר למי היה לו לשאול ומ"ש עמד בפתח וכו' זהו כהברייתא דתניא כמ"ד וכו' ופירש דאפי' כה"ג די"ל דהוא כנכנס ברשות קמ"ל דאין קום אדוכתיך משמע ולא הוי מדעתו. ולא כפי' התוספות ד"ה תניא וכו'. וזה מובן:
כיני מתניתא השביח המזיק וכו' בבבלי דף ל"ד ע"א דמוקי לה כר"ע דס"ל שותפי נינהו וא"כ היה מגיע לו גם לניזק חלק בשבח ומוקי לה כשפיטמו המזיק והאי תלמודא לא נחית להא אלא לפרש פשטה דברייתא:
ומה מקיים ר' יהודה וכו'. מה שפירשתי בפנים אתיא כדאוקי רבא התם לפלוגתייהו ומתיישבת הסוגיא דקאמר מיכן שזה מפסיד וכו' דמשמע בפחת נבילה מיירי. ואביי פריך עלה התם אם כן לר' יהודה חמור תם ממועד וכו' ומוקי לה בשבח נבילה פלוגתייהו. ויש לפרש גם הכא כן:
כל המקלקלין פטורין וכו'. למאי דפרשית בפנים עולה כהא דמשני לה התם דף ל"ה ע"א אליבא דר' יוחנן בשור פקח שעלתה לו נשיכה בגבו ובעי למקלייה להתגנדר בקוטמא. ורבא משני לה התם בשינויא אחרינא מתני' בשוגג וכו'. ודע דלכאורה קשיא מהאי סוגיא לשי' הרמב"ם ז"ל דפוסק גבי חובל בחבירו מבעיר גדיש של חבירו אע"פ שא"צ לדם ולאפר חייב מפני שעושה נחת רוח ליצרו והוי כמתקן כמ"ש בפ"ח מהל' שבת ובריש פי"ב שם ולפ"ז לא הוה צריך הש"ס להני אוקימתי ומיהו י"ל דהוא ז"ל לשיטתיה אזיל למאי דפוסק במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה וכן במקלקל בחבורה והבערה ומפני שדבר זה צריך ביאור רחב ביותר אציג לפניך קונטרס בפ"ע בסוף החיבור ושם תראה ביאור לכל השיטות בהאי ענינא ומה שתירצתי לדבריהם ומה שחידשתי בדינים אלו בס"ד:
נשמעינה מהדא שנים וכו'. משמע דפשיט ליה הכא דנותן לו לכל הפחות מה שהודה לו והאי תוספתא אתיא כמ"ד טענו חיטים והודה לו בשעורי' דחייב ויתבאר מזה אי"ה בפ"ו דשבועות גבי טענו חטים והודה לו בשעורים כי שם מקומו וע"ש בהל' ד':
סליק פירקא בסייעתא דשמיא