Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מרובה מנין תיתי ליה מאם המצא תמצא. בבבלי דף ס"ג ע"ב איכא פלוגתא דתנאי בדרשי דקראי דכתיבי לקמן בפ' ש"ח אם ימצא הגנב וגו' ואם לא ימצא הגנב וגו' דחד מ"ד ס"ל דתרווייהו בטוען טענת גנב מישתעו ותרי קראי איצטריכו דחד למעוטי טענת אבד בפקדון ויש עדים שגנב דאינו משלם תשלומי כפל ומגנב הגנב דריש לדרשא דר' חייא בר אבא התם דהטוען טענת גנב בפקדון כשם שמשלם תשלומי כפל כך משלם תשלומי ד' וה' בטבח ומכר. ואם המצא דריש ליה לגנב עצמו לכפל. ואיכא מ"ד דדריש לקראי דש"ח חד לגנב עצמו וחד לטוען טענת גנב ומגנב הגנב למעוטי טענת אבד ואם המצא תמצא דריש לה לכדרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אם המצא בעדים תמצא בדיינים. ומסיק התם בדף ס"ד דלתנא דבי חזקיה דהיינו הך ברייתא דלקמיה הכא דריש לה מאם המצא תמצא לרבות כל דבר וכמ"ד דהאי קרא מיבעי ליה לגנב עצמו. וצ"ל הא דמייתי הכא האי ברייתא ומשמע דמהגניבה אתי לרבות כל דבר. וכדבעי למימר התם מעיקרא וא"כ לענין מאי מייתי דרשה דהמצא תמצא דכד מוקמינן לה בגנב עצמו ממילא מרבינן מכפילת הדברים המצא תמצא לרבות כל דבר. אלא דרהטא דהסוגיא כך הוא דאי מהאי ברייתא איכא למיפרך כדפריך התם דאי דרשינן מכללא ופרטא כמשמעות הברייתא אייתרו פרטי כדקאמר התם אלא משום דהוו שתי כללות הסמוכות זו לזו לא דרשינן בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט כדתנא דבי ר"י וכל הני פרטי למעוטי הני דלקמן עבדים שטרות וקרקעות וחיים לכדרב אתי דמשלם כשעת הגניבה אחייה לקרן כעין שגנב כדקאמר התם. ובזה ניחא הסוגיא דהכא כדפרישית דבתר דדרשינן מאם המצא תמצא לגנב עצמו ואיתרבו כל דבר מהאי קרא דרשינן שפיר להני פרטי למעוטי כל הני והיינו דקאמר ולמה שור וכו' כלומר דמאחר דמרבינן לעיל מאם המצא כל דבר ובכלל ופרט לא מצינו למידרש דא"כ אייתר פרטא וכו' כדפרישית וכדאסיק התם להאי מ"ד דאידך קראי תרווייהו בטוען טענת גנב מיירי. וכן ס"ל נמי כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כדבעינן למימר התם להאי מ"ד וכן נמי לסתמא דהאי תלמודא דהא אם המצא תמצא לרבות מיבעי ליה ובגנב עצמו. והשתא ניחא נמי הא דלא דריש הכא לקמן דהגונב אחר הגנב אינו משלם כפל מוגנב מבית האיש ולא מבית הגנב וכדדריש התם דף ס"ט ע"ב משום דסתמא דהש"ס ס"ל דתרווייהו בטוען טענת גנב נינהו וא"כ לא שייך כלל למידרש הכי מהאי קרא דלאו בגנב עצמו מישתעי וכדכתבו התוס' בדף ס"ז ע"ב ד"ה אין הגנב וכו' ע"ש שכתבו דלדידיה נפקא ליה גנב אחר הגנב מקרא אחרינא. ואכתי לא ידעינן מהי קרא ועיין לקמן בפרק המפקיד שם יתבאר אי"ה. ומיהו לכאורה קשיא לי לדברי התוס' דהא דרשא דמבית האיש ולא מבית הגנב אליבא דר' יוחנן אמרינן התם ואיהו ס"ל בריש פרקין דטוען טענת גנב משלם ד' וה' וא"כ לכאורה הוה שפיר בהא דלשיטתיה אזיל דע"כ דס"ל כמ"ד חד לגנב וחד לטענת גנב ודרשא דידיה מהיקישא אתיא וכדאמר התם אליבא דהאי מ"ד. ולדידיה דרשינן מאם המצא תמצא למודה בקנס ואח"כ באו עדים שפטור כדרב כמבואר התם וכן נמי ס"ל לר' יוחנן בדף ע"ה כרב בהא. אלא דהא קשיא השתא בין לרב ובין לר' יוחנן דס"ל כוותיה שהרי כדדרשינן מאם המצא תמצא למודה בקנס וכו' וא"כ צ"ל דלא כדמסקינן אליבא דתנא דבי חזקיה בדרשא דהמצא תמצא. וא"כ לרבות כל דבר מגניבה וחיים דריש לה כדאמר התם מעיקרא וא"כ ליכא למידרש השתא לדרשא דרב אחייה לקרן כעין שגנב. והאי מילתא איכא למידק אליבא דרב גופיה וכן לר"י דס"ל כוותיה. ובגמרא לא אמרו הך דרשה דרב אתייה לקרן אלא למאן דדריש מאם המצא תמצא כדמסקינן לתנא דבי חזקיה ואייתרו להו הני פרטי וכו' וחיים לכדרב. והא רב גופיה לא מצי למידרש הכי. ועיין בריש המפקיד מה שכתבתי בזה בס"ד:
בשותפין. הכי אמרינן נמי בבבלי פרקין דף ע"ח ע"ב דבשותפין ליכא ד' וה' וכדמסיק רב נחמן התם בשטבח שלא לדעת חבירו. וכן כתבו התוס' בריש פרקין ד"ה מרובה קתני וכו' דמשייר נמי שותף וכו'. ולכאורה יש לעיין בדבריהם שכתבו לעיל דשייר טענת גנב באבידה וכו' ואי טעין טענת גנב בפקדון לא משלם ד' וה'. ה"נ בטוען טענת גנב באבידה. דמנא להו למימר הכי דילמא דוקא בפקדון הוא דאמרינן הכי דלית ליה לדרשא דר' יוחנן בהא כדקיימינן השתא בהאי לישנא בתרא דלית ליה דר' יוחנן בטענת גנב בפקדון וטעמא משום דלא ס"ל כר' יוחנן בעיקרא דמילתא מהיכא דנפקא ליה האי דרשא בפקדון וזהו היקישא דקאמר לקמן דסמיכי קראי דחד בגנב וחד בטענת גנב וכדפירש"י שם וכמ"ש לעיל דלר"י גופיה ע"כ לומר דאהיקישא סמיך דהא איהו לא מצי סבר כמ"ד תרווייהו בטענת גנב דא"כ לא מייתר ליה המצא תמצא למידרש למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור כרב ואיהו נמי ס"ל לדרב כמבואר בדיבור דלעיל ומנ"ל דס"ל באבידה דמשלם כפל וצ"ל דהשתא למאי דקיימינן הכא לאיכא דאמרי דקאמר דלא מסייע ליה לר"י בטענת גנב בפקדון א"כ ע"כ צ"ל דהאי לישנא ס"ל דתרווייהו בטענת גנב דאל"כ אלא דחד בגנב וכו' היקישא הוא ואין משיבין על היקש. וכן נמי לא ס"ל דרשא דגנב הגנב כדאמר התם לאידך מ"ד דס"ל תרווייהו בטענת גנב ושפיר ס"ל נמי לדר"י. אבל להאי לישנא ע"כ דלית ליה שום דרשא לדר"י בפקדון לענין ד' וה' וא"כ ע"כ דס"ל באבידה דמשלם כפל דהאי דרשה דר"י מעל כל אבידה שפיר אית להאי לישנא דהא באבידה לכ"ע סמיכי קראי הן וכמו דבפקדון כפל הוא דמשלם ולא ד' וה' להאי לישנא ה"נ באבידה כן דהשתא איתקשו להדדי פקדון ואבידה לענין טענת גנב וק"ל. והאי תלמידא לא חש להשיב על קושיא למה לא שנינו וכו' דטובא איכא דשייר דהא גם באבידה שייר להאי שיטתא דס"ל תרווייהו בטענת גנב והכי ס"ל ג"כ האי סתמא דהש"ס כמה שביארתי לעיל וכמו שפירשתי בדברי התוס' דהאי למ"ד ע"כ פקדון ואבידה שוין הן בטענת גנב:
מבית האיש ולא מבית האשה. לגי' הספר שלפנינו א"א לפרש כ"א בדרך תמיה וניכר החסרון מתוכו בענין דרשה ולא מבית השואל כמו שמבואר בפנים. ומבואר הוא בפ"ק דדין האיש ואשה שוין בכל הדינין. ולהדיא מבואר בפרק המפקיד דאין שום ה"א למעט האשה בדין זה. וכ"כ התוספות בפ"ק דבכורות דף י"א ד"ה וגונב מבית האיש וכו' דלא משתמע כלל מאיש למעוטי דבכל דבר שהוא לשון זכר שייך לשון איש וכו'. וכן הוא בריש פרקין ד"ה רעהו ע"ש:
גנב ונגנבה ממנו ותפסו וכו'. דוגמא לזה מצינו בבבלי הגוזל דף ק"ח ע"ב בענין נגנב מבית השומר והוכר הגנב דפליגי אמוראי בכעין זה אבל התם טעמא אחרינא הוא כמבואר התם. ובדין דהכא בגנב מן הגנב נראה דפשיטא ליה לתלמודא דילן דהבעלים עושין דין עם גנב הראשון והוא גובה מן השני שהרי הגנב הראשון משלם כפל והשני אינו משלם אלא הקרן וכדאמר בדף ס"ח. ואם כן מדנחתי לדינא הבעלים עם הראשון בכפלא נחתי נמי לקרנא. וכעין דאמר אביי בסוף השולח נקיטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה אבל נחית לפירי מיגו דנחית לפירי נחית נמי לגופיה:
הזיד בחלב ושגג בקרבן. כבר מבואר הוא בדברי בפ' אלו נערות מדינים אלו ושם ביארתי דדברי ר' יוחנן בענין קרבן כמונבז בפ' כלל גדול אתיא דס"ל שגגת קרבן שמה שגגה ולא קי"ל כן אלא דבמקום כרת לאו שמה שגגה. ובספרי באר מים חיים והוא ס' הכולל מכל השיטות בהש"ס השייכי' לדיני ארבע רשויות ודיני מוקצה ודיני מלאכה שא"צ לגופה ודיני דבר שאינו מתכוין ופסיק רישיה שמה ביארתי היטב בהסוגיות השייכים ג"כ לדין זה ולר"ע דהוא דרבנן דמונבז לר"י אליביה המקום יזכה אותי להוציאו לאורה כי חיבור נחמד הוא מכמה וכמה מקצועי התורה:
פתר לה בהתרייה. כדפרישית דאעדות קאי וכלומר שעיקר הדבר בענין שלא נחשוב אותן כפסולין בשעת עדות הטביח' משום שחזרו והוזמו על הגניבה ואגלאי מילתא למפרע בעדותן הוא תלוי שאם העידו על הגניבה היום ועל הטביחה ביום שלאחריו או אפילו באותו היום אלא שלא היה במעמד אחד ובתוך כדי דיבור א' בהא הוא דשייך למימר הכי אבל אם עדותן על שתיהן בתוך כדי דיבור היה אפילו הוזמו על הטביחה וחזרו והוזמו על הגניבה לא אמרינן דהוו כפסולין למפרע בשעת עדות הטביחה מחמת הזמת הגניבה אח"כ דלא שייך הכא לומר למפרע כיון שבתוך כדי דיבור א' העידו כל העדות ובהזמה לא איכפת לן אם הוזמו כאחת על שתיהן או אפילו בזא"ז כדפי' רש"י ז"ל ומטעמא דהזמה אריכתא היא וכדבעינן למימר לקמן. ועיקר פי' התרייה מבואר להדיא הכא לקמן דקאמר הש"ס בפי' דברי ר' יוסי בתוספתא דהא דקתני שתי עדות על שתי התריות מיתפרשא ועדות אחת על התרייה אחת וזה ממש כפי' הבבלי בענין דברי ר' יוסי וכאוקמתא דפלוגתייהו התם לפי המסקנא וכדפרישית שם. אלא דהתם לא נחית לחלק בענין שרצה לחלק ר' בא בר ממל הכא לפי סלקא דעתין בענין כרך אחד וזהו במעשה גניבה והטביחה אם כא' היו או לא וכבר דחה לה גם הש"ס דהכא ולא קיימא המסקנא הכי ולא כדבעי לאתויי סייעתא מהתוספתא דב"ב. ואם יש באיזה ענין לומר ולחלק כסברת ר' בא בר ממל בכרך אחד או לא ובאיזה אופן יתבאר לקמן ועיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיית והשיטות בסי' ט':
באו עדי גניבה ולא קיבלום. כבר מפורש היטב בפנים ובהי גוונא משכחת לה דאין עדי גניבה לבד מועילים כלום. והתם דף ע' ע"ב בענין דבר ולא חצי דבר שאינו ענין כלל לזה אבל בפשיטות קאמר הש"ס שם דאין עדי גניבה צריכין לעדי הטביחה ועל סתמא דמילתא קאמר אבל לפעמים משכחת לה דצריכין ומיהו אינו מתבאר מהגמרא דילן האי דינא ולא כדר' חזקיה דלקמן. ובדין חצי דבר ובפסקא דהרי"ף ופירושו יתבאר במקומו בפ' זה בורר אי"ה בהגיעי לשם ברחמי דשמיא:
מאן תניתה ר"ש. ובבבלי דף ע"ו ע"א דקאמר מעיקרא על דפריך דליחייב אהקדש דמה לי מכרו לשמים וכו' הא מני ר"ש היא והא מדסיפא ר"ש היא רישא לאו ר"ש וכו' ולא בעי הש"ס לשנות כילה ר"ש היא וכדפרישית וכגוונא דאמרי' בעלמא כולה האי תנא היא שר"ש אומר וכו' משום דאמסקנא דהתם סמיך דלא אמרי' מה לי מכרו לשמים וכו' דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן והילכך לא בעי לדחוקי ולאוקמי הכי. ודע דלקמן דף ע"ט ע"א גרסי' שם בברייתא גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ד' וה' וכו' דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים ופירשו התוס' והרא"ש דהכא איירי בקדשי המזבח דבהא אמרי' מעיקרא תורא דראובן וכו' משום דצריך לשחטו לשם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה אבל התם מיירי בקדשי בדק הבית והוי הקדש כמכירה. ודעת הרמב"ם ז"ל אינו כן דסתם וכתב בפ"ב מהל' גניבה הל' ו' דבגנב והקדיש אינו משלם תשלומי ד' וה' ומשמע אפי' בקדשי בדק הבית וטעמיה דס"ל דהך ברייתא דחויה היא מקמי דמתני' דמשמע דבכל הקדש אמרינן דלא הוי כמכירה וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל. ואל תשגיח על הגההת של בעל דרך תמים שהגיה בספרי הרי"ף שלפנינו שהובאה הברייתא וכתב עליו ולאו הכי הלכתא וכו' והגיה הוא מדעת עצמו שכתב וציין על ולאו הכי הלכתא נראה שזה אינו מו ההלכות עד סוף העמוד עכ"ל. וכבר בדקתי אחריו ועמדתי בכמה מקומות וראיתי שמדעת עצמו הגיה ברוב המקומות. והעיקר שלא הובאה הברייתא כלל בהלכות מפני שחולקת על המשנה וכן כתב הנ"י על דברי הרא"ש שאין דעת רב אלפס ז"ל כן. וכ"כ הה"מ שהרי"ף השמיט הברייתא וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' הגוזל בתרא דדעת הרי"ף ז"ל בהקדש בדק הבית דלא הוי כמכירה והביא ראיה לדבריו ועיין בדיבור דלקמן ומיהו במ"ש הה"מ לתרץ בזה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג עליו מפני מה לא חילק בקדשי בדק הבית ודימה הוא שהראב"ד השיג מכח האי ברייתא לענ"ד אין הדברים כן שהרי הראב"ד כתב מה לי משעבדי לשמים וכו' וזה הוא דלא ככוונת הה"מ בדבריו ועיקר כוונת הראב"ד הוא להשיג מההיא דאמרי' בפ' שבועת הדיינין דף מ"ב ע"ב גבי הא דתנן התם אין נשבעין וכו' אבל נשבעין לקטן ולהקדש ומפרש שמואל התם להקדש ליפרע מנכסי הקדש ופריך תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים לגבוה איצטריך וכו'. ופסק הרמב"ם בעצמו כן בפ' ז' מהל' ערכין הל' י"ו בדין המקדיש כל נכסיו וכו' דכשבא ב"ח ליפרע מן ההקדש או האשה בכתובתה משביעין אותן כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים וכו' ע"ש וא"כ הרי הוא ז"ל בעצמו סובר לדינא כן דבקדשי בדק הבית דאיירי התם הוי כמשועבדים להדיוט וה"נ אמאי לא ליהוי כמכירה לענין ד' וה' והשתא מוכחא מילתא דצריך לחלק בין המתני' דהכא לברייתא דלקמן כדעת הסוברים לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית זהו כוונת השגת הראב"ד ז"ל. ולדעת הרמב"ם יש לומר דס"ל דדוקא לענין גביית ב"ח אמרו כן מטעמא דחיישינן לקנוניא וכדאסיק התם בדרב הונא דבבריא אמרינן דאדם עושה קנוניא על הקדש והילכך רמו שבועה עליה. ולדעתו ז"ל מפרש הוא דהמתני' דהתם קמ"ל הא דמחלקינן בזה בין בריא לש"מ והילכך פסק שם לקמן באותו הפרק בדין המקדיש כל נכסיו ואח"כ גרש את אשתו שידירנה הנאה וכו' וכבר עמדו ע"ז מ"ע פסק כר"א וכתבתי מזה בפ"ה מסכת נזיר. והעיקר הוא דפסק כהאי סתמא דמתני' דשבועות וכשמואל ואין להאריך בזה והדברים עתיקים ומבוארים במקומן. אבל בדין דמתני' דהכא אין לנו לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית דהקדש לא הוי כמכירה אלא דההקדש שהקדיש חלה מטעמא דלאחר יאוש הוא. ובענין דין יאוש פסק הרמב"ם בסוף פ"א מהלכות גניבה דיאוש כדי לא קני כ"א דוקא בשינוי רשות עמו כדפסק בריש פ"ה שם וזה כדרב נחמן ור' יוחנן בפרקין דף ס"ח ובענין שינוי רשות עמו כדמוכח בהגוזל דף קי"ד ומה שפסק בפרק ה' מאיסורי המזבח הל' ו' בדין הגונב והגוזל והקרי' קרבן וכו' דאם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר ולכאורה משמע דפסק כרב יהודה בהנזקין דף נ"ה ע"א גבי חטאת הגזילה וכו' דס"ל דיאוש כדי קנה וא"כ סותר להא דהכא ומה שרצה הכ"מ לתרץ שם דאע"ג דבעלמא לא קני הכא קני וכו' דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא ע"ש ולאו מילתא התם דהא רבא גופיה ס"ל בפרקין דף ס"ז ע"ב כעולא דגם בקרבן יאוש כדי לא קני כדקאמר שם מהכא קרבנו ולא הגזול וכו' וכן מוכח מסוגיא דהנזקין גופה דרבא ס"ל הכי כדכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה רבא אמר מהכא וכו'. אבל עיקר טעם של הרמב"ם בקרבן משום דהוי יאוש עם שינוי השם וכההיא ברייתא בפרקין שם הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש וכו' כדמפרש דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא"כ אזלא האי פיסקא דאיסורי המזבח כדברי רב יהודה דהתם אבל לא כטעמיה. אי נמי דלא גריס התם בדרב יהודה מ"ע קסבר יאוש כדי קני וכדכתבו התוס' בפרקין שם ד"ה אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה וכו' בתירוץ א"נ דרב יהודה נמי אית ליה דיאוש לא קני וכו' ע"ש וזהו ברור. ובענין טומאת משכב דפסק הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' כלים הל' ז' דסתם גניבה יאוש בעלים הוא וקנאו לענין טומאה כרבנן דר"ש בפ' כ"ו ממסכת כלים טעמו כדכתבו התוס' כאן ד"ה דגזל משכב דחבריה וכו' דמייתו ברייתא דת"כ דמרבה לה בגנוב מקרא ע"ש. ונשאר עלינו לבאר בעיקר דין דמשכב דפסק שם הרמב"ם כהאי ברייתא דאין אדם מטמא במדרס משכב או מרכב שאינו שלו וכו' כדדריש הכא משכבי ולא הגזול וכברייתא דת"כ בפרשה ב' דזבים בענין חילוק גזילה לגניבה. ודין מרכב למד היא ז"ל מדקאמר שם בת"כ לקמן דדין מרכב קל הוא מדין משכב לענין טומאת בגדים במגע וכו' וא"כ מה שבמשכב טהור הה"ד במרכב. אלא דלכאורה קשיא קושית התוס' דהכא מההיא מתני' דפ"ז דטהרות הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו' אבל המשכבות והמושבות וכו' אם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. ופסקה הרמב"ם בפי"ג ממשכב ומושב הל' י"ב וי"ג ע"ש דמשמע דאם יש עמהן עכו"ם או אשה וכו' אגבאין קאי כדבמתני' וא"כ משמע דמשכב ומושב שאינ' שלו מטמא. והתוס' הקשו זה מדין דגנבים ע"ש ובודאי תירוץ התוס' דיש לדחות דהתם מדרבנן לא שייכא בדברי הרמב"ם דסתם וכתב שם בדיני משכב ומושב דבטומא' דאורייתא איירי וראיתי למי שהקש' כן אלא דנלע"ד דלדעת הרמב"ם מעיקרא ל"ק כלל לא מהתם ולא מברייתא דת"כ כדרצו התוס' להקשות ע"ש דהוא ז"ל מפרש ברייתא דת"כ כפשטה ולרבנן גנוב מרבה קרא דסתם גניבה יאוש בעלים הוא והוי כשלו לענין טומאה כדלעיל והיינו דמחלק הוא ז"ל בהלכות כלים בין גנב לגזל ואם נודע שנתייאשו הבעלים פשוט הוא דאף בגזל טמא. וכן ההיא מתני' דטהרות כיון דהגנבים נכנסו לביתו ובודאי נודע להבעלים מזה דבהכי מיירי המתני' ונלמד מדאמר התם וכן הגנבים כלומר כמו דאיירי בגבאים ומסתמא מייאש ליה מהכלים שבבית וכשנכנסו גבאי המלך לתוך ביתו למשכנו בודאי נודע לו ומסתמא מייאש להו ותו לא מידי. ובמה שתמה הכ"מ שם בענין נוגע אין מקום לתמיהתו וראיתי לאחד שנדחק בזה ואין להאריך:
ודכוותה הפודה אינו כלוקח. האי מסקנא קאי. וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מעשר הל' ג' לא חשיב התם אלא ששה דברים הקובעין למעשר. דהא דקתני במתני' דפיאה הקדישן עד שלא נגמרן וכו' כדהביא הרמב"ם שם סוף הפרק המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם שתגמר מלאכתו חייב לעשר היינו אם נגמרו בידו אח"כ ולאפוקי אם נגמרו ביד הקדש כדמסיק. ור"י ור"ל שם ל"פ בהאי דינא דהכא. ומכאן ראיה לפסק הרמב"ם דבהקדש בדק הבית לא אמרינן דהוי כמכירה כמו שנתבאר לעיל שהרי כלכלה הקדש בדק הבית הוא ואמרו הכא דלא הוי כמוכר ומצאתי לראי' זו בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל בפ' הגוזל בתרא לחזק דברי הרי"ף ז"ל שסובר כן:
מצינו שהמכירה חייבין עליה בשבת וכו'. הכא דחי לה הש"ס מטעמא דתלישה היא שמחייבת וכו' ובבבלי דף ע' ע"ב על אוקמתא דרמי בר חמא הא דתניא פטור באומר לו עקוץ תאינה וכו' פריך לה בענין אחר דכיון דתבע לקמן בדינא וכו' ומוקי לה רב פפא באומר זרוק גניבותיך לחצירי וכו' ולא תקנה עד שתנוח. ופסק כן הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גניבה הלכה ה'. וצריך טעם אמאי לא פסק כשינויא דרבא דאמר אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואפי' דבדינא לא מיחייבינן ליה לשלם מ"מ הואיל וכי יהב לה הוי אתנן ה"נ וכו' והא בעיקר דינא דאתנן פסק הוא ז"ל כרבא בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הל' ח' דעיקר אתנן בעריות כתיב וא"כ אמאי לא פסק כסבריה לא בכאן ולא בדין החוסם את הפרה וכו' דהשוכר את הפועלים דף צ"א ע"ש. ואפשר דטעמו מההיא דאמרינן בפ' בן סורר ומורה דף ע"ב בההיא דאיגנו' דיכרי לרבא במחתר' ולא קבלינהו וכו' וכדכתבו התוס' ד"ה אילו תבע וכו' ע"ש ואע"ג דהתוספות תירצו משום שהיו סבורים שחייבין להחזי' מן הדין להרמב"ם לא ניחא ליה לפרש כן דאהדרינהו משמע שמעצמן החזירו לצאת ידי שמים ובענין כי יהב לה וכו' מפרש לה כפי' התוספות דטעמא משום שצריך לצאת ידי שמים הוי מכירה ומדחזינן דרבא לא קבלינהו ש"מ דהדר ביה רבא גופיה מסברא דנפשי' דקנינהו בדמים ועל כן צריך לאוקמתא דרב פפא:
מאן דאמר לי הדא מילתא וכו'. עיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סימן י':
אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. בסחורה קאמר וכן הוא בשביעית פ"ז ומשמע דאסור מן התורה לעשות סחורה בדבר העומד לאכילה דהא מקרא דריש וכ"כ התוספ' דף פ"ב ע"ב ד"ה לא יגדל וכו' שהקשו ת"ל דאסור לעשות סחורה וכו' וכדדריש התם וכו' ותירץ ר"ת דהיינו דוקא בדבר העומד לאכילה וכו' וכל חלב מותר למכור וכו' כלומר דאפילו חלב בהמה טמאה מותר למכור היכא שאין עומד לאכילה אלא למשוח אבל עומד לאכילה אסור כ"א דוקא בחלב בהמה טהורה התירה התורה בפירוש יעשה לכל מלאכ' ובטהורה משתעי כדדריש בזבחים דף ע' ע"א את שיש במינו נבילה וכו'. ובירושלמי נמי מפרש וכו' והיינו דדרשא דקרא דמייתי הכא דלא קאי אלא בדבר העומד לאכילה וא"כ היה מותר לגדל חזירים מן התורה כדי למכרן למשוח עורות בחלב שלהן אלא שחכמים אסרו ודוקא בחזיר משום מעשה שהיה דאמר התם וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בסוף פ"ח ממ"א דמן התורה אסור לעשות סחורה בדבר שאיסורו מן התורה כדמסיק התם זה הכלל כל שאיסורו מן התורה וכו' והם דברי האי תלמודא דדריש לה מקרא. והתיו"ט בפ"ז דשביעית נסתפק בזה לדעת הרמב"ם ז"ל אם מן התורה אסור הוא ואין כאן ספק ובפ"ה מנ"מ כתב ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי נראה שהוא נותן טעם על מה שאמרו חכמים אסור לגדל חזירים כדכתב שם בריש דבריו והוקשה לו והלא מן התורה אסור וע"ז קאמר דבמגדל חזירים לא להשתכר בהן ולא למכרן לדבר אכילה אלא דומיא דכלבים וע"ז אמרו דקאי בארור והיינו דכללינהו בחדא וכברייתא דר"א הגדול שם סוף פרקין המגדל כלבים כמגדל חזירים למאי נ"מ למיקם עליה בארור ואע"ג דבלאו הכי הרי הוא בכלל מונע חסד כדאמר בפ' במה אשה. אלא לאשמועינן דארור שאמרו בחזירים דומיא דכלבים מיירי. ומה שהקשה התיו"ט שם מההיא דפ"ק דבכורות דף ו' ע"כ ודילמא לסחורה והמשנה למלך שם במ"א כתב דהוי כנזדמנו וכו'. ולענ"ד מעיקרא לק"מ דהתם על הא דתאמר וחלב בהמה טהורה מנלן וכו' אלא מדכתב ודי חלב עזים ללחמיך ואת עשרת חריצי החלב וא"כ גילה לנו הכתוב להוציא חלב מן איסור אבר מן החי ועלה פריך ודילמא לסחורה שלא הוציא הכתוב מכלל איסור אבר מן החי אלא לענין סחורה דמותר ואף דאסור בשאר איסורי ד"ת ולאכילה כדקאי קאי:
לפרוח פורחת אפילו ד' מילין. כן תירץ אביי התם בסוף פרקין ופריך שם והתניא בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס רב יוסף אמר בישוב כרמים. ופי' רש"י ז"ל שהולך מכרה לכרם עד למרחוק. רבה אמר בישוב שובכין וכו' ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מגזל ואבידה הל' ח' ככולהו דל"פ. ובישוב כרמים פירש הטעם שהיונים של בעלי כרמים הן. ולזה הטעם אפילו הוא בענין שאין יכולין לילך מכרם לכרם. ונראה דטעמו דלפירש"י יש לדייק דא"כ מאי אתא רבה לאשמועינן דקאמר בישוב שובכין הא לדידיה ע"כ ג"כ הטעם שהולכו' משובך לשובך כדמסיק וא"כ הייינו דרב יוסף אבל להאי טעמא אתי שפיר דרבה אשמועי' אע"ג דלשובכין גופייהו ליכא למיחש כדאמר אב"א וכו' אפ"ה לא יפרוס מפני שבאות דרך השובכין:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא