Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הגוזל. משלם דמי פרה מעוברת לילד. ובנוסחת הבבלי העומדת לילד ועיין לקמן בד"ה הדא אמרה גזל שמינה מ"ש מזה:
שמא יש צופים בלא ליבון. למאי דפרישית בפנים דהקושיא על התוספתא קאי ומשני ר' יודן דהתם קל הוא שהקלו בגזלן אבל באמת לא קני דלא ליבון ולא צופים הוי שינוי ולפ"ז הוה אזלא האי סוגיא כסוגית הבבלי נפי אוקמתא דרבא התם בריש פרקין דמשני על הא דפריך וליבון מי הוי שינוי וכו' הא והא ר"ש והא דנפצי נפוצי וכו' וא"כ לרבא ע"כ לומר דס"ל דלרבנן ליבון לא הוי שינוי מדלא אוקי למתני' דידן כרבנן וכרב אשי דמתרץ לה רומיא דמתני' ודברייתא דמתני' איירי בצמר ועשאן בגדים נמטי דליכא ליבון אבל היכא דאיכא ליבון הוי שינוי וכדפרש"י אלא ש"מ דרבא ס"ל אליבא דרבנן דליבון לא הוי שינוי ולר"ש נמי נפצו נפוצי בליבון לא הוי שינוי והיינו ציפי צמר דהכא אלא דוקא בסרק סרוק כדאמר התם וכפי פי' רש"י בזה. אלא דאכתי איכא למידק הכא דלמאי דס"ד אדמקשן ליה אברייתא ליקשי אמתני' דאי צופים הוי שינוי א"כ מאי אריא דקתני צמר ועשאן בגדים תיפוק ליה דקנאו בשינוי משעה שעשאו צופים ולבנו וטואו ולכך נראה דבאמת הכי הוא דפריך שמא יש צופים בלא ליבון וכלומר לדידך דאמרת מכיון שלבנו ונפצו ועשאו צפי צמר לטוות כבר שינוי הוי א"כ אכתי קשיא מתני' מאי אריא ועשאו בגדים דקתני ומשני קל הוא שהקלו בגזלן כלומר לעולם דלא הוי שינוי בגוונא דאיירי בה מתני' כדלקמן ומתני' לאו טעמא משום דקנייה בשינוי הוא אלא טעמא דקל הוא שהקלו מפני תקנת השבים ואזלא האי סוגיא כר' יוחנן דהתם דף צ"ד ע"ב דאמר דבר תורה גזל הנשתנית חוזרת בעיניה ואם תאמר משנתינו מפני תקנת השבים וכדמסיק התם דמוקי למתני' בשינוי החוזר לברייתו כי היכי דלא תקשי מסתם משנה דראשית הגז ומתני' בעצים משופין ועשאן כלים. וא"כ צמר ועשאן בגדים נמי בצמר טווי דשינוי דהדר לברייתא הוא כדאביי בריש פרקין דהא אוקמתא דיליה ופירושיה במתניתא כאביי אזלא אבל לא כטעמיה דלאביי משמע דמטעם שינוי החוזר דקני הוא מדרבנן ולר' יוחנן לא קני אלא טעמא משום תקנת השבים הוא. ואע"ג דבדינא דבמתני' הוה מצינ' לפרושי דלאביי נמי טעמא משום תקנת השבים אית ליה ולהכי אמר רבנן דשינוי החוזר קני בגזיל' מ"מ נ"מ לענין דינא דבעלמא דמשמע דלאביי אית ליה דשינוי החוזר קני מדרבנן וכדבעינן למימר לקמן. וברייתא דקתני לרבנן משלם כשעת הגזילה מוקמי' נמי טעמא משום תקנת השבים הוי דהא ליבון לא הוי שינוי לרבנן כדרבא. והשתא לרבא נמי מתרצינן רומיא דמתני' ודברייתא כפירושא דאביי וכר' יוחנן דבעצים משופין ובצמר טווי מיירי דהא לדידיה ס"ל דלרבנן ליבון לא הוי שינוי. וא"כ לא מצי לאוקמי כרב אשי דלדידיה ליבון הוי שינוי ס"ל כדלעיל. ומיהו בדינא דשינוי החוזר מצינן למימר דרבא כר' יוחנן ס"ל דבעלמא לא קני אפילו מדרבנן והכא משום תקנת השבים נגעו בה וכאשר יתבאר לקמן אי"ה. מצינו למדין עכשיו דבשינוי החוזר ג' מחלוקת בדבר דלרבה בפ' מרובה דף ס"ו ע"א ס"ל דשינוי החוזר אפילו מדאורייתא קני כדדריש מקרא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל דוקא וקאמר כתיבא ותנינא ומייתי ראי' ממתני' וממתני' דראשית הגז דקתני צבעו פטור וצביעה שינוי החוזר הוי כדקאמר הכא דיכול להעבירו ע"י צפון והתם בדינא דאורייתא משתעי דפטור מראשית הגז וש"מ דמדאורייתא קני ומתני' דהכא מוקי רבה בשינוי החוזר. וברייתא קמ"ל דשינוי בעלמא שינוי וכו' כדכתבו התוס' ריש פרקין. ור' יותנן דדריש מאשר גזל מ"מ דס"ל שינוי החוזר לא קני ובהכי משתעי קרא דמ"מ ישיב לו אבל בשינוי שאינו חוזר אפי' מדאורייתא קני כדמוכח מראשית הגז ומוקי למתני' דראשית הגז שצבעו בקלא אילן דלא עבר כדאמר רבא הכא וכדכתבו התוס' בפ' מרובה דף ס"ה ע"ב ד"ה הן ולא שינוייהם ומתני' דהכא בשינוי החוזר מוקי לה וטעמא משום תקנת השבים אבל בעלמא אפילו מדרבנן לא קני ואביי ס"ל דשינוי החוזר קני מדרבנן ולרבא איכא למימר דבשינוי החוזר ס"ל כר"י בעלמא ואיכא למימר כאביי. ולקמן בד"ה והגניבה יתבאר הכל אי"ה. וכן יתבאר שם דנראה דלדעת הרמב"ם דלא אמרי' משום תקנת השבים אלא לענין יאוש ולא לענין שינוי החוזר וטעמו בזה. נשאר לנו לבאר כאן בדעתו דכתב בפ"ב מהל' גזילה הלכה י"ב דגזל צמר וצבעו או נפצו ולבנו או שגזל טווי ועשהו בגד וכו' ה"ז שנוי בידו וכו' והניח הב"י בצ"ע בסי' ש"ס בדין דטווי ועשהו בגד דהא משמע מהסוגיא דשינוי החוזר הוי והוא ז"ל פסק דשינוי החוזר אינו שינוי בגזילה כדכתב שם בריש דבריו. ובדרישה האריך בזה להכריח דאביי הדר ביה וכד אתינן להא דרב אשי ס"ל דלא הוי שינוי החוזר וכו' ע"ש. ולענ"ד טעמו של הרמב"ם בדינים אלו לאו משום דס"ל דהוי שינוי שאינו חוזר דהא עכ"פ מוכחא מהסוגיא דר"י לא ס"ל הכי בטווי ועשה בגד וא"כ אמאי נדחוק בדאביי במה דלא קאמר בהדיא הכי. אלא דטעמו דהוא ז"ל ס"ל דהוי פנים חדשות כדסיים שם בהא דכתב לענין מטבע שאם יעשה מעות אחרות פנים חדשות הן וכן כל כיוצא בהן. וקאי על כל אלו שהזכיר למעלה דשייך בהו לומר כן. וכך מצאתי בשם הרב המאירי ז"ל בהדיא כן הובא בשי' מב"א ז"ל שכתב בטווי ועשה בגד אע"פ שאפשר לסתרו ולהיות חוטין כבתחלה כל כיוצא בהן פנים חדשות הן שכבר נפסד צורת החוט כשהיה בגד. ואפשר בנפצו וליבנו נמי טעמא מש"ה הוי דהוי כפנים חדשות אע"פ דלא הוי שינוי גמור כדמוכח מהסוגיא. והש"כ תירץ דברי הרמב"ם בדין דלבנו דנפצו ולבנו קאמר הכא ובראשית הגז לבנו לחוד קאמר ואכתי לא ניחא דהא בהדיא קאמר רבא דנפצי נפוצי לא מהני בלבנו אפי' לר"ש. ואין להאריך עוד בזה. ובדיבור הנזכר יתבאר עוד ובמה שיצא לנו מהסוגיות והשיטות ודעות החולקים בדינים אלו ומה שמצאנו בס"ד. ודע דיש עוד דין בשינוי צמר וצבעו וזהו שינוי הנעבד כדבעי בע"ז פ"ג דף מ"ז ע"א המשתחוה לבהמה צימרה מהו לתכלת ויתבאר שם:
גזל שלח וליבנו. נראה דלענין דינא מוסכם הוא אפילו לדעת הרא"ש והטור שכתבו דבעינן בליבנו שיהא בענין שאינו חוזר לברייתו דכבריה בגפרית וכיוצא בזה והכא בשלח וליבנו לפי דרך האומנין שאין מלבנין את הצמר כ"א העור דרכן לעבדו וללבנו ובכזה הוי כשינוי שאינו חוזר אלא דמשמע מסוגיא דהכא דהליבון על הצמר קאי ומדמה לה להא דלעיל ואין טעמו אלא משום תקנת השבים ועי' לקמן ד"ה והגנב:
משום יישוב ארץ ישראל. ובגיטין פ"ה גריס לה משום יישוב ומסיק התם דמדקאמר משום יישוב סתמא הדא אמרה היא בארץ היא בח"ל. ושם כתבתי לדעת הרמב"ם ומצויין שם בפ"י מהל' גזילה הלכה ה' וט"ס הוא וצ"ל הל' ט' דדין חורבה שם היא כתובה. ולכאורה נראה דהרמב"ם מפרש לה להא דאמרינן בפ' השואל דף ק"א ע"ב מאי הוי עלה א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו מ"ט משום יישוב א"י א"ד משום כחשא דארעא מאי בינייהו א"ב ח"ל. ולפי' רש"י בשדה איורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות קאי דאם אמר נטיעותי אני נוטל אין שומעין לו ולפ"ז הוה משמע דבחורבה לעולם שומעין לו כדפי' שם דבבית אחורבה קאי אבל הרמב"ם מפרש דהכל אחורבה קאי כדמוכח התם דבחורבה מיירי פלוגתא דלעיל ועלה קאמר מאי הוי עלה וכו' שאם בנאה בשדה חורבה של חבירו אין שומעין לו כמו דמשמע מהכא דבבנין קאי ומשום יישוב א"י ופסק כלישנא בתרא מפני שמכחיש את הקרקע וסתמא קאמר ואפילו בח"ל. וכמו בדין שדה דלעיל הלכה ה' דדעתו ג"כ כדעת הראב"ד ז"ל דאפילו בח"ל דסתם וכתב מפני שמכחיש את הקרקע והשתא סוגיא דהכא כמ"ד התם משום יישוב א"י וסוגיא דגיטין כלישנא בתרא דהתם וכדפסק הרמב"ם. אבל ממה שראינו דלא הביא שום אחד מהמפרשים ומהאחרונים דעת הרמב"ם לחלק אפילו בבונה בחורבה בין בית לשדה וכולם כאחד כתבו בסימן שע"ה דבבנין לא שייך הכחשת קרקע וא"כ צריך לפרש גם דברי הרמב"ם כן דבהלכה ט' בבית וכו' אבנה דלעיל קאי ובשדה אנטיעה קאי. ובענין מה שפירשתי סוף הסוגי' בגיטין שם ראיתי בס' המלחמות להרמב"ן ז"ל בפ' השואל דגריס בביקש ליטול בתרא דמי עציו ואבניו וכבר פירשתי שמה על דרך הזה כמו שהוא כתובה לפנינו ועולה יפה:
הדא אמרה גזל שמינה והכחישה וכו'. עיין בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סימן י"א:
והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה. הכי גרסינן בתוספתא פ"י זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתא אומר לו הרי שלך לפניך ואם שינה אותה מברייתה משלם כשעת הגזילה והגנב לעולם משלם כשעת הגניבה ע"כ. ובודאי לענין הקרן לא מיתפרשא שאין חילוק בין גנב לגזלן בזה דאם קנאה בשינוי משלם כשעת הגזילה והגניבה ואם לא נשתנית מחזיר כמות שהיא. ורב דאמר בפ' מרובה דף ס"ה ע"א קרן כעין שגנב וכו' הא מסקינן התם דלענין יוקרא וזולא וכו' כדאיתא. ולדברי האי תלמודא דמייתי לסיפא דתוספתא אהא דלעיל ומשמע דהאי לעולם קאי בין נשתנית או לא והיינו בשמינה והוכחשה מאיליה או כחושה והשמינה כדמוכח דהאי דלעיל ע"כ במאליה מיירי דאי בשהוציא הוצאות עליה ליכא למ"ד דאיכא לנגזל שבחא ביה ולא שייכא דיוקיה דרב חסדא וכן מאי קמ"ל ר"ז דאי בהכחישה בידים פשיטא דמחזיר לו השומן אלא ודאי במאליה מיירי וא"כ הא דקאמר והגנב לעולם וכו' אתשלומי כפל קאי וזהו כדעת הר"י בתוספות פרק הנזכר שם ד"ה אנא מפטימנה כו' דאפילו לשנתפטמה מאליה משלם כפל ארבעה וחמשה כעין שגנב דמצי א"ל אטו שמינה גנבי ממך. ואין כן דעת הרי"ף ז"ל וכמו שכתב הרא"ש דדוקא בפיטמה הוא אבל פטום דממילא משלם כדהשתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"א הלכות גניבה הלכה י"ג גנב כחושה והשמינה וכו' דוקא השמינה הוא והכחישה משלם כפל ארבעה וחמשה כעין שגנב. ודברי התוספתא משמע נמי כן דקתני ואם שינה ולא שינה ועלה קאמר והגנב לעולם וכו' ועיין עוד מזה ביחוד הדיבור שייחדתי בענין דין שינוי ויאוש וחלוקי הדינים לכל השיטות ודעות מתחלקות ומה שחדשתי ומצאתי בס"ד בהסוגיות אשר מהם נובעים מקור הדינים ושרשיהם והמסתעפים מהן תמצאנו בעזה"י בקונטרס אחרון בביאור הסוגיות והשיטות סימן י"ב:
שמואל אמר אפילו גזל עגל וכו'. כדפרישית דבלשון תמיה מיתפרשא דהא שמואל לא פליג אמתני' וכן היא מסקנת הבבלי ואפילו הוכחשה בכחשה דלא הדר נמי בכלל הזקינה ומשלם כשעת הגזילה וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מהלכות גזילה הלכה ד'. ומסוגיא דהכא למדתי פי' במה דאמר התם בהל' זו דף צ"ו ע"ב בתר ההיא דרב פפא לא הזקינה הזקינה ממש וכו' א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אסי הכי קאמרי' משמיה דר' יוחנן אפי' גנב עלה ונעשה איל וכו' א"ל לאו אמינא לך לא תחליף גברי ההוא משמיה דרבי אלעא איתמר. דלכאורה מה שייך זה הכא אם לא פילפלו אלא משמיה דמאן איתמר הא כדמשמע לכאורה ועוד מאי ריתחיה כולה האי דקאמר לאו אמינא לך וכו' לא ה"ל למימר אלא ההיא וכו' וממאי דאמר הכא התם נמי מיתפרשא כן דמר קשישא הקשה לפני רב אשי על הא דפי' רב פפא אפילו הכחישה וקא"ל ה"ק משמיה דר' יוחנן לפרש המתני' דהזקינה דקתני אפילו עגל ונעשה שור בידו שלו הוא וכו' ואינו משלם אלא כשעת הגזילה ולא הזקינה וכיחשה כדפי' רב פפא ולומר דמחמירין עליו לשלם כשעת הגזילה אלא להקל כר' יוחנן א"ל לאו אמינא לך וכו' דמעולם לא אמר ר' יוחנן הכי לפרש האי מתני' כן ההוא משמיה דר' אלעי איתמר לפרש זה הכלל דמתני' דלעיל כדאמר התם:
הלכה כר"מ. וכן קאמר רב בבבלי שם למאי דאפכיתו הלכה כר"מ וכך פסק הרמב"ם בפ"ג שם דבעבדים והזקינו א"ל הרי שלך לפניך וס"ל דעבדי כקרקע דמיין. וכבר כתבתי טעם לסברת הרמב"ם בפ' י"ח מהל' מלוה דס"ל דאין גובין מן העבדים של יתומין כרב נחמן בפ"ק דמכילתין דף י"ב ובפ' יש נוחלין דף קכ"ח ע"א ועיין בפ"ק דקידושין בחיבורי שם הלכה ד' ד"ה מהו לגבות מן העבדים מ"ש מזה. ואם דדברי הרמב"ם אינם מבוארין בהדיא כן מ"מ משמע מדבריו שם הל' ה' כן דכתב בדין עשה עבדו אפותיקי וכו' מפני שיש לו קול. הא לאו הכי לא א"כ כמטלטלי הם לענין גבייה וכסבריה דר"נ ושמעינן דלא גבי מיתמי מדינא דגמרא וכן נראה מדבריו פ"כ מהל' מכירה הל' י"ב דפסק כברייתא דר"נ דאמר בפ"ק שם אנא מתני' ידענא וכו' ואין מטלטלין נקנין עם העבדים ע"ש. ולמאי שכתבו התוס' שם דאע"ג בכל דוכתי עבדי כקרקע דמי לענין שבועה ואונאה ודיני שומרין ופדיון בבור מ"מ לעניין גבייה מילי דרבנן הוי דשיעבודא לאו דאורייתא וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפ"ק וכאן וכן דעת הראב"ד והר"מ הלוי ז"ל. כתבתי שם ישוב לקושית הרשב"א ז"ל שהקשה בפ"ק לדעת הרי"ף ז"ל דפסק שילהי גט פשוט כמ"ד שיעבודא דאורייתא ופסק כרב נחמן דאין גובין מן העבדים והניח בצ"ע וזה דס"ל כסברת הנ"י שמביא כאן בשם הרא"ה ז"ל דטעמא מפני שאין דעתו של המלוה סומכת עליהן שהלוה יכול להבריחן. ובענין שיעבודא דאורייתא שרבו דעות החולקות בזה והש"כ בסי' ל"ט האריך למעניתו והעלה דספיקא דדינא הוי. וההכרעה דהאי ש"ס הכרעה היא וכדעת הרמב"ם שהכריע בין קרקע למטלטלין כמ"ש פי"א מהלכות מלוה הל' ד' כל מלוה וכו' ומלוה ע"פ גובה אותה מן היורשין וכו' שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה ובהל' ז' כתב אבל הבא ליפרע מן היורש לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלין אינן תחת שעבוד ב"ח מן התורה וראה הוא ז"ל להכריע כן מה"ט גופיה דבכל הש"ס אמרי' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ועוד דבהדיא הכריעו בהאי ש"ס הכי כדאמרינן בגיטין פ"ו הל' ה' אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מלוה בעדים נגבית מן היורשין ובלבד יורשין קרקע. ואין ספק דמשם למד הרמב"ם לומר כן ובהכי ניחא ליה לתרץ קושית התוס' דפ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב דפסק רב פפא שיעבודא דאורייתא ואמאי צריכא ליה לרב פפא לטעמא דגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמר בשילהי גט פשוט וע"ש דמה שהועתק בדבריהם מפ' ג"פ דשיעבודא לאו דאורייתא לא נמצא בדברי רב פפא בהדיא אלא שהם פירשו כך בדבריו שם ומש"ה העלו בקידושין במלוה הכתובה בתורה איירי ולדידיה בלאו הכי ניחא דבגט פשוט קאמר רב פפא טעמא דבקרקעות הוא דגובה מן היורשין ולא מן המטלטלין משום דלא תנעול דלת וכו' וכלומר בדבר שסומך המלוה עליו והיינו נכסים שיש להן אחריות וזהו דאורייתא וכן ביורשין דינא הכי וכדאמר רב פפא גופיה בריש פ"ו דערכין דף כ"ב דטעמא דנפרעין מיתומים גדולים דפריעת ב"ח מצוה היא וכו' ובנכסים שיש להן אחריות מיירי וכ"כ התוס' בפ' הכותב דף פ"א ע"א ד"ה פריעת ב"ח מצוה וע"ש. ועיין בריש פ"ק דמציעא ד"ה משנים אוחזין וכו' מה שביארתי בענין שיעבודא דאורייתא בס"ד:
רב הונא אמר כשפסלתו מלכות. זהו כדברי רב יהודה בבבלי דף צ"ז ע"א ורב הונא דהתם ס"ל כשמואל דהכא וכבר כתבתי כמה פעמים שדרך הש"ס הזה בחליפין. ובפלוגתא דרב הונא ורב יהודה דהתם פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גזילה הלכה ד' כרב יהודה דפסלו המלך הוי כנסדק ופסלתו מדינה אומר לו הרי שלך לפניך ומשום דפסלו המלך מינכר היזיקא הוי כדשני ליה רב יהודה לרבא ומשמע דקיבלה. והרא"ש פסק כרב הונא דהוה רביה דרב יהודה. וכבר הוזכר זה דלהרמב"ם האי כללא לאו דוקא הוא. ועיין בהרא"ש בפ' עושין פסין דכתב שם בשם הרמב"ם דדעתו לפסוק כרבה נגד רבא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הוא דקי"ל כבתראי ולא כאביי ורבא כנגד רבן עכ"ל שם וזה סותר למה שכתב פ' שנים אוחזין גבי עדיו בחתומיו זכה לו שכתב דהלכה כאביי נגד רבה רביה משום דקי"ל מאביי ורבא ואילך הלכה כאמוראי בתראי אף כנגד רבותייהו וכן כתב רב אלפס ז"ל בכמה מקומות וע"ש:
הכל מודין בחמץ וכו'. נראה דמרוב פשיטות דין זה לא הוזכר במקום אחר דכשנשבע לו קודם הפסח דמים הוא חייב לו והיה לו להחזיר מקודם ופשיטא שכמשלם לי אחר הפסח שצריך לשלם לו מה שיכול ליהנות כדקאמר הש"ס בפשיטות כן:
רב הונא אמר והוא שקבע בו מסמר וכו' מילתיה דרב הונא ע"כ מיתפרשא כדרב אסי התם דף צ"ח ע"ב וס"ל דאומן קונה בשבח כלי דהא בהדיא אמר כדי לזכות לכליו. והתם מסקינן דאין אומן קונה בשבח כלי ומתני' מיתפרשא דתני סיפא לגלויי רישא כדפרישית במתני' שמואל אמר אפי' הקדיחו סממנין וכו' ה"נ בלשון תמיה מיתפרשא כדפרישית בפנים דלא פליג שמואל אמתניתין וכן נראה מסתמא דהש"ס דילן לעולם כשנשרף ונתקלקל מחמת מלאכתו צריך ליתן לו דמי צמרו שנושא שכר הוא:
מהו אם השבח יתר על הוצאה וכו' התוספ' בדף ק' ע"ב ד"ה אם השבח וכו'. מביאין להאי דהכא וכבר הקשה ר"י על הפי' שפירשו ובהג"א מביא בשם הר' אלחנן לפרש ואינו מבורר כ"כ וראיתי בשיטה למב"א ז"ל שמביא בשם תוס' שאנץ לפי' הר' אלחנן יותר בקצה ביאור ומקשה על זה ג"כ אם בשנתן לו גם הסממנין א"כ נותן לו דמי צמרו וסממנין מיבעי ליה כדמקשה הש"ס התם לעיל דף צ"ט ע"א ויש שם עוד פי' אחר לא רציתי להעתיקו מפני שהוא מלא טעיות ודוחק הרבה. וכבר עמדתי על מה שיש לדקדק ומתוך מה שפירשתי בפנים יתבאר הכל ומדויק בהא דשאל הש"ס הכא מהו אם השבח וכו'. וכן הפירוש שבח יתר על הוצאה וכו'. כמבואר הכל בפנים. והש"ס הזה אינו חושש לדיוקא דהתם דמי צמרו וסממנין מיבעי ליה לפי שהולך לשטתו דלעיל פסק כרב אסי דאומן קונה בשבח כלי וכדבעי התם לשנויי לפי ה"א דשמואל אית ליה דרב אסי ע"ש. ואם דלא קי"ל בהא כרב אסי לא נ"מ לדינא דהכא שהדין אמת הוא שאם אירע שנתן לו גם הסממנין והיה החשבון כן יכול הוא לומר לו את אובדת דידך וכו' וכן הכל לפי החשבון אם היה הריוח או ההוצאה באופן אחר פחות או יותר. וכן הא דקאמר לענין דין השליח ואת תשמע מינה וכו' זהו בכלל שאמרו בדין השליח המעביר על דעת משלחו לענין שאם רצה לקיים המקח אלא שטוען אתה הפסדת שלא הלכת למקום פלוני דההפסד לשליח וכמבואר בדברי הטור והמחבר בסי' קע"ו וקפ"ג בענין אם שינה והוליך הסחורה למכור למקום אחר דההפסד לעצמי ואם היה ריוח להמשלח ואם היה למחצית שכר ההפסד לעצמו והריוח לשניהם וזהו ממש דין הנזכר כאן בענין קניית השליח דהיינו הך ועיין בדיבור דלקמן:
אמר ר' נסא בשעה שקיים שליחותו וכו' כדפרישית בפנים דכשעשה שליחותו לא שייך האי קושיא מי הודיעו להמוכר וכו' דלא בעינן שידע שהרי זה קונה בשבילו ומה שזכה השליח זכה בשביל משלחו אבל שינה ולא עשה שליחותו מהיכן בא לו הזכות להמשלח שיקנה והשליח לא רצה לזכות לו כפי אשר ציוה לו. ויש להוסיף עוד דכשעשה שליחותו איכא למימר דהשליח הודיעו להמוכר תמכור לי חטים בשביל פלוני ששלחני אצלך אבל אם לא עשה שליחותו אין סברא לומר שהודיעו שזה שלחו לקנות חטים והוא קונה עכשיו שעירים ואין מקיים שליחותו וכן אין סברא לומר שמשקר ואומר פלוני ציוה לי לקנות שעורים דלמה לו זה אלא מסתמא אמרינן דשותק ועושה עצמו כאלו בשביל עצמו הוא קונה וא"כ מי הודיעו וכו'. ובסברא זו יש לפרש דברי התוס' בסוגית הבבלי בהאי ענינא דף ק"ב ע"ב תני חדא וכו' מחכי עלה במערבא וכו' והיינו קושיא דטעמא דהכא. וכתבו התוס' ד"ה שאני חטין וחטין וכו' תימא וכו' וי"ל דברייתא מצינו לאוקמי כגון שהודיעו וכו' דבריהם דלקמן צריכין ביאור. ועוד דלכאורה קשה לפ"ז נוכל לחלק אפילו בחטים ושעורים בין הודיעו ובין לא הודיעו וא"כ מאי דוחקיה דאמוראי לאוקמי הני ברייתות כתנאי או לחלק בין לאכילה ולסחורה לישני קמייתא בשלא הודיעו מיירי ובתרייתא בשהודיעו מיירי ובפחתו ודאי פחתו לו כמבואר אלא ע"כ דלא שייך לאוקמי בשהודיעו בששינה ולא עשה שליחותו כדאמרן. והשתא שיעור דבריהם כך הוא דהקשו אמאי איצטריך וכו' דמדיוקא דברייתא גופה משמע דכל היכא דעשה שליחותו קנה המשלח לחלקו ואפי' לא ידע המוכר וזה יש לו ג"כ חלק בריוח בעד טרחתו ועשיית שליחותו כמו דאמרינן סברא זו לר"א דלסחורה הוי נעשה שליחותו כיון דהאי לא קפיד והריוח לאמצע ועל זה תירצו דמגופה דברייתא ליכא למידק דמצינו לאוקמיה וכו' וכלומר דאי דייקינן דבחטין וחטין קנה זה הוי מצי לאוקמי דהיינו טעמא משום דכשעשה שליחותו שייך לומר דבהודיעו מיירי משא"כ כששינה ולעולם בשלא הודיעו אפי' חטין וחטין נמי לא קנה בעל המעות. והיינו דסיימו והא דפריך וכו' כלומר וכ"ת א"כ מאי פריך מעיקרא מי הודיעו וכו' כיון דמשכחת לה בשהודיעו ואי אמרת דבלא עשה שליחותו אין סברא לומר שהודיעו א"כ מאי קאמר רב שמואל א"ה אפי' חטין וחטין נמי לא קנה דמי הודיעו. כיון דכחטין וחטין מן הסברא לומר דמסתמא הודיעו א"כ מאי מקשה. ותירצו דבעי וכו' וכלומר ודאי יש סבר' לחלק ולומר דבכה"ג מודיע הוא להמוכר ובמשנה אינו מודיעו אלא דלרב שמואל לא הוי ניחא ליה לאוקמי ברייתא ודיוקא בתרי גווני ולא בעי נמי לאוקמי ברייתא בשהודיעו ורצה לומר דבהכי עסקי' שהודיעו ואמר לו שמשלחו לקנות שעורין שאע"פ דמסתמא לא אמרי הכי כדלעיל מ"מ הא ודאי איכא לאוקמי לברייתא דבכה"ג מיירי. משום דרב שמואל ראה דפריך מעיקרא מי הודיעו א"כ בעי למימר המקשה דמסתמא הברייתא בכל ענין מיירי דסתמא קתני ולהכי פריך מי הודיעו ואהא פריך רב שמואל עלה אי לדבריך דאמרת דבכל ענין מיירי הברייתא ופרכת מי הודיעו א"כ אפילו בחטין וחטין נמי דינא הכי דלא קנה בעל המעות וליתני רבותא טפי דאפי' חטין וחטין לא אלא ע"כ דברייתא מיירי בהודיעו. וא"כ מאי פרכת וכי מי הודיעו. ומשני שאני חטין וחטין וכו' וכלומר לעולם הברייתא מיירי בכל ענין וכמו דאמרי' דמסתמא כששינה שליחותו אין דרכו להודיעו והיינו דמחכי עלה וכי מי הודיעו ושאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד ואע"פ שלא הודיעו קנה הבעל מעות וכדלעיל דתנן וכו' והשתא ודאי צריך וכו' ור"ל דכד בעינן למידק מגופה דברייתא לענין חטין וחטין ליכא למשמע מידי דאפילו בלא הודיעו קנה כדמיירי הברייתא משום דאיכא לאוקמי בשהודיעו והיינו בחטין וחטין שדרכו להודיעו ובכה"ג דוקא דקנה והיינו טעמא דלא קתני בברייתא בחטין ובחטין משום דפשיטא לן דקנה בכה"ג והכל לבעל המעות ולהכי קתני בחטין ושעורין דבזה אמרינן מן הסתם הוא שאינו מודיעו והדרא לן קושיין בדוכתה וכי מי הודיעו וכו שיקנה חלק בריות. והיינו נמי שכתבו התוס' לקמן בדיבור זה ונראה דל"ד וכו ר"ל בכה"ג שעושה שליחותו ודאי איכא למימר הוא מודיע וכו' ולא מוכחא מידי בשלא הודיעו והילכך מייתי מדתנן וכו'. ובזה יונחו דבריהם במ"ש דמגופא דברייתא ליכא למשמע מידי דאיכא לאוקמי כשהודיעו דלכאורה קשה הא מאן דמקשה וכי מי הודיעו איהו דקאמר שאני חטין וחטין והיכי מצי לאוקמי בשהודיעו ולפי דרכינו ניחא וכן מבוארין כל דבריהם בהאי סברא דלעיל ועיין מהרש"א ולפי מה שפירשנו לק"מ. ושמעינן לכאורה מסוגיא דהתם דאזלה כהאי סוגיא דהכא דקמה האי חוכא מכח הקושיא וכי מי הודיעו דהא כד שקיל וטרי התם מההיא דערכין והוצרך ר' אבא לטעמא דכל המקדיש וכו' וכדמסיק הכא. אבל הרא"ש ז"ל כתב וליתא לחוכא דבני מערבא דלא בעינן שידע המוכר מבעל המעות ושהוא יזכה לו אלא ע"י השליח הוא זוכה שהשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות שאע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכוין הוא לקנותו וע"ש. ויש ראיה לסברא זו מפי' ר"ת שהביאו התוס' לעיל דף צ"ה ע"א בד"ה בשבת שע"ג גזלה דכל היכי דאין מתכוין לקנותה לא קנה אע"פ ששינה ואפילו למ"ד שינוי קונה ואף שהרא"ש אינו מסכים שם לתירוץ ר"ת אליבא דר' יהודה כמו שכתבתי וביארתי לעיל הלכה א' ד"ה הדא אמרה גזל שמינה וכו' ע"ש מ"מ הסברא אמת לכ"ע. ובענין מאי דמשמע מהכא דאפילו בשליח גרידא שאינו שותף נמי דינא הכי דאם שינה והותירו לאמצע הוא לא קיימא הכי לדינא כמבואר בדברי הרי"ף ז"ל שביאר מהסוגיא דהתם דלמאי דקי"ל כר' יהודה וכו' בשליח ששינה והותירו הכל היא לבעל המעות ובשותף הוא דאמרינן הותירו הותירו לאמצע וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א משלוחין הלכה ה' נתן מעות לקנות בהן חטין בין לאכילה וכו' וכן דעת כל הפוסקים וגדולי האחרונים מלבד בעל העיטור שהוא יחיד בדבר ומביא בשם בעל מתיבות דעתם לפסוק כהירושלמי ומש"ה תמה אני על הש"כ שכתב בסימן קפ"ג סעיף ה' וכתב שכן דעת הנ"י בשם הרא"ה ז"ל והמעיין שם יראה שלא כתב הרא"ה כ"א שמן הירושלמי נראה שאף בשלוחו גרידא שאין לו שותפות וכו' ולבסוף הביא דברי הרי"ף ז"ל וכמ"ש להלכה. וכן ראיתי בשיא' מב"א ז"ל שהביא כן בשם הרמ"ה ובשם הרשב"א ז"ל להלכה ובשם שארי גדולי האחרונים וא"כ מי יכריע וישים אל לבו לומר קים לי כבעל העיטור ובעל מתיבות נגד כולהו הני רברבתא ואריוותא. ואלו ראה הש"כ לאלו גדולים שכתבו כן שנתפרסמו בדפוס מחדש והוא לא מנה אותם שם בודאי לא היה אומר כן לומר קים לי וכו' ומ"ש וכן נ"ל עיקר בש"ס אין לנו עיקר לברר כ"א מה שביארו הני רברבתא. ואפשר שדעתו היה מכח דברי בעל העיטור ועיינתי בס' העיטור במה שדקדק מהסוגיא ועיקר דבריו שסמך עצמו על הקושיא דלא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ומה שדקדק עוד שם הרוצה לעיין יעיין ויראה שאינם כ"כ מוכרחים וכבר מבוארים בשיט' מב"א ז"ל ואין להאריך. וכן בענין הקושיא דלא לישתמיט וכו' י"ל דגדולי הפוסקים הנזכרים ס"ל דזה כבר מבואר מברייתא פ' הכותב והובאה בדברי הפוסקים דבהוסיפו לשליח בדבר שאין לו קצבה שהכל לבעל המעות והרי זה דומה לדין השליח דהכא וכבר מבואר הוא בשיט' הנזכרת ע"ש:
זאת אומרת שאין שמין ערכין מן המטלטלין דברי תורה. קשיא לי הלא משנה שלימה שנינו בפ"ק דסנהדרין הערכין המטלטלין בשלשה ר' יהודה אומר א' מהן כהן וע"כ לא פליגי אלא דלר"י כהן הכתוב בפרשה אמטלטלין נמי קאי ולרבנן אקרקעות דוקא כדקתני התם ולכ"ע שומת ערכין מן המטלטלין ד"ת כדמפרש התם האי תלמודא וכן בבבלי להמתני'. האומר ערכי עלי ובא לסדרו מקרקע שמין לו בעשרה ממטלטלין בשלשה ולא מצינו בשום מקום דאיכא למ"ד דמן התורה אין שומת ערכין ממטלטלין וכן משמע מפ"ה דערכין חייבי ערכין ממשכנין אותן וכו' דמן התורה הוא וכן לענין סידור כדמוכחא בהרבה מקומות דמן התורה נגבית מן המטלטלין לכך נראה לפרש לרב הושעיא דהכא בלשון קושיא ועל הא דקאמר ר' נסא בשם ר' בון האומר ערכי עלי וכו' הוא דפריך זאת אומרת וכו' בתמיה דש"מ מדבריך מהני תנאיה שהתנה ע"מ שלא לסדר מחפץ פלוני וכי שומת ערכין ממטלטלין מדבריהן הוי הא מן התורה שמין גם מן המטלטלין והוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ודמיא דין זה להא דכתב הטור בסי' צ"ז בשם בעל התרומות דאם אמר ע"מ שלא יהא בחוב זה דין סידור הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דסידור ב"ח גמר מיכה מיכה מערכין כדאמרי' בסוף פ' המקבל וה"נ מחפץ זה. ושאני כסות אשתו ובניו דלא היה דעתו מתחלה עליהן ושלהן הן ואין הקדש חל עליהן. ואפשר לתרץ האי קושיא אליבא דר' בון דס"ל דהוי כמאן דאמר על מנת שלא יסדרו לו בחוב זה דמהני כמבואר שם ולא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וכמתנה ע"מ שלא תשמטיני שביעית דמהני:
לא אתיא אלא בשעת עדים ובשעת הקרבן. האי בשעת עדים כמו לענין אם יש עדים מיתפרשא ואיידי דנקט בשעת הקרבן נקט האי לישנא גם בעדים. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהני גזילה הל' י"ב שכתב המחזיר את הקרן לבעלים וכפר פעם שניה בחומש ונשבע עליו נעשה החומש כקרן לכל דבר וכו' משמע דגם לענין שצריך להוליך אחריו אפי' למדי הוי כקרן. ולדברי התוס' בדף ק"ד ע"ב ד"ה נתן לו את הקרן שכתבו הה"ד אם לא נתן לו את הקרן ונשבע אתרווייהו אקרן וחומש היה מוסיף חומש על חומש אלא אורחא דמילתא נקט דאקרן אין נשבעין שני פעמים דהה"ד אם נשבע על החומש דיוליכנו אחריו למדי דכיון שנשבע עליו נעשה כגזלן. ולפ"ז היה אפשר לפרש הא דהכא ג"כ בענין זה דר' יונתן הוה מתמה על המתני' דקתני נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש דמשמע בנתינת הקרן ובנשבע על החומש תליא מילתא ולאפוקי אם נשבע על שניהם ואמאי הרי עכ"פ נשבע על החומש ג"כ ונעשה כבר כקרן והיינו דקאמר בנתינת החומש וכו' כלומר וכי בנתינת החומש תליא מילתא הלא בנשבע על החומש הדבר תלוי וא"כ מאי אריא דקתני נתן לו את הקרן ומפרש לה אה"נ דלא אתיא אלא בשעת עדים וכו' כלומר דבאמת נתן לו את הקרן לאו דוקא קתני אלא נשבע על החומש דוקא הוא דכשנשבע עליו ואח"כ הודה הוה דינו כקרן ואם כפר אח"כ ובאו עדים וכו' וכן דינו כקרן שאין שעת הקרבן מעכב וכו' כדלעיל. וא"כ לשיטתא דהכא נמי כקרן לכל דבר הוא. אלא דנראה דאין דעת הרמב"ם כדעת התוספות בענין נתינת הקרן דמשמע דמפרש להמתני' דכולא בדוקא קתני ודבריו אינן מתפרשין באורתא דמילתא בהא דקאמר המחזיר את הקרן וכו'. ואפשר דלא ניחא ליה לפרש כן להא דהכא דא"כ היה צריך לגרוס בדברי ר' יונתן ובתמיהתו בנתינת קרן נעשה חומש קרן. והא דקאמר לא אתיא וכו' לא דבעי למימר שאינו נעשה כקרן לכל דבר אלא ה"ק על הא דמתמה וכי בנתינת החומש הראשון וכו' וכדפרישית בפנים בענין הקושיא. ועלה קאמר דשאני ברישא דלא נתן לו את החומש אבל לא כפר ונשבע לו עליו והכא מיירי שנשבע לו וכלומר דקמ"ל דעיקר הדבר בשבועת התומש תלוי ובהודה לו ואם אח"כ חזר וכפר בזה החומש בודאי לענין שהוא משתלם בעצמו כבר כקרן הוא לכל דבר ואפי' ע"י עדים ואפי' בלא קרבן. וכן צריך לילך אחריו כדין הקרן אחר שנשבע פעם אחד והודה לו אלא דלענין חומש החומש ודאי דינו כחומש הראשון ועיקר הכוונה דלאחר שהחזיר הקרן הראשון לבעלים נעשה החומש כקרן לענין שאם נשבע וכו' ושוב אין הדבר תלוי בנתינת החומש:
ונשבע לו ומת. אביו ואחר מיתת האב הודה. כן פי' רש"י ז"ל ונראה דרצה לפרש הכי למאי דס"ד בסוגיא שם דף ק"ט ע"א דלר"י הגלילי זקפו לאו דוקא ואם הודה קודם מיתת אב הוה מצי מחיל לנפשיה ופי' המתני' למאי דס"ד כדרכו לפעמים וככ"ע דהרי עכ"פ הודה בעינן אפילו לר"י הגלילי וא"כ במתני' מיירי שלא הודה עד שמת האב ולכ"ע צריך להחזיר והא דפי' בגמ' ד"ה ל"ש לנפשיה וכו' וה"ה גוזל את אביו וכו' היינו נמי כשהודה לו קודם שמת האב דאי לאו הכי לא שייך מחיל לנפשיה כיון שעדיין בכפירתו הוא עומד בשעת מיתת האב ואם הודה אח"כ צריך השבה ועי' במהרש"א ואין להאריך ועיין בשי' מב"א ז"ל שהביא כפי' רש"י די"ל אפי' להמסקנא כן וע"ש:
לבניו או לאחיו. משמעות לשון המשנה משמע כפי' רש"י דלבניו אבני הנגזל קאי דהן קודמין לאחי אביו הן ג"כ קודמין לבניו של גזלן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח הל' ב' ע"ש ואין להאריך בזה כאן:
אין מקבלין פקדון מנשים וכו'. ברייתא זו הובאה בבבלי פ' חזקת הבתים דף נ"ח ע"ב ושם גריס וכולן שאמרו וכו' יעשה כפירושן ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ופירש רשב"ם ז"ל ואם לאו דלא מהימני לההוא נפקד אלא מתוך בושה אומרים כך יעשה פירוש אחר לפירושן ויחזיר לבעליהם של אלו. ומייתי נמי התם האי עובדא דדביתהו דרבה בר בר חנה וכו' אתא לקמיה דרב א"ל אי מהימנת לך עשה כפירושה וא"ל עשה פירוש לפרושה ותחזיק לעצמך. וא"ד הכי א"ל אם אמידא לך וכו' ודברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מהלכות אישות הל' ל"ב ופ"ז מהלכות שאלה ופקדון הל' י' אין מקבלין פקדונות וכו' וכולן שאמרו בשעת מיתתן וכו' אם היו נאמנים אצל זה שהפקדון אצלו יעשה כמו שצוו ואם לאו יתן ליורשיהם וזהו כלישנא קמא והב"י באה"ע סי' פ"ו כתב שדעת הטור כדעת הרמב"ם וע"ש. וריש דבריו בודאי שלא כדעת הרמב"ם הן אלא כדעת אביו הרא"ש ז"ל שכתב אם היתה בריאה נאמנת ומטעם מגו שאם היתה רוצה תקחנה ותתנו לו ואם היתה חולה דליכא מגו אם היתה נאמנת וכו' ואין זה כדברי הרמב"ם אלא בענין שכתב אם היתה נאמנת וכלישנא קמא. והרמב"ם לא נחית כלל לטעם מגו ולהאמינה אם אמרה בשעת בריאותה ומשום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה מה שבידם אינם אלא של בעליהן ואם דמגו במקום חזקה ספקא הוא ובעיא דלא איפשיטא היא ברפ"ק דב"ב מ"מ כאן נמי להוציא היא דמכיון שחזקה מה שבידם של בעליהן הן אפי' הם אצל הנפקד הרי הם כעומדים ברשות בעלים דמטעם זה אסור לקבל מהן בתחלה ומגו כזה בודאי לא אמרינן. וזהו עיקר הטעם של הרמב"ם ומסולקת הקושיא של הב"ש ע"ש ומ"מ צריך טעם לדבריו במה שפסק כל' קמא בענין אמרו בשעת מיתתן ודרכו לפסוק בכ"מ כל' בתרא. והרמב"ן ז"ל כתב בפ' חזקת ונתן טעם לל' בתרא וא"ת אי אמידא למה נאמנת בשביל זה מפרש בירושלמי פ' הגוזל משום שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה והואיל ויש רגלים לדבר שהיא אמידה נאמנת עכ"ל מבואר הוא דלדעתו ז"ל משום דהכא חזקה נגד חזקה הוי דחזקה מה שבידם אינו שלהן סותרת לחזקה שאין אדם עשוי לשקר וכו' והלכך צריך רגלים לדבר ולדעת הרמב"ם י"ל דס"ל מה"ט דאין אנו סומכין על חזקה שאין אדם עשוי ועו' נגד ההיא חזקה מה שבידם וכו' וכיון שמתו בחזקת יורשיהן קיימא והילכך צריך שיהיו בחזקת נאמנין מעולם אצל זה ובהא הוא דסומכין עליהן להוציא מחזקת יורשיהן ודוקא בכה"ג קאמר הכא אין אדם מצוי וכו' וכלומר מכיון שהיא בחזקת נאמנת אצלך כל ימי חייה לא תשקר עכשיו דהשתא אלימתא האי חזקה טפי שאין אדם מצוי וכו' והילכך פסק כליש' קמא דהתם. ועכ"פ מבואר דעתו וטעמו וללמוד בזה בענין דאין סומכין על רגלים לדבר במקום דאיכא חזקה נגדה ולהוציא מחזקת יורשין או כיוצא בזה ויתבאר עוד במקום אחר מזה אי"ה:
כיון שאמר אילו וכו'. כבר מבואר בנדרים דדין זה מוסכם הוא:
חילפיי ור"י ב"ח וכו' סוגיא זו נתבררה בפירושה שפירשתי בפנים ודרב ודר"ל אזלו כמסקנא דהתם דף ק"ט ע"א דצריך לעולם שיוציא הגזל מתחת ידו וכרב פפא וכאוקמתא דרבא דכר"ע אתיא:
רבי חזקיה אמר בשתי שבתות פליגין. סוגיא זו ביררתי אחר העיון עם פי' התוספתא כאשר היא לפנינו. ובענין זה הובאה בבבלי בשילהי פרקין ויש שם כמה נוסחאות מהברייתות ואנכי כתבתי ופרשתי בכאן לפי אשר כתובה והועתקה ובהסברות לפי הענין ואשר נאמר בה. ומתוך דברי ר' חזקיה אנו למדין דאית ליה ג"כ האי סברא אליבא דרבנן דקנסינן ליה למי שפתח בתחלה וקיבל שלא כסדר וכדרבא התם אליבא דרבנן בזה. אלא דלרבא ס"ל דקנסינן ליהויריב אפילו קיבל בשבתו משום שקיבל האשה בתחלה והכא א"א לומר כן אלא טעמא דקיבלו שלא בשבתן וכפי אשר מוכח מנוסחת האי ברייתא וכפי זאת אומרת וכו'. ומהאי סברא שכתבתי בענין דלר"י קנסינן ליה למי שגרם בקבלתו שינוי והיפוך הסדר יש ליתן טעם למאי דאוקי רבא התם דוקא בשקיבלו בשבת אחת ומשום דהתם אינו מוכרת לזה אלא אפילו קיבלו יהויריב במשמרתן שפיר איכא טעמא לכל חד כדאית ליה. וכן להנוסחא שלפנינו ל"ק מאי דאקשי התם לרב אליבא דר' יהודא פשיטא הכי אית ליה דקמ"ל תקנת הקרבן לר' יהודה וקמ"ל נמי דבני יהורב הן שיקריבו את האשם אחר ג"כ כדפרישית. ולמדנו ג"כ מכאן לפי זאת אומרח דמסיק דהיכא שזכו בשלהן במה שהגיע ימי משמר שלהן אחר ימים ועדיין נתעצלו ולא רצו לזכות במה שבידן אבדו זכותן והתם קאמר כגון דנפק משמרתו וכו' ומילתא אחריתי הוא. אבל הכא דייק מדקתני בתוספתא עבר משמרתו וכו' דבזה כ"ע מודו דאם הגיע משמרתן ונתעצלו ולא הקריבו הפסידו וזכי הן שלאחריהן בהכסף שבידם ובזכותן של אלו להוציא מידם ולמסור זכות הקרבן להם:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא